Roni Eliav - Roni's fun&grow

05/02/2026

“לא נעים לי” - התחושה הכי מסוכנת בחדר הטיפולים

זה מתחיל בהתכווצות קטנה בבטן.
מטופל צעיר מסרב לשתף פעולה, בורח ומתחבא.
ילדה עוקצת אותי ואומרת שאני לא מציירת יפה.
אמא של מטופל מטילה ספק ביכולת שלי לנהל את המפגש.
שוב ביטול ברגע האחרון, בלי התחשבות בזמן שלי.
וברגע הזה עולה המחשבה המוכרת:
“לא נעים לי.”
אנחנו רוצים להיות מכילים.
לשמור על הקשר.
מפחדים שאסרטיביות תיתפס כתוקפנות ותפגע בברית הטיפולית.
אבל האמת היא אחרת:
“לא נעים לי” הוא לא חמלה - הוא שחיקה.
וזה טריגר נפוץ אצל מטפלים.
לא במקרה.
רבים מאיתנו אנשים רגישים, מכוונני קשר, כאלה שיודעים להרגיע ולהחזיק אחרים.
הרבה לפני ההכשרה למדנו:
• לוותר כדי לשמור על חיבור
• להיות “טובים” כדי לא להסלים
וכך, בלי לשים לב, אמפתיה מתבלבלת עם ויתור עצמי.
רבים מאיתנו גם חווים משהו נוסף:
החשש מאסרטיביות לא נובע רק מרצון להיות נחמדים -
אלא מפחד עמוק להידמות לדמויות דורסניות שפגשנו בעבר.
כדי לא להיות “כמוהם”, אנחנו מחליקים לקצה השני - נעלמים.
אבל יש עמדה שלישית:
לא כניעה ולא דריסה - אלא עמידה שקטה, ברורה ויציבה.
מה קורה כשאנחנו פועלים מתוך “לא נעים לי”?
1. אנחנו נעלמים מהקשר - מתרצים, בולעים, מתכווצים.
2. אנחנו מונעים למידה - כי גבול הוא המודלינג הכי חזק שיש.
3. אנחנו נשחקים - ומטפל שחוק לא יכול להחזיק תהליך צמיחה.
רפלקציה במקום התכווצות
במקום להיבהל מה“לא נעים לי”, אפשר להפוך אותו למידע טיפולי.
התחושה הזו אומרת שמשהו במרחב נפרץ, שמישהו איבד תחושת מוגנות.
גבול הוא לא קיר. הוא מיכל.
בלי דפנות, הרגשות והתהליך נשפכים.
איך זה נשמע בשטח?
(בלי התנצלות ובלי כעס)
• “כשיש איחורים קבועים, איכות העבודה שלנו נפגעת.”
• “אני לא יכולה להמשיך כשמדברים אליי כך.”
• “נקבע זמן נפרד לשיחה הזו, לא בזמן המפגש עם הילד.”
אסרטיביות היא לא תוקפנות.
היא הביטחון שהמטופל זקוק לו -
דמות שלא נעלמת, לא מתפרקת, ונשארת נוכחת גם כשקשה.
אנחנו לא פוגעים בקשר.
אנחנו שומרים עליו.

בתמונה,
גבול טוב בטיפול נראה כמו זה:
מבנה יציב, ברור, שמחזיק-
ומאפשר תנועה, משחק, תהליך - בלי נפילה.

28/01/2026

אז,
בתיוש ואני פתחנו פודקאסט – זה נהיה טרנדי היום 😊
*ריפוי בעיסוק בגובה העיניים*

ברוכים הבאים לפודקאסט חדש שמכניס אתכם לעולם הריפוי בעיסוק – כמו שהוא באמת.
בלי מילים גבוהות, בלי ז׳רגון מבלבל, ובלי להעמיד פנים שהכול תמיד עובד חלק.
בפודקאסט הזה נדבר על המקצוע המדהים שלנו בגובה העיניים:
מה זה בכלל ריפוי בעיסוק, באילו תחומי התערבות אנחנו פוגשים ילדים ומשפחות, למי הטיפול מיועד ואיך זה נראה ביום־יום – בגן, בבית, בבית הספר ובקליניקה.
נדבר על גישות טיפול נפוצות, על התאוריה וגם על הפרקטיקה, על מה עובד יותר ומה פחות.
נפתח את הנושא של עבודה עם הורים – איך משתפים, איך מגייסים שיתוף פעולה, ואיך מתמודדים כשיש פערים, שאלות או ספקות.
ניגע בהתנגדויות של ילדים, ברגעים המאתגרים, בהתלבטויות המקצועיות וגם ברגעים הקטנים שעושים את כל ההבדל.
זו שיחה גלויה, כנה וסקרנית- בגובה העינים, בין שתי קולגות, עבור הורים, מטפלים וכל מי שמתעניין בעולם ההתפתחות והטיפול.
פודקאסט שיזמין אתכם לחשוב, לשאול, לצחוק לפעמים, ולהיזכר למה בחרנו במקצוע הזה מלכתחילה.
https://open.spotify.com/episode/7nWz3tB9GDmeFxwe2gNXVQ?si=oI7OA6IURciNf1k_SZ0QDQ&fbclid=IwY2xjawPnUTFleHRuA2FlbQIxMABicmlkETF6Qm1QMDlqM3hLQXdhUG53c3J0YwZhcHBfaWQQMjIyMDM5MTc4ODIwMDg5MgABHlG5f5QCpqY7GKNoBykF9-OSKyARE-PL5eYIrmZOIZnawqbk8TX7fDpHe8T5_aem_hZ9B9S1wR7AWxtJr56Pz7w&nd=1&dlsi=9acf90c5922549d5

ריפוי בעיסוק בגובה העיניים · Episode

24/01/2026

להחזיק תסכול, לשהות באי הידיעה, ללמד ויסות עצמי.

השבוע פגשתי מטפלת בתחילת דרכה.
רצינית, מחויבת, עם רצון אמיתי ללמוד.
בהדרכה עלו חוויות מהחדר: רגעים של תקיעות, התנגדויות,
סימני שאלה לגבי מה נכון לעשות ומתי.
ניסינו יחד להאט, להתבונן, לפתוח עוד אפשרויות.
ובאיזשהו שלב, עצם המפגש עם המורכבות נחווה כעמוס מדי -
לא כהזמנה ללמידה, אלא כרגע שבו עלתה המחשבה:
״אולי אני לא מספיק טובה״.
עצירה. בלבול. עומס רגשי.
קושי לשהות עם חוסר הוודאות,
רגע שלא ביקש פתרון - אלא החזקה.

ובאותו השבוע ממש,
הבת שלי התיישבה להכין שיעורי בית.
השאלה לא הייתה ברורה לה מיד.
התסכול עלה, הביטחון התערער, והלמידה נתקעה.
לא כי היא לא יודעת –
אלא כי היה לה קשה לשהות ב״עדיין לא יודעת״.

ובין החדר הטיפולי לשולחן המטבח,
פגשתי שוב את אותה נקודה.
ויניקוט קרא לזה holding –
החזקה.
לא מושלמות. לא פתרונות מהירים.
אלא היכולת להיות שם –
להחזיק תסכול, אי־ידיעה, טעויות,
בלי שהן הופכות לאיום.

כולנו רוצים את אותו דבר:
להיות ילדים טובים, תלמידים מצליחים,
הורים טובים, מטפלות קשובות ומדויקות.
הרצון – הוא הנכון והברור.
הדרך לשם? כמעט אף פעם לא פשוטה.
אין מתכון אחד. אין תשובה אחת.
לכל תהליך יש קצב, ולכל למידה יש מחיר.
וזו בדיוק מטרת הטיפול.
לא ללמד תשובה –
אלא לבנות יכולת.
• יכולת לווסת את עצמנו כדי ללמוד.
• לנשום בתוך תסכול.
• להישאר עם הקושי עוד רגע.
• למחוק, לנסות שוב, ולחזור למשימה.
וכשילד, הורה או מטפל מרגיש
שיש לו ידיעה פנימית של הדרך -
לא של הפתרון, אלא של איך להיות עם הקושי -
שם מתרחשת למידה אמיתית.
ושם גם אפשר לדעת שתהליך טיפולי עשה את שלו.

לא להיות מושלמים.
להיות טובים דים.
זה התפקיד שלנו.

לפעמים, כל מה שנדרש - הוא מישהו ללכת איתו על הקרח הדק…

10/01/2026

*הריקוד הזוגי־הורי*
יש ריקוד אחד שחוזר בלא מעט בתים.
ככל שהורה אחד נהיה נוקשה יותר-
השני נהיה רך יותר.
ככל שאחד עוצר, מחכה, דורש -
השני ממהר לעזור, לפתור, להרגיע.
זה לא קורה במקרה.
מערכת זוגית־הורית תמיד מחפשת איזון.
כשהמתח עולה,
כל אחד הולך אוטומטית למקום שמרגיע אותו:
אחד דרך גבול ושליטה.
השני דרך חמלה ועשייה.
הבעיה מתחילה
כשזה כבר לא רגעי-
אלא תפקיד קבוע.
ואז נוצר הפיצול:
• הורה אחד “קשה”, “דורש”
• הורה שני “מבין”, “מציל”
ובתוך הריקוד הזה:
• הילדים לומדים למי לפנות
• הסמכות מתפצלת
• ואחד ההורים נשחק
זה לא רק בראש.
זה דפוס גופני־רגשי.
ברגע האמת - הגוף מגיב לפני המחשבה.

מכירים את הסצנה מ*-״גברת דאוטפייר״*?
כשהאם מנסה להסביר למה הנישואים התפרקו,
היא לא מדברת על אהבה שנגמרה -
אלא על דפוס שנתקע.
הוא תמיד הקליל, המצחיק, זה שמרכך.
היא זו שמחזיקה רצינות, אחריות, גבול.
בהתחלה זה הרגיש משלים.
עם הזמן - זה הפך לבדידות.
לא כי אחד צודק והשני טועה,
אלא כי הריקוד ביניהם ננעל:
ככל שאחד צוחק -
השני נאלץ להיות רציני יותר.
ולכן שינוי מרגיש כל כך קשה.
לא כי אנחנו לא מבינים -
אלא כי כל תזוזה מאיימת על האיזון הישן.
אבל שינוי אפשרי
ברגע שמפסיקים להאשים את הרקדן
ומתחילים להסתכל על הריקוד.
זה לא אתה מולי.
זה הדפוס שנוצר בינינו.

אז איך מתחילים לרקוד אחרת?
לא במהפכה.
בצעדים קטנים:
• שיחה לא בזמן ריב:
“שמתי לב שנכנסנו לריקוד הקבוע.
מה היית צריך ממני שם?”
• תזוזה של 20 סנטימטר:
הורה נוקשה - מילה אחת של אמפתיה.
הורה רך - דקה אחת לחכות לפני שמצילים.
• וגיבוי שקט.
אותו כיוון.
אותו קצב.
כי ברגע שמזהים ומודעים לריקוד -
אפשר ללמוד לרקוד אחרת.
ביחד.

מאיפה הסרט הזה קפץ לי עכשיו ?…ועדיין - סרט עם אמת רגשית שלא התיישנה. שווה צפייה, אפילו עם הילדים 😊

05/01/2026

המטופל שגורם לנו לרצות לברוח (ולמה כדאי לנו דווקא להישאר)

יצא לכן פעם לסיים טיפול עם תחושת כעס בבטן? או אולי פגשתן קולגה, מורה, או אפילו חברה, והרגשתן פתאום קטנות, מקנאות, או מוצפות ברגש שלא הצלחתן להסביר?
בטיפול, אנחנו קוראות לזה העברה נגדית (Countertransference) : המפגש עם האחר הוא לעיתים קרובות מראה חדה וחסרת רחמים. הוא מפגיש אותנו עם מה שחסר לנו וקיים אצלם, עם מה שהם מעזים ואנחנו לעולם לא נעז.
בחיים האישיים, הבחירה הטבעית שלנו היא להתרחק. אנחנו נבחר באנשים שגורמים לנו להרגיש חכמות, יפות וטובות. אבל בקליניקה? מה קורה כשהמראה הזו היא המטופל שלנו? כשהילד או ההורה מפעיל אצלנו כעס, דחייה או איום?
"אפשר לפטר מטופל?" זו המחשבה הראשונה שעוברת בראש כשמנגנון ההגנה שלנו נכנס לפעולה. זו מחשבה אנושית כל כך שעוברת בראש כשקשה לנו.
למה האומץ להישאר הוא כלי הטיפול הכי חזק שלנו?
דווקא שם, בתוך הכעס והאי-נוחות, מסתתר השיעור הכי חשוב שלנו כמטפלות. כשאנחנו מסכימות לא לברוח מהמראה, אלא להתבונן בה, אנחנו לומדות:
• מה באמת מפעיל אותנו?
• איפה הגבולות שלנו נפרצים?
• איזה חלק בתוכנו זקוק לחיזוק?

הדרכה של מרפאות בעיסוק היא הרבה מעבר לבחירת אמצעי טיפול או כתיבת תוכנית התערבות. היא המקום שבו אנחנו לומדות להיות מטפלות מווסתות.
במפגש השבועי בהדרכה, אנחנו לא מדברות רק על הילד - אנחנו מדברות עלייך.
על מה שקרה לך בחדר.
התהליך הזה הוא שמדייק את הרגשות ומצמיח מטפלת קשובה ורגישה –
קודם כל לעצמה, ואז למטופליה.
"מי שמתבונן החוצה - חולם. מי שמתבונן פנימה - מתעורר" (קארל יונג)
מתי בפעם האחרונה הרגשתן שמטופל הוא "מראה" עבורכן? ואיך זה השפיע על הטיפול?
אני כאן כדי לעבד יחד את התחושות האלו בהדרכה, ולהפוך את ה"רעש" הפנימי לצמיחה מקצועית ואישית.

18/12/2025

התחלתי ללמוד את השפה הדנית.
נהניתי. הסתקרנתי.
וגם פגשתי חוסר ביטחון שלא מאוד חיבבתי.
החזרה לכיסא התלמידה החזירה איתה דברים מוכרים:
מבחנים, השוואות, סטנדרטים,
ומורה אחד שהתעקש שההגייה תהיה מושלמת.
כולם קיבלו מחמאות.
ואצלי - דיוק, תיקון, עוד תיקון.
משהו בי התחיל להתכווץ.
זה לא כיף כשכל הזמן מתקנים.
במפגש הסיום, הבאתי למורה שלי סופגניה.
אמרתי תודה.
והוא ביקש לנסות להגות את המילים בעברית ו…
התקשה.
ופתאום – הייתה לי שמחה קטנה בלב.
לא כי הוא טעה.
(אבל גם קצת 😊)
אלא כי לרגע נזכרתי:
ככה מרגישה למידה.
פגיעה.
חשופה.
אנושית.
גם למי שיודע.
גם למי שמלמד.
גם למבוגר.
וזה גרם לי לחשוב על ילדים.
ועלינו, המבוגרים שסביבם.
כהורים, כמחנכים, כמטפלים –
יש לנו כוח גדול:
או להפוך למתקני שגיאות,
או להיות מי שמחזיקים מרחב בטוח ללמידה.
כי לפני שילד צריך לדעת להגות נכון,
לכתוב מדויק,
או “להצליח”
הוא צריך להרגיש
שמותר לו *לנסות.*
לפעמים, מה שילד צריך
זה לא עוד תיקון,
אלא מבוגר שזוכר
איך זה מרגיש ללמוד משהו חדש.

30/11/2025

כשהן בסערת רגשות, אני נשאבת יחד איתן - נבהלת, נלחצת, חסרת סבלנות לעוצמת הרגשות.
אני אמא רגישה, משתדלת להיות קשובה, אמפתית, מכילה,
אבל אני גם אמא עייפה, לילדות רגישות - רגישות מאוד -שסופגות הכול, מרגישות הכול, בעוצמה.
יש בי מקום שרוצה לכבות. לעצור את הרגש המתפרץ.
די. תעצרי את הדמעות. תשתלטי על העוצמה הזו.
וויסות עצמי אינה מילה גסה… יש בי מקום שלא רוצה לתת לזה מקום.
אין לי מספיק כוחות. כמה אפשר לספוג לתוכך.
אבל-
ברגעים של שפיות, כשאני נטענת בקצת שלווה ופחות מוצפת מהחיים שלי ומהחיים שלי איתן,
אני יודעת. אני מבינה.
הן עוד כל כך צעירות. הן צריכות אותי שם: מקום בטוח, אוהב ללא תנאי, שמחבק את השדים ונושם יחד איתן בתוך הסערה.
אני הנמל מבטחים בתוך סופת הטורנדו התמידית הזאת בחייהן.
אם לא אני -עומדת שם יציבה ומחזיקה -זה עלול להרגיש להן כל כך בודד, כל כך חריג, כל כך לא מובן.
והן מובנות לי.
אני רואה אותן.
אני מרגישה את הכאב והבהלה שלהן.
אני לא אמורה להיות נמל מושלם שלא נסדק.
אני אמורה להיות נמל חי, עם גלים משלי, אבל כזה שממשיך לחזור, לנשום ולהחזיק.
רציף צף הוא הדימוי הכי עדין ונכון להורה: יציב, מחובר לקרקע, אבל גמיש – זז עם הגלים ולא נשבר.
אסור לי לכבות את המרחב הבריא הזה, שבו הן עדיין מרגישות שאני כתובת עבורן -חיבוק קבוע בחייהן תמיד, בכל מצב רגשי שהן נמצאות בו.
רק למצוא את הכוחות בתוך עצמי להישאר שם יציבה -
לא לכעוס כשהנה שוב העננים שלהן מתקדרים, כשהשמש שוב שקעה מוקדם מדי או אפילו לא זרחה.
אולי מחר. אולי…
אוי דנמרק, מתי השמש שלך תחזור?!
הרי השמש תמיד שם - מציצה ומבליחה מתוך העננים.
צריך רק לחפש אותה: ברגעי צחוק קטנים, בכירבול נעים של בוקר, בריקודים ובשירים עם הזיופים הכי יפים שיש במשפחה הסוערת שלי.
חברה נפלאה שלי, רונית הורביץ, כתבה ספר נפלא שמדבר בדיוק על זה: החיפוש אחר האושר בין כל הרגשות הסוערים:
"Your joy is always there,
Shining its magic within you -
On sunny days and especially
In the midst of life's storms."
ניתן למצוא אותו באמזון:
Tara's Four Seasons: The Joy That Was (Never) Lost

Einige Angebote können miteinander kombiniert werden, andere nicht. Für mehr Details lese bitte die Nutzungsbedingungen der jeweiligen Promotion.

22/11/2025

פגיעות אינה חולשה - אלא אומץ

לפעמים כהורים אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להיות “חזקים”: לדעת תמיד מה לעשות, לא להראות בלבול, לא לאפשר חולשה.
אבל האמת? דווקא הפגיעות שלנו היא זו שמלמדת את הילדים את השיעורים העמוקים והחשובים ביותר.
ברנה בראון, חוקרת מובילה בתחום הרגש והקשרים האנושיים, מצאה שהיכולת להתחבר באמת מתחילה כשאנחנו נותנים לעצמנו רשות להיות אנושיים - לא מושלמים, לא כל יודעים, פשוט… אמיתיים.
כשאנחנו אומרים לילד:
“אני לא בטוח, אבל אני כאן איתך”
או
“גם לי יש רגעים שאני עצוב או נבהל” ,
אנחנו מלמדים אותו שמותר להרגיש. שמותר לטעות. שמותר לבקש עזרה. שדברים לא חייבים להיות מושלמים.

הרבה פעמים, כשהילד פוגש פחד, בהלה או קושי גדול, אנחנו ממהרים להרגיע, להקטין, למסמס- לפעמים מתוך רצון להחזיר גם את האיזון שלנו, כי הבהלה שלו מפגישה אותנו עם הבהלה שלנו.
כשאנחנו מנסים להסתיר את הפגיעות, אנחנו לא מגנים על עצמנו - אנחנו מרחיקים מעצמנו את החיבור שאנחנו כל-כך זקוקים לו.
*אבל* כשנבין שפגיעות אינה חולשה, אלא אומץ לב, נוכל לראות שהיא חלק משמעותי במסע ההיכרות שלנו עם עצמנו, ובבניית היכולת שלנו להתמודד עם המורכבות האנושית שבתוכנו.
לאפשר לפגיעות להיכנס - זה אמיץ.
זה פותח דלת לקשר עמוק יותר עם הילדים, להבנה טובה יותר שלהם, של היכולת שלהם להכיל ולהתמודד עם אותה הפגיעות וחשוב מכך, לבית שהוא מקום שאפשר לנשום בו, לבכות, לכעוס, להתאכזב, לצחוק, להתרגש... מקום שמותר בו להביע קושי, פגיעות- אנושיות.

ציטוט מההרצאה על ילדים:
"מובנית בהם מוכנות להתמודד עם קושי מהרגע שהם נולדים.
וכאשר אתם מרימים את התינוקת המושלמת הזו בידיכם, תפקידנו הוא *לא* לומר "הביטו בה, היא מושלמת."
התפקיד שלי הוא לשמור עליה 'מושלמת'-
לדאוג שהיא תגיע לקבוצת הטניס עד כיתה ה' ולאוניברסיטת ייל עד כיתה ז'-
זה **לא** תפקידנו.
התפקיד שלנו הוא להביט ולומר:
"את יודעת מה? את אינך מושלמת, ויש בך מוכנות להתמודדות עם קושי, אך בד בבד, את ראויה לחוש נאהבת ושייכת. זהו תפקידנו".

Brené Brown studies human connection -- our ability to empathize, belong, love. In a poignant, funny talk, she shares a deep insight from her research, one that sent her on a personal quest to know herself as well as to understand humanity. A talk to share.

17/11/2025

פרנקנשטיין והורות:
ילד שלא בחר להיוולד, והורה שנושא אשמה כבדה מנשוא...

כולנו מכירים את פרנקנשטיין כסיפור על 'מפלצת'.
אתמול צפיתי בסרט החדש על פרנקנשטיין ומצאתי את עצמי מסתכלת קצת אחרת על כל הסיפור הזה... דרך עדשה של הורות - במיוחד הורות לילד שנולד עם שוני, פגיעות או מוגבלות, שמביאה איתה אימה, פחד, רתיעה, וחרדה נוראה,
ולקראת הסוף, לסיפור עמוק על אהבה וקשר- אבא ובן.
ויקטור פרנקנשטיין “יוצר” חיים, אבל בורח ברגע שבו היצור שלו מתעורר.
הוא חלם על היצירה המושלמת - וקיבל מציאות מורכבת שהבהילה אותו.
המקום הזה, שבו הפנטזיה על הילד מתנפצת מול הילד האמיתי - מוכר להורים רבים, גם אם לא נעים להודות בה... "הוא לא מתפתח מספיק מהר", "משהו לא בסדר איתו", "הוא נראה מוזר", "הוא הולך עקום..." מה יצרתי? מה ילדתי?..
וכמו אצל פרנקנשטיין, גם אצלנו לפעמים עולה המחשבה הקשה:
“הבאתי ילד לעולם, שלא בחר בזה. ואם קשה לו - האם זה בגללי?" היצור של פרנקנשטיין לא ביקש להיוולד. אבל יש לו בקשה אחת - הוא רוצה שיאהבו אותו. שיסתכלו עליו בעיניים טובות. הוא הופך להיות “מפלצת” לא בגלל מה שהוא, אלא בגלל מה שהוא חווה מאבא שלו (היוצר שלו) ובהמשך מהסביבה שנבהלת מהמראה שלו: פחד, דחייה, בדידות.
זה סיפור על הורות שלא ידעה להיות שם. על הורה שמרגיש אשמה כבדה, עד שהוא לא מצליח לראות את הילד כפי שהוא, אלא רק את כל מה שהוא מפחיד בו.
במובן הכי אנושי,
על הקושי לשאת אחריות,
על הפחד מהשונות,
על האבל על הילד שקיווינו שיהיה,
ועל הכאב של הילד שלא קיבל הורה שיכול לראות אותו באמת.
כשקוראים את פרנקנשטיין כך, הוא ממש לא סיפור אימה.
הוא מראה עבורנו שמזמינה אותנו לשאול:
האם אני מצליח לראות את הילד שלי, ולא רק את הילד שדמיינתי, ולא רק את הפחדים שלי?
מה הילד שלי צריך ממני כדי להרגיש רצוי?
איפה האשמה מעוורת אותי מלהיות ההורה שהוא צריך?
פרנקנשטיין מזכיר לנו:
ילד שלא רואים אותו, שלא מקבלים אותו, שלא מחזיקים אותו - עלול להרגיש כ'מפלצת'.
בסרט, הדמות של אליזבת מצליחה לזהות את הילד הרך והפגיע ב'יצור', היא לא חוששת, ניגשת בביטחון, מערסלת אותו במבטה, מלטפת אותו בידיה, רואה בו את הטוב שבו,
וכל האימה, והכוחניות שבו, מתמסמסים לרוך ילדי ותמים.

06/11/2025

להיות נוכחים. פשוט, אבל לא קל.
יש לי חרדות - משלי.
יש לבעלי חרדות אחרות, שלו.
יש לבנות שלי חרדות - משלהן.
וכמה שאני מבקשת שיכילו אותי, שיקבלו את הפחדים שלי בלי ביקורת, בלי שיפוט, בלי הקטנה - כך קשה לי להכיל את שלהן. אני מוצאת את עצמי עושה להן בדיוק את מה שכואב לי שעושים לי. מבקרת, מנסה לתקן, לשנות, להתאים. מופעלת מהחרדה שלי עליהן - איך הן יסתדרו? איך יקבלו אותן כמו שהן?
בתוך הרצון לגונן, אני לפעמים שוכחת לראות. לעצור באמת ולראות אותן. לתת מקום, להבין, לשים את עצמי לרגע בנעליים שלהן. להרפות מהניהול, ממציאת הפתרון, מהדאגה למה שיהיה. פשוט להיות איתן כאן, עכשיו.
לפעמים זה כל מה שהן צריכות - נוכחות, הקשבה, אמונה בכוחות שלהן. וזה אולי השיעור הכי מאתגר בהורות: לא למהר לפתור, אלא להישאר. להיות.
וגם כשלא מצליח לנו, לזכור להיות בחמלה לעצמנו.
כהורה וכמטפלת, אני רואה כמה זה קשה לכולנו. אנחנו רוצים כל כך להקל על מי שאנחנו אוהבים, עד שלפעמים אנחנו שוכחים שהדבר המרפא ביותר הוא לא פתרון - אלא לב פתוח ונוכחות אמיתית.

30/10/2025

Will it blend?

כל החיים שלי ניסיתי להתאים את עצמי לסביבה שלי - להנמיך קולות חזקים, לצמצם נוכחות מצחיקה, להיות מה שמצפים ממני: תלמידה טובה, חברה טובה, בת מסורה.
להתקדם לפי הספר. לפי מה שצריך. לפי מה שמקובל.
כמרפאה בעיסוק, אני עובדת עם ילדים כדי לעזור להם להגיע לתפקוד תואם גיל, תואם נורמות התפתחותיות, כדי שיוכלו להשתתף בצורה מיטבית - בגן, בבית הספר, בחוגים, במשחק, בבית.
אבל דווקא האימהות לימדה אותי את השיעור הכי חשוב.
נולדו לי ילדות שנאמנות לעצמן לגמרי.
שרות, רוקדות, צווחות, משתוללות, חוששות ונבהלות, מביאות את עצמן במלוא העוצמה.
אין להן “עצור".
יש להן חדווה גדולה של חיים.
וזה בדיוק האתגר שלי כהורה - לעצור את האינסטינקטים של הצנעה, של התכווצות, של רצון "להשתלב".
לנשום, להזכיר לעצמי:
ככה זה טוב. ככה זה שלם. בדיוק כמו שהן.
כי שייכות אמיתית לא נוצרת כשאנחנו מנסים להתאים את עצמנו לסביבה,
אלא כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות אנחנו - גם אם זה קצת שונה, קצת חושש, קצת רועש.
כשאנחנו מפסיקים להתבייש בעצמנו, נפתח גם המקום שבו אחרים יכולים לראות ולקבל אותנו באמת.

29/09/2025

יש ימים שאני תופסת את עצמי ושואלת: איך שוב קשה לו? הרי רק אתמול הוא הסתדר.
ואז אני נזכרת - וויסות עצמי לא עובד בקו ישר.
המערכת שלנו משלבת ויסות חושי, רגשי וקשבי. כשהחלק החושי מתערער, למשל רעש חזק או מגע מציק - גם היכולת הרגשית והקשבית מתערערות מיד. בדיוק כמו במיזופוניה: צליל קטן, כמו לעיסה או תקתוק, יכול להרגיש לילד גדול מדי, להשתלט עליו ברגע ולחסום את שאר היכולות שלו.
זה לא חוסר רצון או "דרמה". זו הצפה אמיתית.
ובתור הורים, התפקיד שלנו הוא לא להיבהל - אלא להזכיר גם לילד וגם לעצמנו: הוא כבר הצליח להתמודד בעבר, והוא יצליח שוב.
הגישה שאנחנו מביאים לרגעים האלה היא קריטית: להיות סומכים ובוטחים. לאפשר לילד לשמוע מאיתנו: אני מאמין בך, נמצא יחד דרך. להזכיר לו את הפעמים שבהן התגבר, הסתדר, או מצא פתרון. ככה אנחנו בונים בו תחושת מסוגלות פנימית - את ה"אני יכול".
אחת הדרכים העדינות והיפות לעבד חוויות סנסוריות היא דרך סיפורים סנסוריים. אלו סיפורים שמציגים חוויות חושיות באופן מוחשי, אך דרך דמות אחרת כך שהילד יכול להזדהות מבלי להרגיש מוצף.
המחקר בתחום מצביע על כמה יתרונות מרכזיים של שיטה זו:
• נרמול החוויה- הילד מבין שתחושות קשות הן חלק מהחוויה האנושית, לא משהו "מוזר" או שדורש בושה.
• פיתוח אמפתיה והכלה עצמית - הילד לומד לזהות רגשות וחוויות אצל אחרים, ולהתבונן גם על עצמו דרך העיניים של דמות אחרת.
• תרגול פתרונות והתמודדות - באמצעות דיאלוג סביב הסיפור, הילד מתרגל לחשוב על דרכים פרקטיות להתמודד עם חוסר נוחות או הצפה רגשית.
דוגמה:
סיפור קצר על ילד בשם אורי, שמרגיש שהבגד שלו מגרד את עורו, ואמא לא תמיד מבינה ובוחרת לו בגד מציק, צובט ומרגיז וכל בוקר הוא מאבק מלא בכי וכעסים...
בשיחה אחרי הסיפור אפשר לשאול:
• מה אתה חושב שאורי הרגיש ברגע הזה?
• מה הוא יכול היה לעשות כדי להרגיש יותר טוב?
• האם פעם הרגשת ככה בעצמך? מה עזר לך?
כך הילד לומד לזהות את התחושות הקשות, לחשוב על פתרונות, ולדבר על מה שהוא עצמו מרגיש, הכל דרך דמות אחרת, בלי שהחוויה תהיה ישירה ומוצפת.
*קושי בויסות חושי הוא קושי נוירולוגי-התפתחותי, מולד ברובו, שמלווה את הילד לאורך החיים במידה משתנה.
*הוא לא נעלם, אבל אפשר לצמצם את ההשפעה שלו באמצעות למידה של אסטרטגיות ותמיכה מהסביבה.
וזה הלב של כל המסע הזה: לא לנסות "למחוק" את הקושי, אלא לעזור לילד לדעת - זה חלק ממני, אני יכול להבין אותו, ואני יכול להתמודד.

*בתמונה, בבית של מרפאה בעיסוק שולחן המטבח הופך למשטח קצף גילוח לציור וכתיבה.