19/04/2026
יש שבוע אחד בשנה
שהלב שלנו פשוט לא יודע באיזה מצב להיות.
אבל האמת? הוא כבר הרבה זמן שם.
הגוף כבר יודע לפני הראש.
מצד אחד יום הזיכרון.
מצד שני יום העצמאות.
ובאמצע? הלב מנסה להדביק את הפער.
אנחנו כבר כמעט שנתיים וחצי בתוך מציאות שלא באמת נותנת לנשום עד הסוף.
אובדן, כאב, שמות ופנים שכבר לא כאן.
חברים, ילדים של חברים, חברים של הילדים שלנו.
וזה לא "חדשות".
זה קרוב. זה שלנו.
אני חושבת על המשפחות שלהם
איך ממשיכים לקום בבוקר עם כזה חור בלב?
ואז מגיע השבוע הזה,
שמזכיר לנו עוד יותר חזק.
ואני תופסת את עצמי הבוקר,
מורידה את הבן שלי בתחנת הרכבת לבסיס,
ומסביבי עוד ועוד חיילים וחיילות, יורדים מרכבים, נפרדים ומתקדמים לתחנה.
יפים. צעירים.
עם תיק על הגב ועם מדינה על הכתפיים.
ואני שם, חושבת לעצמי
מתי הם הספיקו לגדול ככה?
(וגם מי אישר להם להיראות כל כך ילדים עם נשק...?)
הלב מתכווץ.
וגם מתרחב.
כי יש פה כאב גדול,
אבל גם הרבה מאוד על מה להילחם.
ואם יש משהו שאני מחזיקה חזק השבוע הזה
זה התקווה שנהיה ראויים להם.
וכהורים,
בתוך כל המורכבות הזו,
אנחנו מנסים לעשות את הדבר הכי פשוט והכי קשה בעולם
לגדל ילדים עם תחושת ביטחון,
בעולם שלא תמיד מרגיש בטוח.
ואולי זו העצמאות שלנו עכשיו
להמשיך לבחור בחיים.
גם כשהלב קצת נשבר בדרך.
