כדיה מוזס - kadia moses

01/05/2026

זכרונות מטיולי מדיטציה ביער היפהפה הזה…
״*שלווה נמצאת כאן ועכשיו, בתוכנו ובכל מה שאנחנו עושים ורואים.*״ (טיך נאט האן)

שלווה אינה יעד עתידי — היא איכות של תשומת לב
המשפט של תיך נאת האן נראה פשוט — אבל הוא כמעט מהפכני בדרך שבה הוא מבקש מאיתנו לראות את החיים.

מה הוא בעצם אומר?
לא:
“יום אחד אהיה רגועה כשדברים יסתדרו”

אלא: שלווה כבר כאן — אבל צריך ללמוד לראות אותה

אנחנו רגילים לחשוב:
* כשהעומס ייגמר → אהיה רגועה
* כשהילדים יסתדרו → אהיה בשקט
* כשהמצב יתייצב → תגיע שלווה

אבל בפועל:
התנאים אף פעם לא מושלמים לאורך זמן

והוא מציע משהו אחר:
לא לחכות לשקט — אלא לגלות אותו בתוך הרעש

מה זו שלווה באמת?
שלווה היא לא:
* היעדר מחשבות
* היעדר רגשות
* עולם בלי בעיות

אלא:
מערכת יחסים אחרת עם מה שקורה

לדוגמה:
* יש לחץ — אבל אני לא נבלעת בו
* יש מחשבות — אבל אני רואה אותן
* יש כאב — אבל יש גם מרחב סביבו

“בכל מה שאנחנו עושים ורואים”
זה אולי החלק הכי עדין במשפט
שלווה לא נמצאת רק במדיטציה
אלא גם:
* בשטיפת כלים
* בהליכה
* בשיחה
* אפילו בתוך קושי

אם יש נוכחות — יש פתח לשלווה

למה הוא מתכוון ב“איכות של תשומת לב”?
אותה מציאות — חוויה אחרת לגמרי:

בלי תשומת לב:
* הכל רץ
* יש כיווץ
* תגובתיות אוטומטית

עם תשומת לב:
* יש מרחב
* יש רכות
* יש אפשרות לבחור

השלווה לא מגיעה מהמצב — אלא מהאופן שבו אנחנו פוגשים אותו

דמיינו אגם:
* פני השטח סוערים (מחשבות, רגשות)
* אבל בעומק — שקט

אנחנו רגילים לחיות רק על פני השטח
התרגול הוא:
להרגיש גם את העומק — תוך כדי הסערה

30/04/2026

"*חופש אינו ניתן לנו על ידי אף אחד. עלינו לטפח אותו בעצמנו.*" –
(תיך נאת האן.)

בדרך כלל אנחנו תופסים חופש כמשהו חיצוני:
חופש לבחור, חופש לנוע, חופש ממגבלות.

אבל כאן מגיעה נקודת ההיפוך:
גם כשיש לנו חופש חיצוני –
אנחנו עדיין יכולים להיות לא חופשיים מבפנים.

* לכודים במחשבות
* מנוהלים על ידי פחד
* מגיבים מתוך הרגלים אוטומטיים
* תלויים באישור או בתוצאה

כלומר: אפשר להיות חופשיים בעולם – ולא חופשיים בתודעה.

מהו חופש פנימי?

תיך נאת האן מכוון למשהו אחר לגמרי:
חופש כיכולת להיות עם מה שיש – מבלי להיות נשלט על ידו.

חופש זה:

* לראות מחשבה — ולא להאמין לה מיד
* להרגיש רגש — בלי להיסחף
* לפעול — מתוך בחירה ולא מתוך דחף

זהו חופש של מרחב פנימי.

כמו שמים:
הגלים משתנים, אבל העומק נשאר יציב.

“לטפח” – המילה הקריטית במשפט

הוא לא אומר “להשיג” חופש.
הוא אומר לטפח.

וזה הבדל עצום.

טיפוח אומר:

* זה תהליך, לא רגע
* זה דורש תשומת לב יומיומית
* זה גדל לאט, כמו צמח

כל נשימה מודעת, כל רגע של עצירה לפני תגובה –
הם זרעים של חופש.

האחריות עוברת אלינו

“חופש אינו ניתן לנו על ידי אף אחד”

זו אמירה חזקה מאוד:
לא הורים, לא חברה, לא נסיבות –
אף אחד לא יכול לתת לנו את החופש הפנימי הזה.

גם לא יכול לקחת אותו.

זה אומר:

* אין על מי להאשים
* אבל גם אין ממי לחכות

החופש אינו מתנה – הוא יכולת שמתפתחת

23/04/2026

״האמת היא שעדיין איננו חופשיים. למעשה, השגנו רק את החופש להיות חופשיים״
(נלסון מנדלה)
מנדלה אומר:
גם אחרי שהוסרו הכבלים החיצוניים —
העבודה האמיתית רק מתחילה.
החופש שקיבלנו אינו “מצב”- אלא אפשרות.
כלומר:
לא קיבלנו חופש — קיבלנו את היכולת ליצור חופש.
יש שני סוגי חופש:
1. חופש חיצוני
אין כלא
אין דיכוי
יש זכויות
זה החופש שמנדלה והעם שלו השיגו.
2. חופש פנימי
חופש מפחד
חופש משנאה
חופש מדפוסים ישנים
חופש מתגובות אוטומטיות
👉 וזה החופש שעדיין לא הושג.
אדם יכול להיות:
חופשי פוליטית — אבל כבול מבפנים
משוחרר — אבל עדיין מגיב מתוך עבר, כאב, פחד
ולכן מנדלה בעצם אומר:
“השרשראות החיצוניות הוסרו —
אבל השרשראות הפנימיות עדיין דורשות התבוננות, אומץ, ועבודה.”

“החופש להיות חופשיים” הוא מצב ביניים:
זה כמו לעמוד בדלת פתוחה —
אבל עדיין לא לצאת ממנה.
הדלת כבר לא נעולה.
אבל הצעד — הוא שלנו.
במובן הזה, מיינדפולנס הוא בדיוק המקום שבו
החופש הופך ממשהו תיאורטי — למשהו חי.
כי ברגע של תשומת לב:
אנחנו לא חייבים להגיב
לא חייבים להאמין לכל מחשבה
לא חייבים להיסחף אחרי רגש
👉 שם נולדת האפשרות לבחור.
וזה בדיוק:
החופש להיות חופשיים.

מנדלה לא מדבר על סוף הדרך — אלא על תחילתה.
הוא אומר:
השגנו תנאים
אבל לא בהכרח תודעה
קיבלנו הזדמנות
אבל עדיין לא מימשנו אותה

16/04/2026

סיפור זן
במלחמת האזרחים בקוריאה, הוביל אחד הגנרלים את חייליו וכבש מחוז אחר מחוז תוך שהוא משמיד את כל מה שנקרה בדרכו. תושבי אחת הערים, שידעו שהגנרל מגיע ושמעו סיפורים על אכזריותו הרבה, נטשו את העיר וברחו להרים. הגנרל הגיע עם חייליו לעיר הריקה ושלח אותם לסרוק את המקום. כמה חיילים חזרו אליו ודיווחו שרק אדם אחד נותר בעיר, כהן זן. צעד הגנרל לעבר המקדש, נכנס פנימה, שלף את חרבו ואמר: “אינך יודע מי אני? אני הוא זה שיכול לחלוף דרכך בלי להניד עפעף!”
הביט בו מאסטר הזן בשלווה ואמר: “ואני, אדוני, הוא זה שדרכו אפשר לחלוף בלי להניד עפעף.”
שמע זאת הגנרל, קד קידה ויצא מהמקדש.
פירוש:
הסיפור הזה איננו רק סיפור על אומץ, אלא על איכות תודעה.
הגנרל מייצג כוח חיצוני:
כוח של שליטה, הפחדה, אלימות, אגו, ושל התחושה שמה שקובע הוא מי חזק יותר, מאיים יותר, או שולט יותר. הוא רגיל לכך שאנשים נשברים מולו. הוא מכיר עולם שבו הגוף מפחד, הנפש מתכווצת, והרצון לחיות גורם לאדם לוותר על כבודו הפנימי.
אבל מאסטר הזן פועל מתוך מקום אחר לגמרי.
הוא אינו נאבק בגנרל, אינו מתריס, אינו בורח, וגם לא מתחנן. הוא עומד מולו מתוך חירות פנימית. זוהי נקודת העומק של הסיפור:
יש בתוכנו מקום שאינו נשלט לגמרי על ידי פחד.
מאסטר הזן אינו אומר:
“אינני מפחד למות” מתוך קשיחות או ניתוק,
אלא הוא משדר:
יש בי משהו עמוק יותר מן הפחד על הגוף.
הגנרל אומר:
“אני יכול להרוג אותך בלי להניד עפעף.”
כלומר:
אני בעל הכוח על חייך.
והמאסטר משיב:
“ואני הוא זה שדרכו אפשר לחלוף בלי להניד עפעף.”
כלומר:
גם אם תיקח את חיי, לא תשלוט בתודעתי.
לא תיקח ממני את החופש הפנימי.
לא תגרום לי להפוך לעבד של הפחד.
זהו ההיפוך הגדול:
הגנרל נראה חזק, אבל הוא תלוי בפחד של האחרים.
המאסטר נראה חסר כוח, אבל הוא חופשי באמת.
החופש שלו אינו חופש חיצוני, אלא אי־הישלטות פנימית.
יש כאן גם אמירה עמוקה על האגו.
הגנרל בנוי מזהות של “אני מישהו”. הוא צריך שיפחדו ממנו כדי להרגיש את עצמו.
המאסטר כבר אינו נשען על “אני” כזה. הוא אינו צריך להוכיח דבר.
ומי שלא צריך להוכיח דבר — קשה מאוד לאיים עליו.
במובן הזני, זהו ביטוי של אי־היאחזות.
כאשר אדם נאחז מאוד בגופו, במעמדו, בשמו, בדמותו, הוא נעשה פגיע יותר.
כאשר אדם שוהה במקום פנימי שבו הוא אינו מצטמצם רק ל”אני” הקטן — מתגלה בו יציבות אחרת.
לא אדישות, לא קהות, אלא חופש.
אפשר להבין את הסיפור גם כך:
הגנרל מחזיק בחרב.
למאסטר אין חרב.
אבל למאסטר יש דבר עמוק יותר — נוכחות.
נוכחות שאינה בורחת, אינה מתכווצת, אינה מגיבה אוטומטית.
והנוכחות הזו מערערת את כל עולם הכוח של הגנרל.
לכן בסוף הגנרל קד קידה.
מדוע?
מפני שהוא פגש לראשונה כוח שאינו כוח של אלימות.
הוא פגש אדם שאין לו מה לקחת ממנו.
כאשר אין מה לקחת — השליטה מתמוטטת.

ברובד אנושי יותר, הסיפור מזמין אותנו לשאול:
איפה בחיים אנו נותנים לפחד לנהל אותנו?
מול ביקורת?
מול דחייה?
מול איום?
מול כאב?
מול אי־ודאות?
והאם אפשר לטפח בתוכנו מקום שאומר:
יש בי משהו שלא חייב להתכווץ מכל איום.
יש בי תודעה שיכולה להישאר נוכחת גם כשהחיים מטלטלים.
המסר העמוק אינו שעלינו להיות “גיבורים” או לא לפחד בכלל.
אלא שאפשר לפגוש פחד בלי להימחק בתוכו.
אפשר להרגיש איום — ובכל זאת לא למסור לו את מרכז הווייתנו.
כלומר:
אומץ אמיתי איננו היעדר פחד, אלא חירות ביחס לפחד.

14/04/2026

“*בְּכָל דוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם*״

המשפט אינו אומר: זכור מה היה
אלא: ראה את עצמך כאילו אתה יוצא עכשיו.
זו לא פעולה של היזכרות בלבד - זו פעולה של התהוות.
כלומר:
לא “מה קרה לי אז”
אלא:
איפה אני עדיין במצר?
איפה אני עדיין מצומצם, מכווץ, כלוא בדפוס?

“מצרים” אינה רק מקום - היא מצב תודעה של מיצר:
הרגלים, אמונות, פחדים, סיפורים שחוזרים על עצמם.

הדילמה: זיכרון או הנצחת קורבנות?
זו שאלה קריטית.
מצד אחד - אם אנו חוזרים לעבר שוב ושוב,
עלול להיווצר דפוס של זהות:
“זה קרה לי — ולכן אני כזה.”
זו תודעת קורבן.
העבר הופך להסבר קבוע להווה.
אין תנועה. אין יציאה.
מצד שני —
התעלמות מהעבר אינה חירות.
היא הדחקה.

ההבחנה הדקה (והמהותית)
הכול תלוי מאיפה אנחנו מסתכלים:
כשאני בתוך הסיפור:
אני מזדהה עם מה שקרה
אני חי אותו שוב
אני מאשר אותו כ”מי שאני”
🔴 זה משמר קורבנות
כשאני מתבונן:
אני רואה את הסיפור כמתרחש בתודעה
אני חש את ההשפעה שלו בגוף, ברגש
אבל איני שווה לו
🟢 כאן מתחילה חירות

🕊️ משמעות עמוקה יותר של “יציאת מצרים”
יציאת מצרים אינה “לשכוח את מצרים”
אלא:
להפסיק להיות כלוא בה — גם כשהיא זכורה.
כלומר:
אני יכול לזכור - אבל לא להיות מוגדר.
אני יכול לפגוש כאב - אבל לא לבנות ממנו זהות.

23/03/2026

“אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים.”
(הרקליטוס)
הנהר משתנה — המים זורמים, לא נשארים אותם מים.
אבל בעומק —
גם האדם שנכנס לנהר כבר אינו אותו אדם.

כלומר:
לא רק העולם משתנה כל הזמן —
גם התודעה, הגוף, הזיכרון, הרגש — בתנועה בלתי פוסקת.

1. אין חזרה אמיתית
אנחנו לעיתים אומרים:
“אני חוזרת לאותו מקום”,
“זה אותו מצב כמו פעם”.

אבל זה לא נכון באמת.
• האדם שחווה — השתנה
• הנסיבות — השתנו
• אפילו הזיכרון — כבר עבר עיבוד

לכן כל מפגש הוא חדש — גם בתוך קשרים ארוכים.

2. הסבל נולד מהרצון לקביעות
אנחנו מחפשים:
• יציבות
• ודאות
• “שזה יישאר ככה”

אבל המציאות אומרת:
הכול זורם.

וכשאנחנו נאחזים:
• באדם כפי שהיה
• בעצמנו כפי שהיינו
• ברגע טוב שלא יחזור

*נוצר פער → וזה הסבל*.

3. החופש טמון בהסכמה לזרימה
אם הכול משתנה —
יש בזה גם איום… וגם הקלה עצומה.

כי זה אומר:
• גם קושי לא נשאר
• גם זהות אינה קבועה
• גם דפוסים יכולים להשתנות

כל רגע הוא פתח להתחלה חדשה — לא כמטאפורה, אלא כעובדה.

4.לשים לב ש—
• הנשימה הזו אינה הקודמת
• התחושה בגוף משתנה מרגע לרגע
• מחשבה מופיעה ונעלמת

וכשאנחנו רואים את זה ישירות —
משהו באחיזה מתרכך.

דמיינו בעיני רוחכם נהר:
אם תנסו “לתפוס” את המים — הם יברחו.
אם תשבו לצידו — תוכלו לראות את הזרימה.

כך גם החיים:
*לא נתפסים — רק נחווים*.

“החיים אינם משהו שאנו נכנסים אליו שוב ושוב —
הם נהר שאנו לומדים לפגוש מחדש בכל רגע.”

15/03/2026

*מתחילים ממחר לנשום*
🧘‍♂️
עיריית רחובות והחברה העירונית מזמינה ממחר 15-31/3, בימי ראשון ושלישי את האוכלוסיה הותיקה ואת המשפחות
למפגשי מיינדפולנס בזום

6 מפגשים הכוללים: תרגילים פשוטים לנשימה, הרפיה והפחתת מתח. כלים עדינים שיסייעו באיזון בתקופה לחוצה.
*המפגשים מועברים על ידי כדיה – מנחה מנוסה בעבודה עם מצבי לחץ*.
המפגשים יכללו:
*🧘🏼‍♀️מפגש 1*- *הנשימה – שער להרגעה* כיצד הנשימה משפיעה על מערכת העצבים ואיך להשתמש בה להפחתת מתח.

*🧘🏼‍♀️מפגש 2 חזרה אל הגוף*
Body Scan עדין והקשבה לתחושות הגוף כמקור יציבות.

*🧘🏼‍♀️מפגש 3 המחשבות – ללמוד להתבונן בהן* איך לא להיסחף אחרי מחשבות מטרידות.

*🧘🏼‍♀️מפגש 4 רגשות – לגלוש על הגל*
מפגש עם רגשות בעזרת תשומת לב עדינה.

*🧘🏼‍♀️מפגש5 להיות כאן ועכשיו דרך החושים* תרגול קשב לחושים שמחזיר אותנו להווה.

*🧘🏼‍♀️מפגש 6 חמלה עצמית והכרת תודה* איך לפתח יחס רך לעצמנו ולהאיר את הטוב בחיים.
👈🏼*הסדנאות חינם. יש להירשם מראש. לינק בגוף הכתבה*.

בין ה-15 ל-31 במרץ יתקיימו סדנאות זום ללא עלות, במטרה להעניק כלים להתמודדות עם לחץ וחרדה בתקופה מורכבת של מתיחות ביטחונית ואזעקות.

13/03/2026

“*המידה הטובה היא מצב שבו האדם בוחר באמצע, כפי שהאדם הנבון היה קובע.*”
(אריסטו)

המידה הטובה אינה חוסר רגש —
אלא רגש במידה הנכונה, בזמן הנכון, כלפי האדם הנכון.

אין נוסחה מתמטית קבועה.
המידה הנכונה משתנה לפי:
האדם
המצב
הזמן
ההקשר

לדוגמה: הכעס כשלעצמו אינו רע.
אבל השאלה היא:
על מי אני כועס?
כמה?
מתי?
ובאיזו דרך?

אריסטו אומר:
קל לכעוס.
קשה לכעוס במידה הנכונה.

אריסטו לא ראה מוסר כמשהו תיאורטי בלבד.
הוא חשב שהוא נרכש כמו מיומנות.
כמו נגינה בפסנתר
או כמו איזון בהליכה על חבל.
בהתחלה אנחנו נוטים לקצוות.
עם השנים מתפתחת רגישות עדינה.
הוא קרא לזה:
phronesis – תבונה מעשית.
זוהי לא חוכמה ספרותית
אלא יכולת לחוש מה נכון במצב מסוים.

הדרך האמצעית מלמדת משהו חשוב על טבע האדם.
הבעיה שלנו בדרך כלל אינה שאין לנו תכונות טובות.
הבעיה היא שהן יוצאות מאיזון.
לדוגמה:
הרצון לעזור יכול להפוך להקרבה עצמית מוגזמת

ביטחון עצמי יכול להפוך לגאווה
זהירות יכולה להפוך לפחד

לכן העבודה המוסרית היא לא רק לפתח תכונות —
אלא לכוון אותן.

לסיכום:
הטוב אינו בקצה.
הוא נמצא במקום שבו הכוחות שלנו מאוזנים ומכוונים נכון.

13/03/2026

אנשים יקרים,
הלוואי שאתם נמצאים כעת במקום שמרגיש מעט יותר מוגן,
ושאתם מלווים בתחושת בטחון.

הלוואי שיש סביבכם קירות של ביטחון,
ואולי גם יד, מבט, נשימה נוספת שמזכירה —
שאינכם לבד.

מה שמתרחש סביבנו איננו בשליטתנו.
אך האופן שבו אנו פוגשים אותו —
מתרחש בתוכנו.

העולם מספר סיפור אחד,
והתודעה מספרת סיפור נוסף.
וביניהם — יש רגע אחד קטן של בחירה.

רגע לעצור.

רגע להאט את האוטומט.
רגע לשאול:
מה מזין אותי עכשיו?
מה מחזק?
מה מרגיע?
להשיב את תשומת הלב אל תחושות הגוף :
אל הנשימה הנכנסת והיוצאת,
אל כפות הרגליים הנוגעות באדמה,
אל פעימת הלב.
לפעמים די בפעולה פשוטה:
נשימה עמוקה ואיטית.
תנועה רכה שחוזרת על עצמה בקצב קבוע.
חיבוק.
מקלחת חמה.
קרן שמש על הפנים.
שיחה שמזכירה טוב.
סידור פינה קטנה בבית —
כדי להחזיר תחושת סדר פנימי.

כל מעשה קטן שנעשה בנוכחות
הוא עוגן.

בימים כאלה
החמלה לעצמנו אינה מותרות —
היא משאב.

מאחלת לכולנו שימים קשים אלה יעברו במהרה,
ברחמים,
ובכמה שפחות נפגעים.
שמרו על עצמכם.
נשמו.
נפגש בימים שקטים יותר.
באהבה,
כדיה 🧘🏽‍♂️

20/02/2026

מה בין פומו ג׳ומו ומינדפולנס?
יש לנו שמות לארועים חיצוניים גדולים שיש לנו בחיים (מלחמה, שלום, חתונה, פרידה, מוות, הרפתקאה כו) אך חסרים לנו שמות לכוחות הפנימיים והחזקים הפועלים בתוכינו.
אחד הכוחות הכי שקטים והכי מפעילים של התקופה שלנו הוא הפומו (FOMO) הוא קיצור של
Fear Of Missing Out – פחד מלהחמיץ.
זה התחושה שכולם חווים משהו טוב, מעניין, משמעותי – ורק אני לא שם.
שמישהו מתקדם, חוגג, מתאהב, מצליח, נהנה – ואני מפספס.

מה קורה שם בפנים?
פומו הוא בעצם שילוב של:
צורך בשייכות
השוואה חברתית
חרדה מאובדן הזדמנות
ואשליה שיש “מקום אחר טוב יותר מהרגע הזה”

זו תחושת אי־שקט שמזיזה אותנו החוצה
מהרגע, מהגוף, מהבחירה שכבר עשינו.
כאילו התודעה לוחשת:
אולי הייתי אמורה להיות במקום אחר.
למה זה כל כך חזק היום?

הרשתות החברתיות מראות לנו רק את רגעי השיא של אחרים.
אנחנו משווים את היומיום שלנו לקטעי השיא של העולם.
וזה כמעט בלתי אפשרי לנצח במשחק הזה.

למעשה,
כל בחירה היא גם ויתור. אי אפשר להיות בכל מקום. החיים עצמם הם תרגול של להסכים להחמיץ.

ו**אז מגיע מושג אחות לפומו**:
JOMO – Joy Of Missing Out
השמחה בלא להיות בכל מקום.
השקט שבהסכמה להיות כאן.
מה הפומו מספר על היחסים שלנו עם ערך עצמי, עם שייכות, עם פחד מבדידות?

FOMO הוא תנועה החוצה:
“מה קורה שם?”
“איפה עוד יכולתי להיות?”
“מה אני מפספסת?”

ו-JOMO הוא תנועה פנימה:
“בחרתי.”
“מספיק לי.”
“כאן יש חיים.”

זה כמעט כמו שתי תודעות שונות:
פומו - חוסר שקט, השוואה, רוצים עוד, חרדה
גומו - שקט, נוכחות, די לי, בחירה.

מה שמעניין הוא שפומו הוא לא דבר רע.
הוא בעצם עדות לזה שאכפת לנו.
שאנחנו רוצים לחוות, להשתייך, לטעום מהחיים.

הבעיה מתחילה כשהוא מנהל אותנו במקום שנקשיב לו.
אפשר לשאול:
• מה אני באמת מפחדת להחמיץ? חוויה? קשר? ערך עצמי?
• האם התחושה הזו היא דחף רגעי או צורך עמוק?
• מה יקרה אם אנשום לתוכה במקום לרוץ לתקן?

והג’ומו… הוא לא ויתור מתוך תסכול - הוא חופש.
הוא הידיעה שלא להיות בכל מקום זה תנאי להיות באמת במקום אחד.

יש משהו כמעט בודהיסטי בזה — להסכים לסופיות.
לכך שכל “כן” הוא גם “לא” למשהו אחר.
מי שמסוגל/ת לחוות JOMO באמת — בדרך כלל כבר בנוי/ה עם עמוד שדרה פנימי חזק.

אז עכשיו מסקרן אותי:
אם היית צריכה לבחור — את/ה טיפוס יותר פומו או יותר ג’ומו?

15/02/2026

“*חרק זוחל על פני הדף*.
*הנח לו*.
*אנו זקוקים לכל קורא אפשרי*.”
(לויד ריינולדס)
הרובד הראשון – צניעות מול החיים
הכותב יושב וכותב. חרק עובר על הדף.
התגובה האינסטינקטיבית? להעיף. למחוץ. להפריע ל״יצירה״.
אבל כאן נאמר: הנח לו.
זו תנועה של אי־שליטה.
הדף אינו רכוש פרטי. היצירה אינה מעל החיים.
החרק אינו “הפרעה” – הוא עוד ישות בעולם המשתתפת ברגע הזה.
יש כאן שיעור זני כמעט:
מה שזוחל על דף חייך — לא בהכרח צריך לסלק.

הרובד השני – מי הוא “הקורא”?
החרק הופך ל”קורא”.
פתאום הגבול בין יוצר לצופה מיטשטש.
מי אנחנו שנחליט מי ראוי לקרוא?
מי ראוי להשתתף?
מי ראוי להיות נוכח?
זה שיעור עמוק על הכלה.
על כך שהטקסט — כמו הלב — אינו מיועד רק למי שאנחנו מדמיינים כקהל ראוי.
במובן הזה, זה משפט על דמוקרטיה של הקיום.
גם החרק שייך.

הרובד השלישי – הקורא שבתוכנו
אפשר לקרוא זאת גם פנימה.
החרק הוא המחשבה הטורדנית.
הספק.
הקול הקטן שזוחל על הדף בזמן שאנו מנסים לנסח משהו נקי ומושלם.
והמסר?
אל תמחצי אותו.
גם לו יש תפקיד.
אנחנו זקוקים לכל קורא אפשרי – גם לזה הביקורתי, גם לזה המפוחד, גם לזה הסקרן.
כמו ששלחתי בעבר:
לא נרפאים מרגשות — נרפאים ביחסים איתם.
כאן היחס הוא: הנח לו.

הרובד הרביעי – חמלה כלפי הפרעה
יש פה גם הומור דק.
כתיבה היא מעשה של בדידות.
החרק הוא אולי הקורא היחיד שיש כרגע.
וזה מחזיר אותנו לשאלה עמוקה מאוד:
האם אנחנו כותבים כדי שיקראו אותנו —
או כדי להיות בקשר?
המשפט אומר: גם אם רק חרק קורא אותך, זה מספיק.
העולם נענה בדרכו.

29/01/2026

מנטורים כלכליים נפגשים 3 פעמים בשנה, מתחבקים משתפים ובעיקר מקשיבים.
בחיים לא פגשתי קבוצה של אנשים שלא מפסיקה להתפתח ולהעז לשנות ולהשתנות. תודה על הפרגון והתמיכה ההדדית. בנינו לנו משפחה קטנה ומשמעותית
תודה על מי שאתם ❤️❤️❤️❤️