25/05/2026
אמרתי להן “לא” למסך.
ואז הגיע המשפט שכל הורה מכיר:
“משעמם לי”.
וזה בדיוק הרגע שבו הרבה פעמים אנחנו נבהלים.
רצים להציע רעיון, לפתוח טלוויזיה, להפעיל, להציל.
אבל לפעמים שעמום הוא לא תקלה.
לפעמים הוא שער.
בשבת בבוקר, בזמן ההתארגנות בבית, אמרתי לבנות שלי למצוא להן במה לשחק — ויצאתי מהסלון.
כמעט חצי שעה אחר כך חזרתי וגיליתי את אליענה בת השש ודריה בת השלוש שקועות במשחק שלם שהן המציאו לבד: משחק מחשב בלי מחשב, עם “שלטים” שהן בנו מחלקי משחק.
לא היה שם מסך.
אבל היה שם עולם שלם.
מבחינה התפתחותית קרו שם כמה דברים גדולים:
הן לקחו גירוי מוכר מהמסך והפכו אותו למשחק דמיוני. זו יכולת סימבולית חשובה: ילד לוקח חפץ אחד, ונותן לו משמעות חדשה.
בת השש הובילה סיפור, חוקים ורצף.
בת השלוש הצטרפה, חיקתה, התאימה את עצמה ונכנסה למשחק מורכב יותר. זו למידה חברתית חיה, כזו שקורית לא דרך הסבר אלא דרך קשר.
ובמקום שה”לא” יהפוך רק לתסכול, הוא הפך להזמנה:
להמציא, לדבר, לחכות לתור, לבנות בידיים, לפתור בעיות, ולהיות יחד.
ברור שזה לא קורה תמיד.
לפעמים מסך הוא פתרון טוב.
לפעמים אנחנו עייפים.
לפעמים גם להורה מותר לבחור בשקט.
אבל כשאפשר — לא צריך לפחד מהשעמום של הילדים.
לא כל “משעמם לי” צריך לקבל מענה מיידי.
לפעמים המשפט הכי טוב הוא:
“אני סומך עלייך שתמצאי משהו להתחיל ממנו”.
כי כשאנחנו אומרים לא למסך,
אנחנו לא רק לוקחים משהו.
אנחנו מפנים מקום למשהו אחר להיוולד.
משחק.
דמיון.
קשר.
עצמאות.
נסו פעם אחת השבוע לא לפתור מיד את השעמום.
רק להישאר לידו רגע.
יכול להיות שתגלו שם עולם שלם.
