14/04/2026
עדות קצרה ליום השואה מהזווית הכלבנית - עדותה של קאתי רובין על כלבה בוגאר, כפי שתועדה בספרה של סוזן בולנדה "Faithful Friends":
בוגאר עשה דברים מצחיקים רבים שהצחיקו אותנו. פעם אחת הוא החליט שהמכנסיים של אבי הם צעצוע מוצלח ונאחז בהם כשאבי ניסה לצאת מהדלת. צחקנו כל כך חזק שלא יכולנו לגרום לו להפסיק. לאחר מכן, כולנו ניסינו לגרום לו לתפוס ברגלי המכנסיים של אבי כשעבר בחדר.
בוגאר, לעומת זאת, היה חכם מאיתנו וידע שאבי לא מצא את השעשוע הזה משעשע.
בזמן אחר כשכולנו שיחקנו בחוץ, בוגאר ראה פרפר והחל לרדוף אחריו. הפרפר עף במעגלים ובוגאר מעד על רגליו שלו תוך כדי המרדף סביב סביב. התגלגלנו על הארץ מצחוק ואז חיקינו אותו על ידי שילוב רגלינו ונפילה. לבוגאר היה חוש ריח חד, ואם היינו בחוץ, הוא היה מתריע בפנינו ברגע שאימי החלה לבשל או לאפות משהו מיוחד. הארוחה האהובה עליו הייתה ארוחת הערב, מכיוון שתמיד קיבל פיסת בשר או שאריות.
למרות שהיה זרם תת-קרקעי של מתח בקהילה שלנו בהיידוהדהאז, הונגריה, בשל הרגשות האנטישמיים והמלחמה שהחלה, בוגאר הביא לנו אושר ושמחה. כששיחקנו איתו, נכנסנו לעולם נטול דאגות של אהבה ושמחה. זה היה מנחם להתכרבל עם בוגאר. לעיתים קרובות כולנו הילדים היינו נשכבים על הבטן בצל עץ גדול, על הדשא בקיץ כשבוגאר לצידנו, וממציאים סיפורים או משתפים סיפור מאחד הספרים שלנו. אלו היו כמה מהרגעים היפים ביותר.
בוגאר מעולם לא גדל; הוא שקל רק כ-9 קילוגרם. הוא היה שחור לגמרי וממוצא לא ידוע, אך אהבנו אותו. נראה היה שהוא חש במצוקותינו והיה מניח את ראשו הקטן על זרוענו או רגלנו, או מתכרבל בחיקנו, לעיתים ישן או פשוט בוהה בעינינו. כולנו היינו תוהים על מה הוא חושב, ומה הוא מרגיש? הוא הצחיק אותנו, והיה מקור קבוע לשמחה, שעשוע וחברה עבורנו. לעיתים, כשאימי ישבה בכיסאה האהוב וקראה ספר, בוגאר היה קופץ לחיקה ונרדם. הוא אהב לעשות זאת במיוחד כשמזג האוויר בחוץ היה קר או רטוב.
אני, במיוחד, נקשרתי לבוגאר. הוא היה עוקב אחריי לכל מקום. פעמים רבות הוא ואני היינו יושבים יחד לבד והייתי מספרת לו את כל סודותיי.
אני זוכרת פעם אחת שבה יכולנו לשמוע הפצצות מרחוק. הוריי פחדו ולא יכלו להסתיר זאת מאיתנו. באותו לילה פחדתי כל כך שהחבאתי את בוגאר במיטתי, תחת השמיכה איתי. איכשהו, הוא גרם לי לפחד פחות. אנחנו הילדים היינו שומעים סיפורים על המלחמה למרות שהורינו ומבוגרים אחרים לא דיברו על כך בפנינו או בטווח שמיעתנו. חבריי ואני היינו מקיימים את הפגישות הסודיות שלנו ומשתפים בשמועות ששמענו דרך הילדים, כמו גם קטעי שיחות שקלטנו. אלו מאיתנו שהיו להם כלבים היו מצרפים אותם לפגישות הסודיות שלנו. איכשהו נוכחותם גרמה לנו להרגיש בטוחים יותר.
המשפחה שלנו הצליחה לשרוד את חמש השנים הראשונות של המלחמה מכיוון שהונגריה לא נכנסה למלחמה עד מרץ 1944. עם זאת, המלחמה השפיעה על כולנו; אבי נלקח מספר פעמים לעבודות כפייה בצבא ההונגרי החל משנת 1943. אפילו בוגאר שנא את קול המטוסים והיריות. לפני שיכולנו לשמוע זאת, בוגאר היה נוהם ומסמר את שיערו על גבו כשמטוס טס בקרבת מקום.
ואז קרה הבלתי ייאמן. ביוני 1944, שמענו המולה בחוץ. ברמקול אמרו החיילים לכל היהודים להסתדר בשורה ברחוב. הוריי אמרו לנו שזה עלול לקרות, ושלא נפחד. החיילים נכנסו לבתים ואמרו לכולם להתכונן לעזיבה. הורשינו לקחת רק מזוודה אחת. מיהרנו לחטוף כמה בגדים בזמן שהחיילים נופפו ברובים שלהם. ראיתי את חבריי והשכנים עומדים ובוכים ברחוב. בקצה השורה שמעתי איש צועק, ואז יריות. פחדתי להסתכל. נהיה שקט מאוד; אנשים דיברו בלחישות.
הצעידו אותנו לגטו. לא היה לנו זמן להכין צידה לבוגאר, רק להשאיר אותו חופשי בחוץ. התפללתי שהוא יהיה בטוח. אך לחרדתי, כשסובבתי את המבט, ראיתי שבוגאר עוקב אחרינו לגטו! "לך הביתה!" צעקתי, "לך הביתה בוגאר." אך הוא לא הלך. כלבים לא הורשו להיכנס לגטו.
כשעברנו בשערים, החיילים רדפו אחרי בוגאר וניסו להכות אותו. ניסיתי לרוץ אליו, אך אבי החזיק אותי בזרוע והכריח אותי להישאר. מעולם לא הרגשתי חסרת אונים כל כך. חשבתי ששמעתי את בוגאר מייבב, אך לא יכולתי להיות בטוחה. למרות שפחדנו לגורלנו, כולנו דאגנו לבוגאר. מי יטפל בו? איך הוא ישרוד?
במשך שלושה שבועות הוחזקנו בגטו בהיידוהדהאז. לאחר מכן הוצעדנו לתחנת הרכבת. הסתכלתי סביבי, לא יכולתי להפסיק לחפש אותו. ולהפתעתנו, בוגאר היה שם ממש לצידנו. בוגאר המתוק שלי חיכה לנו מחוץ לגטו. בתחילה התרגשתי לראות שהוא חי, אך כשהוא עקב אחרינו לתחנת הרכבת ליבי צנח. לא יכולתי לעצור את הדמעות. התייסרתי בשאלה מה הוא יעשה. האם הוא ייהרג תחת גלגלי הרכבת? בוגאר המסכן לא ידע שנצטרך לעזוב אותו שוב. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה בוגאר, אפילו לא על עצמי.
במאי 1945 המלחמה הסתיימה ושוחררנו. כל הדרך חזרה להיידוהדהאז תהיתי: האם בוגאר עדיין שם? כשחזרנו לביתנו, הוא לא היה שם. הבית היה הרוס. שכנים סיפרו שראו כלב שחור קטן מסתובב ליד הבית הנטוש במשך חודשים, אבל הוא הפך לפראי מאוד וברח מכל אדם. הם אמרו שהוא נראה כמו שלד המכוסה בפרווה מלוכלכת.
לא הפסקתי לחפש אותו. בכל יום יצאתי לרחובות וקראתי בשמו. עבר כמעט חודש, ויום אחד ראיתי מרחוק יצור קטן ושחור. הוא נראה נורא – הפרווה שלו הייתה סבוכה, הוא היה רזה עד כדי כך שראו כל צלע, והוא צלע. קראתי לו: "בוגאר!". הוא נעצר והסתכל לכיווני, אבל נראה היה שהוא לא מזהה אותי. הוא התחיל להתרחק בפחד. התחלתי לבכות וקראתי לו שוב, הפעם בקול שבו הייתי מספרת לו את סודותיי: "בוגאר, זה בסדר, חזרתי".
פתאום הוא קפא. הוא הסתובב לאט, הרים את אפו והריח את האוויר. זנבו הקטן החל לנוע בהיסוס, ואז הוא פשוט התפרץ לעברי. הוא קפץ עליי, יילל ובכה בקול כמעט אנושי, וליקק את פניי שוב ושוב. הוא לא הפסיק לרעוד מהתרגשות.
בוגאר חזר הביתה. הוא חי איתנו עוד שנה אחת של שקט ואהבה. למרות שגופו היה חלש מהתלאות שעבר, הוא מעולם לא עזב את צדי עד ליום שבו מת בשיבה טובה בחיקנו. הנאמנות שלו הייתה האור הגדול ביותר שחזר לחיינו אחרי החושך של המלחמה.
עדותה של קאתי רובין כפי שפורסמה בספר Faithful Friends: Holocaust Survivors Stories of the Pets Who Gave Them Comfort, Suffered Alongside Them and Waited for Their Return מאת סוזן בולנדה (Susan Bulanda), שיצא לאור בשנת 2003.
התמונה נוצרה באמצעות AI
