17/11/2025
פרנקנשטיין והורות:
ילד שלא בחר להיוולד, והורה שנושא אשמה כבדה מנשוא...
כולנו מכירים את פרנקנשטיין כסיפור על 'מפלצת'.
אתמול צפיתי בסרט החדש על פרנקנשטיין ומצאתי את עצמי מסתכלת קצת אחרת על כל הסיפור הזה... דרך עדשה של הורות - במיוחד הורות לילד שנולד עם שוני, פגיעות או מוגבלות, שמביאה איתה אימה, פחד, רתיעה, וחרדה נוראה,
ולקראת הסוף, לסיפור עמוק על אהבה וקשר- אבא ובן.
ויקטור פרנקנשטיין “יוצר” חיים, אבל בורח ברגע שבו היצור שלו מתעורר.
הוא חלם על היצירה המושלמת - וקיבל מציאות מורכבת שהבהילה אותו.
המקום הזה, שבו הפנטזיה על הילד מתנפצת מול הילד האמיתי - מוכר להורים רבים, גם אם לא נעים להודות בה... "הוא לא מתפתח מספיק מהר", "משהו לא בסדר איתו", "הוא נראה מוזר", "הוא הולך עקום..." מה יצרתי? מה ילדתי?..
וכמו אצל פרנקנשטיין, גם אצלנו לפעמים עולה המחשבה הקשה:
“הבאתי ילד לעולם, שלא בחר בזה. ואם קשה לו - האם זה בגללי?" היצור של פרנקנשטיין לא ביקש להיוולד. אבל יש לו בקשה אחת - הוא רוצה שיאהבו אותו. שיסתכלו עליו בעיניים טובות. הוא הופך להיות “מפלצת” לא בגלל מה שהוא, אלא בגלל מה שהוא חווה מאבא שלו (היוצר שלו) ובהמשך מהסביבה שנבהלת מהמראה שלו: פחד, דחייה, בדידות.
זה סיפור על הורות שלא ידעה להיות שם. על הורה שמרגיש אשמה כבדה, עד שהוא לא מצליח לראות את הילד כפי שהוא, אלא רק את כל מה שהוא מפחיד בו.
במובן הכי אנושי,
על הקושי לשאת אחריות,
על הפחד מהשונות,
על האבל על הילד שקיווינו שיהיה,
ועל הכאב של הילד שלא קיבל הורה שיכול לראות אותו באמת.
כשקוראים את פרנקנשטיין כך, הוא ממש לא סיפור אימה.
הוא מראה עבורנו שמזמינה אותנו לשאול:
האם אני מצליח לראות את הילד שלי, ולא רק את הילד שדמיינתי, ולא רק את הפחדים שלי?
מה הילד שלי צריך ממני כדי להרגיש רצוי?
איפה האשמה מעוורת אותי מלהיות ההורה שהוא צריך?
פרנקנשטיין מזכיר לנו:
ילד שלא רואים אותו, שלא מקבלים אותו, שלא מחזיקים אותו - עלול להרגיש כ'מפלצת'.
בסרט, הדמות של אליזבת מצליחה לזהות את הילד הרך והפגיע ב'יצור', היא לא חוששת, ניגשת בביטחון, מערסלת אותו במבטה, מלטפת אותו בידיה, רואה בו את הטוב שבו,
וכל האימה, והכוחניות שבו, מתמסמסים לרוך ילדי ותמים.
