01/03/2026
עתליה יקירתי,
שלושים שנה… קשה לתפוס במילים דרך כל כך ארוכה שעברנו יחד.
אני זוכרת את הימים הראשונים, כשהייתי מגיעה אלייך הביתה עם מזרן וחלום קטן בלב. עוד לפני שהיה סטודיו, לפני שהיו קבוצות ושעות קבועות – היינו רק את ואני, תרגיל אחרי תרגיל, נשימה אחרי נשימה. צמחנו יחד.
כשהסטודיו נפתח, היית שם מהראשונות שנכנסו בדלת עם הכי סטייל שיש, ומאז הגעת שלוש פעמים בשבוע בנאמנות מעוררת השראה. היית חלק בלתי נפרד מהקירות, מהאווירה, מהלב של המקום.
אבל מעבר להתמדה ולמקצועיות – היית נוכחות. חיוך. עקשנות בריאה. מבט שאומר “אני לא מוותרת”. גם ברגעים קשים, גם כשהגוף ביקש מנוחה – הנשמה שלך המשיכה להתאמן.
הקשר שלנו מזמן כבר לא היה רק של מאמנת ומתאמנת. חלקנו רגעים של שמחה ( הריונות, לידות וימי הולדת) חלקנו גם אתגרים של מצבים רפואיים, מגפה ומלחמות אבל בעיקר חלקנו שיחות בין סט לתרגיל. ראיתי אותך מתחזקת, מתגמשת, מתגברת – לא רק פיזית, אלא כאדם.
היום הלב כואב. המחלה אולי עצרה את הגוף, אבל היא לא תעצור את הזיכרונות, את ההשראה שהשארת, ואת המקום שלך בחיי. את שזורה בכל פינה בסטודיו, בכל מתאמנת שנכנסת, בכל נשימה שאני מזכירה לקחת.
לא נתפס שלפני 6 שבועות היית בשעור והיום את איננה.
תודה לך על אמון של שלושה עשורים. תודה על נאמנות, על חברות, על דרך משותפת.
אני נפרדת ממך באהבה גדולה ובהכרת תודה עמוקה על הזכות ללוות אותך במסע שלך.
תנוחי בשקט.
את תמיד תישארי חלק ממני.
באהבה גדולה אביטל
