27/06/2024
מרגשת
לבשתי חולצה שנתפרה מחוטי הבדידות. כרכתי סביב צווארי מטפחת של עצב. נעלתי נעליים שהלכו בדרכים של כשלון והמשיכו לצעוד.
בכיסי מכנסיי תמיד היו שאריות אכזבה ותסכול.
נתתי יד לאיש שלי שחליפתו נתפרה אף היא מחוטים של כאב, ויחד יצאנו למסע של תקווה.
אהבת אמת אינה עיוורת. היא תוצר של התבוננות מפוקחת ומלאת חמלה בעצמנו ובמי שאנחנו בוחרים לתת לו יד.
לפני 27 שנים לבשתי שמלה לבנה ולערב אחד של שבועה הדדית, פשטתי את הכאב והפחד, חלצתי את הכשלונות והבושה.
לפני 27 שנים לא ידענו עוד כמה עמוק יהיה העצב, כמה קשה תהיה הדרך, כמה כאב ופשרות נפגוש כשנביט זה לזה בפצעים הישנים ונחלוק זה עם זו את החדשים שיתווספו.
אהבת אמת היא ההצלחה הכי גדולה שיש לחיים להציע. כל שאר ההצלחות, הן תפאורה דהויה וחולפת.
כשהתחתנו, אבא ואמא שלי עוד היו. היום הם אינם. כשהתחתנו, חמשת הילדים שלנו לא היו. מוזר שאני לא יכולה לדמיין בכלל ארוע בלעדיהם.
על ירח דבש ויתרנו, כי ידענו שכל מה שאהבה צריכה זה בית.
מאז, בכל יום שאני לובשת חולצות של כאב, הוא נועל כפכפים של חוסן. כשאני מתעטפת בצעיפים של שמחה, הוא יודע שהוא יכול ללבוש ציניות וביקורת. בחגים אנחנו לובשים לבן כמו לפני 27 שנה והילדים שלנו מסביבנו, מרעישים, שמחים, מעצבנים, מרגשים.
כל בוקר אנחנו שותים קפה ביחד לפני שאנחנו יוצאים לעוד יום של מלחמה במציאות, באכזבות, בשגרה שוחקת.
כל יום אני אוהבת אותו יותר מביום ההוא שלבשתי שמלה לבנה ונתתי לו יד.
