01/04/2021
** אמ;לק - למה מייקל זו צפיית חובה לתלמידי פסיכולוגיה **
פעם בכמה שנים הטלוויזיה הישראלית מתברכת ביצירה שמצליחה לזהור מעל לכל השאר. בהרבה מקרים, זו יצירה שמשלבת טעמים מרים ומתוקים במינון כזה שמחזיק אותך מתעניין, מתרגש ומתפעל. ומדי פעם זו יצירה שהיא כל כך שלמה ועגולה שמגיע לה מקום של נצח בשכל ובלב של צופיה. והפעם זו "מייקל", שחזרה לעונה שנייה. ואם תשאלו אותי, היא חייבת להיכנס לתכניות לימודי פסיכולוגיה ברחבי הארץ.
למי שלא מכיר, "מייקל" היא סדרה המבוססת על הצגה שרצה כבר עשור ועשתה את המעבר למופע קאלט.
הסיפור פשוט: בדירה קטנה וישנה גרה משפחת ברוש. האח והאחות דובי ורבקה, דודתם המזדקנת טוטה ויסמין, בתה של רבקה.
ואיפה מייקל? מייקל איננו. הלך. נגרע. נפטר.
מהרגע שמייקל, אחיה הגדול של יסמין, מת בנסיבות עלומות המשפחה הפסיקה לתפקד והחלה בהתפרקות מפוארת שאת תוצאותיה אנחנו רואים על המסך.
התבלין שמתחת לחמוץ:
אפשר לומר ש"מייקל" שייכת לז'אנר שלא כולם אוהבים - קומדיות קרינג', כאלו שמציגות דמויות נלעגות, מביכות, שנראות ומתנהגות רע (בישראל היום נתנו לעונה החדשה את הכותרת "גם לאנשים מכוערים מגיעה במה"). הסדרה שכנראה הכי מוכרת בז'אנר היא כמובן "המשרד", הבריטית והאמריקאית, למרות שבשתיהן 90% מהקרינג' מצוי אצל דמות אחת - הבוס של כולם, אם זה דיוויד ברנט הבריטי או מייקל סקוט האמריקאי (האם מייקל שלנו קרוי על שמו? אין לי מושג). שניהם מחזיקים בתכונה לקחת את הקרינג'יות לאקסטרים, ברמה של להעביר ערוץ לחלק מהאנשים.
אבל אחד הדברים היפים בסוגת הקרינג' הוא שמעבר להומור ולמבוכה, יש בה גם משהו אחר. לא לחינם הסדרות האלו נהגו ללהק שחקנים פחות מוכרים ולעתים גם פחות יפים במובן הוליוודי. האנשים האלו הם בסופו של דבר חלק מאיתנו, וכל אחד יכול למצוא בהם נקודות הזדהות. אם תשאלו אותי, הסלוגן של הסדרה "טירונות" מתאים הרבה יותר לכאן: "תסתכלו עליהם, ותראו אותנו". אנחנו חיים במקום שגוזר עלינו להכיר (או להיות שייכים ל) משפחות שחוו אובדן. ומעבר לזה, כולנו היינו בני נוער מביכים מבחינת התנהגות ונראות (אה, לא? ברכותיי) או מכירים קרוב משפחה שנתקע בעבר.
וכאן טמון התבלין הסודי של סדרה כמו "מייקל". מתחת לטעמים הבולטים של הומור מתפרץ ומבוכה, יש רובד עמוק, חם ומנחם של חמלה. והיא מלאה בכזו כלפי הדמויות שלה, שהשחקנים מחזיקים ומקיימים כבר עשור, אם לא יותר, וניכר בהם שהם אוהבים את משפחת ברוש בכל נים בגוף שלהם. "מייקל" לא רוצה ללעוג על רבקה, דובי ויסמיניש, בטח שלא על טוטה (שמספקת את ההפוגות הקומיות הנדרשות בין כל רגעי הקרינג'). במקום זה היא מביאה מבט רווי חמלה מתוקה-מרירה על אחד החלקים הכי חזקים של התרבות האנושית - האבל.
נוכח נפקד:
כאמור, "מייקל" היא קודם כל הצגה ואחר כך סדרה. נקודת המוצא שלה (ושל העונה הראשונה) היא טקס הזיכרון השנתי שעורכת המשפחה למייקל. בעונה השנייה הוא כבר נרדף ע"י המשטרה הצבאית שמחפשת אותו בגלל טעות אנוש של צה"ל. ומייקל? הוא הרי בכלל לא שם. שמו מתנוסס על הבאנר של הסדרה, שומעים את השם שלו ללא הרף בדיאלוגים ויש תמונה שלו על הקיר בחדר של יסמין (שבו עדיין נמצאת המיטה שלו עם שולחן הכתיבה שלו הפוסטרים וכל הצעצועים). מייקל הוא נוכח-נפקד שנוכחותו יושבת כמו צל כבד על כל המשפחה.
ובמשפחת ברוש זה חתיכת צל ענקי. אנחנו לא יודעים את כל הסיפור (שחלקו נפרש בעונה השנייה) אבל ברור לנו שהמשפחה התפרקה אחרי המוות - האב נטש, משאיר את רבקה ויסמין לבדן עם דובי שמהווה תחליף אב מפוקפק וטוטה שהיא… טוב, פשוט היא. השלוחות, שלא לומר גרורות, של האבל הלא מעובד הזה מגיעות לכל עבר, חודרות מתחת לעור של בני המשפחה ותוקעות יתד בכל מקום. לכן, אם תשאלו אותי, הסדרה הזו צריכה להיות חלק מתכנית הלימודים של סטודנטים לפסיכולוגיה: כי זה בעצם סיפור כואב וחד על אֵבֶל לא פתור.
אף אחד מבני המשפחה לא התמודד היטב עם האובדן. אם אי פעם תרצו להבין מה קורה כשהדחקה של רגשות שליליים היא הנורמה ומה קורה כשיש סודות במשפחה, פשוט תצפו במייקל ותחשבו על החיים של הדמויות הראשיות שלנו. רבקה שאובססיבית למפעל ההנצחה של הילד, עד כדי שהיא מזניחה לחלוטין את הקשר שלה עם הבת שנשארה בחיים. דובי, שבמידה מסוימת נראה שהוא היחיד שממש השלים עם המוות, אבל דורך במקום כבר למעלה מעשור. ויותר מכולם, יסמין, שנאלצה להיות מלוהקת בתור הילדה הדחויה שאף אחד לא מבין, ולעולם לא תוכל להשתוות לזוהרו של ילד שמת.
"אני כלואה בתוך כלא רבקה
אין לי אוויר אני חנוקה" - מתוך "רבקטרז", שיר שיסמין שרה בעונה הראשונה.
זה בדיוק מה שקורה כשלא נותנים לכאב להגיע. זה בדיוק מה שקורה כשמנסים להיאחז בעבר שמי יודע אם היה קיים אי פעם. מפספסים את ההווה. יסמין מרגישה כלואה (ובלי לספלייר, גם חווה את זה) כי כל המבוגרים האחראים בחיים שלה עזבו אותה לטובת התבוססות באובדן מבלי באמת לעבד את האבל הזה וללמוד לחיות איתו.
כל מה שאתה צריך זו אהבה:
אבל יש עוד סיבה שבגללה אני חושב שצריך ללמד פסיכולוגיה עם הסדרה הזו. ולסיבה הזו קוראים פלג.
פלג הוא דמות המשנה הכי חשובה בסדרה הזו, ואם יש מישהו שיכול להציל את המשפחה הזו מעצמה (או לפחות את יסמין), זה הוא. פלג היה חבר הילדות של מייקל ועכשיו הוא החבר של יסמין ("פלג הוא בן הזוג שלי" כמו שבישרה לרבקה). הוא הגשר ביניהם, ובין העבר להווה. ובגלל שהוא מחוץ למשפחה הוא לא חלק מהטירוף הזה שלה.
פלג הוא בחור מוזר - הוא תמיד ברקע, שותק (הוא לא הוציא יותר ממשפט וחצי של דיאלוג לאורך כל הסדרה) אבל הוא גם נגן מחונן שיודע לשיר. ובשירים שלו נשפכת האהבה שלו אל יסמין. הוא היחיד שבאמת רואה אותה מעבר לכיעור והקול הצפצפני. הוא היחיד שרואה שיש לה כישרון. הוא היחיד שבכלל מנסה להגיע אליה כשהיא בדיכאון. הוא זה שמציל אותה מהמלתעות של האבל המפושט של משפחת ברוש.
כי אם יש משהו שאנשים במקצוע שלי צריכים לדעת ולהעביר הלאה, זה שבתוך תהומות של חושך, מה שאתה זקוק לו הם יד מושטת, קשר חם. אהבה. ופלג הוא מעיין שופע של כל אלו. לכן נראה לי שיסמיניש תהיה בסדר.
מייקל ההצגה
yes
