17/12/2025
*כשאני נלחם על צדק – אני פועל*.
*כשאני נלחם במציאות חיי – אני סובל**.
האם כך?
זו שאלה עדינה ועמוקה, שנוגעת בדיוק בקו שבין אחריות מוסרית לבין סבל מיותר.
מאבק במרחב הציבורי – כפעולה מוסרית נדרשת
מאבק במרחב הציבורי נולד מתוך אכפתיות ולא מתוך התנגדות למציאות עצמה.
זהו מאבק ש:
• מכוון לשינוי תנאים לא צודקים (חברתיים, פוליטיים, חינוכיים).
• יוצא מתוך ערכים: חמלה, אחריות, דאגה לטוב משותף.
• אינו שולל את מה שיש – אלא מבקש להרחיב אפשרות למה שיכול להיות.
• יכול להתקיים גם מתוך שקט פנימי.
במובן הזה, מאבק ציבורי איננו בהכרח “מלחמה”, אלא פעולה מודעת בעולם.
זהו מאבק עם המציאות, לא נגד עצם קיומה.
אפשר לפעול בנחישות – מבלי להיות מכווצים מבפנים
מאבק כתפיסת חיים פרטית – הוא מקור לסבל
לעומת מאבק ציבורי - מאבק כתפיסת חיים אישית הוא מצב תודעתי.
זהו מאבק ש:
• מכוון כלפי החיים כפי שהם: הגוף, הרגש, הזמן, העבר.
• נובע מהאמונה ש“משהו בי או במציאות חייב להיות אחר כדי שאהיה בסדר”.
• יוצר מתח מתמשך, ביקורת עצמית, שחיקה.
• הופך כל קושי לאיום, וכל רגע לזירה.
זהו מאבק שאינו יוצר שינוי עמוק – אלא מעמיק את הסבל
מפני שהוא מתנגד למה שכבר נוכח.
כאן המאבק אינו פעולה — אלא זהות.
*ההבחנה מהותית*
המאבק הציבורי שואל:
איך נכון לפעול בעולם?
המאבק הפרטי שואל (לעיתים בלי מילים):
למה החיים לא עומדים בציפיות שלי?
הראשון נובע מבהירות וערכים.
השני נובע מהתנגדות ואי־קבלה.
“מאבק בעולם יכול להיות ביטוי של אהבה ואחריות.
מאבק בחיים עצמם הוא לעיתים קרובות סירוב להיות כאן.”
