15/01/2026
אתמול עברתי על חלק גדול מההודעות
שקיבלתי עד היום
ממתאמנות שלי
והדמעות ישר התחילו לרדת.
״אשכרה…
זה מה שאני עושה?
עוזרת לאנשים את החיים שלהם?
זה לא נתפס שפעם החלום הכי גדול שלי
היה לפתוח קליניקה ולקבל הודעות כאלה!!!
להשפיע בקנה מידה כזה והיום זה קורה״.
(אז, אפילו לא העלתי על דעתי שאעביר קורס משלי!
משוגע לגמרי🫢)
ופתאום נפל לי.
שלפעמים אני לא מספיק מעריכה
את המקום שהגעתי אליו.
שלפעמים אני לא עוצרת ונהנת ממה שיש.
ממה שכבר קיים.
כאן הדמעות התחילו לרדת.
אחרי מי ואחרי מה אני רודפת?
בשנה פלוס האחרונה
אני עושה הרבה עבודה
על לעצור את המרדף-
עוד עשייה, עוד מטרה, עוד פסגה.
בלהנות מהדרך,
אבל מסתבר שיש לי עוד עבודה.
בעידן של האינסטגרם, ההישגים, התוצאות, המרדף-
שמתי לב שלפעמים אני שוכחת
כמה מה שאני עושה הוא משמעותי.
כי המיינד שלי כבר רץ למטרה הבאה.
אני רוצה לחזור להתרגש,
לא דקה, לא 5 דק, לא 10 דק,
אני רוצה ללכת לישון עם
ההתרגשות הזו בלילה ולקום איתה ב-כ-ל בוקר!!!
לזכור בכל יום (!) שאין מחיר
לעשייה שלי,
שאם עזרתי לנשמה אחת-
תיקנתי משהו גדול בעולם *כולו*.
אני רוצה לעצור.
לקלוט שטיפסתי לפסגה
שעד לפני כמה שנים חלמתי לטפס.
ובמקום לרוץ ולטפס לעוד פסגה,
להסתכל על הנוף,
להתבונן בדרך שעברתי,
להיות גאה, להעריך כל רגע *במסע*.
זו התוצאה״ שאני רוצה להגיע אליה
הפעם ❤️
