Roni Eliav - Roni's fun&grow

13/04/2026

יש משהו שלא נעים להודות בו כהורים.
יש רגעים שאנחנו מסתכלים על הילדים שלנו…
ורואים קודם כל את מה שלא טוב.
המראה, הסירבול, ההתנהגות,
כל מה ש”לא מסתדר”.
ומיד קופצת מחשבה קדימה:
מה יהיה איתם? איך יסתכלו עליהם?
ובלי לשים לב- זה יוצא מאיתנו כביקורת.
בהערה קטנה. במבט. בטון.
לא כי אנחנו הורים רעים…
אלא כי אנחנו דואגים.
ולפעמים - כי זה פשוט מה שאנחנו מכירים מהבית שגדלנו בו.

אבל הילדים לא שומעים את הדאגה.
הם מרגישים שמשהו בהם לא מספיק טוב.

אבל אז אני נזכרת -
שהילדים שלנו לא צריכים להשתנות.
שהם שלמים כמו שהם,
ושהמבט שלי
לפעמים מתבלבל מדאגה.

וזה החלק שקשה.
כי גם כשאני מודעת, זה עדיין קופץ באוטומט.
לעצור את זה זה לא טבעי בהתחלה.
זה ממש להתאמן:
להגיב אחרת, לרכך, לבחור מילים.
לפעמים זה אפילו מרגיש קצת מאולץ…
אבל לאט לאט- זה נהיה יותר קל.
ויותר חשוב מזה ,
הילדים שלנו חווים משהו אחר.
השינוי מתחיל מרגע קטן אחד
שבו בוחרים להגיב אחרת.

04/04/2026

קרבה, נפרדות- בזמן מלחמה
מה ממלא בדידות... עצם הנוכחות של אחר?
או היכולת להרגיש שמישהו באמת איתנו?
בתקופות רגילות, אנחנו נעים בין יחד ללבד.
נפגשים, מתרחקים, חוזרים.
יש לנו אפשרות לבחור - להתקרב או לקחת מרחב.
אבל בזמן מלחמה, הבחירה הזו מצטמצמת.
המרחב החיצוני משתנה,
אי אפשר פשוט לקפוץ לחבר,
לא תמיד אפשר להיפגש,
ובני משפחה קרובים נמצאים רחוק, מעבר לים ☹
והמשפחה הגרעינית קרובה כל הזמן,
הצורך של הילדים בוויסות דרך קשר נוכח מאוד,
אבל להורים כמעט ואין מרחב לוויסות עצמי.
בדידות יכולה להופיע גם כשאנחנו לא לבד.
יש מי שזקוקים עכשיו ליותר קשר ,
לשמוע קול, להרגיש נוכחות, לא להיות עם זה לבד.
ויש מי שדווקא מוצפים,
זקוקים לשקט, להתרחק רגע, לאסוף את עצמם.
אבל כשהמציאות מגבילה אותנו,
גם הקרבה וגם הנפרדות נעשות מורכבות יותר.
שיחת טלפון לא תמיד מחליפה חיבוק.
ריחוק פיזי ממשפחה יכול להרגיש כמו פער שלא ניתן לגשר עליו.
והלב נשאר עם צורך שלא מקבל מענה מדויק.
אז האם כל קשר יכול למלא בדידות?
או שאנחנו זקוקים לקשר שמותאם לנו - גם אם הוא רחוק?
אולי המשימה האנושית בתקופה כזו
היא לא לבטל את הבדידות,
אלא לנסות לדייק את הקשר בתוך המגבלות:
להגיד יותר ברור למה אנחנו זקוקים,
לכבד גם צורך בקרבה וגם צורך במרחב,
ולזכור, ואולי גם לקוות ...
שגם קשר מרחוק יכול להיות משמעותי,
כשיש בו נוכחות אמיתית.

30/03/2026

“לא הזמינו אותי… אז לא אוהבים אותי.”
"אני רוצה! אבל כולם אומרים שזה לא מתאים עכשיו..."
להאמין לתחושת הבטן או להקשיב למציאות...?
יש שם באמת תחושה.
כיווץ קטן בבטן,
דקירה של עלבון,
מחשבה שמגיעה ומרגישה הכי אמיתית שיש.
"משהו לא בסדר איתי."
"לשם צריך לנסוע."
"את זה צריך לקנות."
ותחושות בטן… הן חכמות.
הן לא סתם מופיעות.
אבל הן לא תמיד מדייקות את הסיפור.
המחשבה הראשונה שמגיעה היא לא תמיד האמת ,
היא רק הסיפור הראשון שהמוח סיפר.
הפער הזה בין להקשיב לתחושת הבטן לבין להאמין לה עד הסוף,
הוא אחד המקומות הכי עדינים שיש.
בהתפתחות הילד ובכלל בכל גיל.
ילד שמקשיב לעצמו, אבל גם בודק, יכול להגיד:
“נפגעתי שלא הזמינו אותי.”
אבל להשאיר מקום לעוד אפשרויות:
"אולי ההורים עסוקים..."
"אולי לא אוהבים לארח..."
"אולי הילד הזה הולך להמון חוגים..."
ילד שמאמין מיד לתחושה כבר מסיק:
“לא רוצים אותי”,
ומשם הדרך להימנעות קצרה:
“אני לא אלך למסיבה… ואם אף אחד לא ירקוד איתי?”
הפחד אמיתי.
התחושה של הרתיעה ממשית.
אבל היא נשענת על סיפור שעדיין לא נבדק.
אז כן חשוב מאוד להקשיב לבטן.
להיות קשובים לעצמנו, לרגשות, לרצונות הכי עמוקים שלנו.
ובמקביל, לעצור רגע לפני שמחליטים שהיא צודקת.
להגיד:
“זה באמת מעליב…”
אבל גם:
“יכול להיות שיש עוד הסברים?”
“אני רוצה לנסוע”
אבל גם:
“זה מתאים לנו עכשיו?”
לא לבחור בין בטן למציאות -
אלא ללמוד לנהל דיאלוג ביניהן.
לא לבטל אף אחד מהם.
המטרה היא לא להפסיק להרגיש -
אלא לא ללכת לאיבוד בתוך התחושה הראשונה.
לא כל תחושת בטן היא עובדה.
אבל כל תחושת בטן היא *הזמנה לעצור, להקשיב, ולברר.*
ובתוך הפער הזה,
בין ההקשבה לבין הבדיקה,
נבנית היכולת להישאר נאמנים לעצמנו,
מבלי לוותר על המפגש עם העולם.

27/03/2026

דבר שחוזר על עצמו הרבה בהדרכות האחרונות זה עד כמה להתעקש בטיפול? עד כמה לאתגר לכיוון המטרות הטיפוליות?
בתקופה הזו יש רגרסיה טבעית אצל ילדים:
רגשית, התפתחותית וקשבית.
סף תסכול נמוך, צורך בשליטה, קושי בשיתוף פעולה.
וזה טבעי.
זה לא הזמן לאתגר- זה הזמן לשמר.
להיות עוגן, לשמר קשר ונוכחות, לחזק ולהעצים.
גם לנו, המטפלות, מותר להוריד קצב. להיות פחות ביצועיות, יותר “להיות”.
לשנות מדדי הצלחה:
לא “האם התקדמנו?”
אלא “ האם הילד הרגיש בטוח?", "האם הייתה חוויית הצלחה קטנה?”
לחגוג מיקרו-הצלחות:
עוד שתי דקות בפעילות, שיתוף פעולה קטן, חזרה למשחק לאחר תסכול.
תיווך רגשי עדין:
“נראה שקצת יותר קשה היום…”
“אתה צריך יותר לבחור היום"...
זה עוזר להרגיש מובן.
הורדת דרישות – לא שווה ויתור.
אנחנו לא מוותרות על התקדמות - רק מתאימות את עצמנו לשלב הרגשי בו הילד נמצא.
להגיע למפגש הטיפולי עם תכנון, אבל להיות מוכנות לשחרר.
לפעמים המפגש הכי משמעותי הוא זה שהלך לפי הילד 😊
וגם להורים חשוב לומר:
“אתם עושים עבודה טובה.”
לתת תוקף למאמץ, להרגיע וליצור שיתוף פעולה.
מה שאנחנו “רק משמרות” עכשיו,
יהיה הבסיס לצמיחה בהמשך.

18/03/2026

אני פוגשת הורים שחיים בתוך עומס מתמשך.
עומס שלא נשאר בחוץ - הוא נכנס הביתה, נוכח בין הורים לילדים, ולא באמת מרפה.
יש עייפות גדולה.
יש הצפה.
יש ימים שמרגישים כמו ניסיון פשוט לעבור אותם.
הורים מחזיקים הרבה.
מרגיעים, מתווכים, שומרים על שגרה בתוך מציאות שלא באמת מאפשרת שגרה.
ואימהות, לא פעם, נשארות בעיקר בתפקיד:
מווסתות, מנחמות, דרוכות.
פחות מקום להיות פשוט הן.
ובתוך כל זה,
זה הגיוני שאין כוח.
זה הגיוני שאין פניות.
זה הגיוני שזה מרגיש יותר הישרדות מחיים.
ילדים, בתוך מציאות כזו, לא צריכים יותר מזה.
הם צריכים הורה שמחזיק, שמנסה לשמור על שגרה,
גם אם היא חלקית, גם אם היא לא מושלמת.
וגם הורים, צריכים רגעים קטנים של אוויר.
הפוגות.
מרחב קצר שבו הם לא רק בתפקיד.

זה קשה כל כך לחיות בתוך מציאות שמרגישה קיצונית,
ולהרגיש שהיא הפכה לנורמלית.
וזה לא כי זה באמת נורמלי.
זה כי בני אדם מסתגלים.
גם למה שלא אמור להיות מובן מאליו.

05/03/2026

“אתה יודע שהצלחת כהורה- רק כשעשית את עצמך לא רלוונטי” -
את המשפט הזה שמעתי לאחרונה בסרט Jay Kelly (מומלץ 😊 בנטפליקס...)

בהתחלה הורה הוא מרכז העולם - אנחנו מחליטים, מכוונים ופותרים הכל.
אבל הצלחה אמיתית בהורות היא לא להישאר המרכז.
זה אולי הפרדוקס הגדול של ההורות:
העבודה שלנו היא בעצם "לפטר" את עצמנו לאט לאט מהתפקיד התפעולי,
כדי להישאר שם לנצח בתפקיד הרגשי והערכי.
לגדל ילד שמסוגל לבחור, לטעות, לחשוב – ולהסתדר גם בלעדינו.
הורה “לא רלוונטי” הוא לא הורה מיותר.
הוא הורה שההשפעה שלו נטמעה.
שהשאיר אחריו ערכים, ביטחון פנימי ומצפן.

דווקא בימים המורכבים שאנחנו חיים בהם עכשיו בישראל, כשהשגרה משתנה, כשאנחנו יותר בבית, וכשלא תמיד ממהרים רק לעבודה או לחוגים אלא לפעמים גם לממ״ד.. הנטייה הטבעית שלנו היא לעטוף ולגונן. לעשות בשבילם, כדי להעניק להם ולנו תחושת שליטה.
אבל דווקא כאן מסתתרת הזדמנות קטנה לעצמאות שיכולה לבנות חוסן אמיתי.
כשאנחנו נותנים לילדים למרוח לבד את הכריך,
להתלבש בעצמם,
או לנסות לפתור קושי קטן לפני שאנחנו קופצים לפתור בשבילם-
אנחנו מעניקים להם מתנה.
ילד שמורח לעצמו כריך משדר לעצמו מסר חשוב:
יש לי שליטה על חלק מהעולם שלי, גם כשבחוץ הכל סוער.
פחות תלות תפקודית יוצרת יותר תחושת מסוגלות ושליטה.
ויש כאן עוד רובד חשוב:
כשאנחנו משחררים קצת את התפקיד התפעולי- מתפנה מקום למה שבאמת חשוב.
שיח רגשי. קשר. נוכחות.
כשאנחנו פחות “מנהלי האירוע” ויותר “עוגן",
הילדים פנויים יותר לפנות אלינו באמת.
וזה בדיוק התפקיד שלנו כהורים:
לבנות מצפן - לא תלות.

15/02/2026

התפתחות לא מתקנים - מאפשרים
שוב ושוב אני נתקלת בלחץ של הורים (ולעיתים גם אנשי מקצוע)
“לתקן אחיזה” ולדחוף לכתיבה מוקדם.
אבל במרוץ הזה לתוצאה, אנחנו שוכחים שכתיבה היא לא נקודת ההתחלה, היא התוצאה.
יד של ילד קטן לא נועדה עדיין לכתיבה פורמלית.
לפני אחיזה “נכונה” יש דרך שלמה לעבור:
זחילה, נשיאת משקל, טיפוס, יציבות כתפיים ומרפקים.
אלה שלבי הבסיס.

ומה קורה כשאנחנו מתקנים?
אנחנו מחליפים חקירה בהכוונה,
ומכניסים מתח למקום שצריך להיות בו משחק.
ילד שמתעסקים לו באצבעות עסוק בהתגוננות - ולא בלמידה.

אז המלצה שלי:
עזבו את האחיזה.
בנו יציבות ותשתית גופנית (לכו לגן שעשועים).
אפשרו משחק בידיים (חימר, חול, מים).
תנו לילד לנהל את הקשר שלו עם כלי הכתיבה בחקירה חופשית.

הכתיבה תגיע.
האחיזה תתארגן.
אם ניתן לגוף את הזמן והחוויה שהוא צריך כדי להבשיל.
רוצים ילד שכותב בביטחון?
אל תתחילו מהסוף. תתחילו מהגוף.

נראה לי שהטרנד כבר עבר... אבל, יצא חמוד 😊
וגם, התפתחות תקינה אף פעם לא יוצאת מהאופנה 😉

11/02/2026

הורה בחדר הטיפולים - נוכח, שותף או מתלבט?

מעורבות הורים בטיפול היא אחד הנושאים הכי חשובים,
והכי… מאתגרים.
כולנו מכירות את הרגע הזה:
הורה שנשאר בצד,
הורה שלא בטוח אם להתערב,
הורה שמרגיש לא נעים,
מטפלת שמתלבטת כמה להזמין פנימה...

הקלטנו פרק נוסף לפודקאסט 😊
בפרק הזה אנחנו מדברות בגובה העיניים על:
• הורה כסוכן השינוי המרכזי.
• האמביוולנטיות של הורים - ושל מטפלות.
• מה באמת מסתתר מאחורי "הורה בטלפון".
• רפלקס התיקון – ולמה פתרונות מהירים לא תמיד מקדמים שינוי.
• איך בונים גשר בין חדר הטיפולים לבית.
• עבודה מבוססת ערכים משפחתיים.
• ולמה גם להורה מותר ליהנות בטיפול ...

בטיפול בילדים,
תמיד יש יותר ממטופל אחד בחדר.

🎧 האזינו לפרק החדש בספוטיפיי.
https://open.spotify.com/episode/3ui53ZAs9hOA909gqhsq0w?si=vXrWIt1tRsq0HAqtxe1XHQ

05/02/2026

“לא נעים לי” - התחושה הכי מסוכנת בחדר הטיפולים

זה מתחיל בהתכווצות קטנה בבטן.
מטופל צעיר מסרב לשתף פעולה, בורח ומתחבא.
ילדה עוקצת אותי ואומרת שאני לא מציירת יפה.
אמא של מטופל מטילה ספק ביכולת שלי לנהל את המפגש.
שוב ביטול ברגע האחרון, בלי התחשבות בזמן שלי.
וברגע הזה עולה המחשבה המוכרת:
“לא נעים לי.”
אנחנו רוצים להיות מכילים.
לשמור על הקשר.
מפחדים שאסרטיביות תיתפס כתוקפנות ותפגע בברית הטיפולית.
אבל האמת היא אחרת:
“לא נעים לי” הוא לא חמלה - הוא שחיקה.
וזה טריגר נפוץ אצל מטפלים.
לא במקרה.
רבים מאיתנו אנשים רגישים, מכוונני קשר, כאלה שיודעים להרגיע ולהחזיק אחרים.
הרבה לפני ההכשרה למדנו:
• לוותר כדי לשמור על חיבור
• להיות “טובים” כדי לא להסלים
וכך, בלי לשים לב, אמפתיה מתבלבלת עם ויתור עצמי.
רבים מאיתנו גם חווים משהו נוסף:
החשש מאסרטיביות לא נובע רק מרצון להיות נחמדים -
אלא מפחד עמוק להידמות לדמויות דורסניות שפגשנו בעבר.
כדי לא להיות “כמוהם”, אנחנו מחליקים לקצה השני - נעלמים.
אבל יש עמדה שלישית:
לא כניעה ולא דריסה - אלא עמידה שקטה, ברורה ויציבה.
מה קורה כשאנחנו פועלים מתוך “לא נעים לי”?
1. אנחנו נעלמים מהקשר - מתרצים, בולעים, מתכווצים.
2. אנחנו מונעים למידה - כי גבול הוא המודלינג הכי חזק שיש.
3. אנחנו נשחקים - ומטפל שחוק לא יכול להחזיק תהליך צמיחה.
רפלקציה במקום התכווצות
במקום להיבהל מה“לא נעים לי”, אפשר להפוך אותו למידע טיפולי.
התחושה הזו אומרת שמשהו במרחב נפרץ, שמישהו איבד תחושת מוגנות.
גבול הוא לא קיר. הוא מיכל.
בלי דפנות, הרגשות והתהליך נשפכים.
איך זה נשמע בשטח?
(בלי התנצלות ובלי כעס)
• “כשיש איחורים קבועים, איכות העבודה שלנו נפגעת.”
• “אני לא יכולה להמשיך כשמדברים אליי כך.”
• “נקבע זמן נפרד לשיחה הזו, לא בזמן המפגש עם הילד.”
אסרטיביות היא לא תוקפנות.
היא הביטחון שהמטופל זקוק לו -
דמות שלא נעלמת, לא מתפרקת, ונשארת נוכחת גם כשקשה.
אנחנו לא פוגעים בקשר.
אנחנו שומרים עליו.

בתמונה,
גבול טוב בטיפול נראה כמו זה:
מבנה יציב, ברור, שמחזיק-
ומאפשר תנועה, משחק, תהליך - בלי נפילה.

28/01/2026

אז,
בתיוש ואני פתחנו פודקאסט – זה נהיה טרנדי היום 😊
*ריפוי בעיסוק בגובה העיניים*

ברוכים הבאים לפודקאסט חדש שמכניס אתכם לעולם הריפוי בעיסוק – כמו שהוא באמת.
בלי מילים גבוהות, בלי ז׳רגון מבלבל, ובלי להעמיד פנים שהכול תמיד עובד חלק.
בפודקאסט הזה נדבר על המקצוע המדהים שלנו בגובה העיניים:
מה זה בכלל ריפוי בעיסוק, באילו תחומי התערבות אנחנו פוגשים ילדים ומשפחות, למי הטיפול מיועד ואיך זה נראה ביום־יום – בגן, בבית, בבית הספר ובקליניקה.
נדבר על גישות טיפול נפוצות, על התאוריה וגם על הפרקטיקה, על מה עובד יותר ומה פחות.
נפתח את הנושא של עבודה עם הורים – איך משתפים, איך מגייסים שיתוף פעולה, ואיך מתמודדים כשיש פערים, שאלות או ספקות.
ניגע בהתנגדויות של ילדים, ברגעים המאתגרים, בהתלבטויות המקצועיות וגם ברגעים הקטנים שעושים את כל ההבדל.
זו שיחה גלויה, כנה וסקרנית- בגובה העינים, בין שתי קולגות, עבור הורים, מטפלים וכל מי שמתעניין בעולם ההתפתחות והטיפול.
פודקאסט שיזמין אתכם לחשוב, לשאול, לצחוק לפעמים, ולהיזכר למה בחרנו במקצוע הזה מלכתחילה.
https://open.spotify.com/episode/7nWz3tB9GDmeFxwe2gNXVQ?si=oI7OA6IURciNf1k_SZ0QDQ&fbclid=IwY2xjawPnUTFleHRuA2FlbQIxMABicmlkETF6Qm1QMDlqM3hLQXdhUG53c3J0YwZhcHBfaWQQMjIyMDM5MTc4ODIwMDg5MgABHlG5f5QCpqY7GKNoBykF9-OSKyARE-PL5eYIrmZOIZnawqbk8TX7fDpHe8T5_aem_hZ9B9S1wR7AWxtJr56Pz7w&nd=1&dlsi=9acf90c5922549d5

ריפוי בעיסוק בגובה העיניים · Episode

24/01/2026

להחזיק תסכול, לשהות באי הידיעה, ללמד ויסות עצמי.

השבוע פגשתי מטפלת בתחילת דרכה.
רצינית, מחויבת, עם רצון אמיתי ללמוד.
בהדרכה עלו חוויות מהחדר: רגעים של תקיעות, התנגדויות,
סימני שאלה לגבי מה נכון לעשות ומתי.
ניסינו יחד להאט, להתבונן, לפתוח עוד אפשרויות.
ובאיזשהו שלב, עצם המפגש עם המורכבות נחווה כעמוס מדי -
לא כהזמנה ללמידה, אלא כרגע שבו עלתה המחשבה:
״אולי אני לא מספיק טובה״.
עצירה. בלבול. עומס רגשי.
קושי לשהות עם חוסר הוודאות,
רגע שלא ביקש פתרון - אלא החזקה.

ובאותו השבוע ממש,
הבת שלי התיישבה להכין שיעורי בית.
השאלה לא הייתה ברורה לה מיד.
התסכול עלה, הביטחון התערער, והלמידה נתקעה.
לא כי היא לא יודעת –
אלא כי היה לה קשה לשהות ב״עדיין לא יודעת״.

ובין החדר הטיפולי לשולחן המטבח,
פגשתי שוב את אותה נקודה.
ויניקוט קרא לזה holding –
החזקה.
לא מושלמות. לא פתרונות מהירים.
אלא היכולת להיות שם –
להחזיק תסכול, אי־ידיעה, טעויות,
בלי שהן הופכות לאיום.

כולנו רוצים את אותו דבר:
להיות ילדים טובים, תלמידים מצליחים,
הורים טובים, מטפלות קשובות ומדויקות.
הרצון – הוא הנכון והברור.
הדרך לשם? כמעט אף פעם לא פשוטה.
אין מתכון אחד. אין תשובה אחת.
לכל תהליך יש קצב, ולכל למידה יש מחיר.
וזו בדיוק מטרת הטיפול.
לא ללמד תשובה –
אלא לבנות יכולת.
• יכולת לווסת את עצמנו כדי ללמוד.
• לנשום בתוך תסכול.
• להישאר עם הקושי עוד רגע.
• למחוק, לנסות שוב, ולחזור למשימה.
וכשילד, הורה או מטפל מרגיש
שיש לו ידיעה פנימית של הדרך -
לא של הפתרון, אלא של איך להיות עם הקושי -
שם מתרחשת למידה אמיתית.
ושם גם אפשר לדעת שתהליך טיפולי עשה את שלו.

לא להיות מושלמים.
להיות טובים דים.
זה התפקיד שלנו.

לפעמים, כל מה שנדרש - הוא מישהו ללכת איתו על הקרח הדק…

10/01/2026

*הריקוד הזוגי־הורי*
יש ריקוד אחד שחוזר בלא מעט בתים.
ככל שהורה אחד נהיה נוקשה יותר-
השני נהיה רך יותר.
ככל שאחד עוצר, מחכה, דורש -
השני ממהר לעזור, לפתור, להרגיע.
זה לא קורה במקרה.
מערכת זוגית־הורית תמיד מחפשת איזון.
כשהמתח עולה,
כל אחד הולך אוטומטית למקום שמרגיע אותו:
אחד דרך גבול ושליטה.
השני דרך חמלה ועשייה.
הבעיה מתחילה
כשזה כבר לא רגעי-
אלא תפקיד קבוע.
ואז נוצר הפיצול:
• הורה אחד “קשה”, “דורש”
• הורה שני “מבין”, “מציל”
ובתוך הריקוד הזה:
• הילדים לומדים למי לפנות
• הסמכות מתפצלת
• ואחד ההורים נשחק
זה לא רק בראש.
זה דפוס גופני־רגשי.
ברגע האמת - הגוף מגיב לפני המחשבה.

מכירים את הסצנה מ*-״גברת דאוטפייר״*?
כשהאם מנסה להסביר למה הנישואים התפרקו,
היא לא מדברת על אהבה שנגמרה -
אלא על דפוס שנתקע.
הוא תמיד הקליל, המצחיק, זה שמרכך.
היא זו שמחזיקה רצינות, אחריות, גבול.
בהתחלה זה הרגיש משלים.
עם הזמן - זה הפך לבדידות.
לא כי אחד צודק והשני טועה,
אלא כי הריקוד ביניהם ננעל:
ככל שאחד צוחק -
השני נאלץ להיות רציני יותר.
ולכן שינוי מרגיש כל כך קשה.
לא כי אנחנו לא מבינים -
אלא כי כל תזוזה מאיימת על האיזון הישן.
אבל שינוי אפשרי
ברגע שמפסיקים להאשים את הרקדן
ומתחילים להסתכל על הריקוד.
זה לא אתה מולי.
זה הדפוס שנוצר בינינו.

אז איך מתחילים לרקוד אחרת?
לא במהפכה.
בצעדים קטנים:
• שיחה לא בזמן ריב:
“שמתי לב שנכנסנו לריקוד הקבוע.
מה היית צריך ממני שם?”
• תזוזה של 20 סנטימטר:
הורה נוקשה - מילה אחת של אמפתיה.
הורה רך - דקה אחת לחכות לפני שמצילים.
• וגיבוי שקט.
אותו כיוון.
אותו קצב.
כי ברגע שמזהים ומודעים לריקוד -
אפשר ללמוד לרקוד אחרת.
ביחד.

מאיפה הסרט הזה קפץ לי עכשיו ?…ועדיין - סרט עם אמת רגשית שלא התיישנה. שווה צפייה, אפילו עם הילדים 😊