16/09/2024
בואו נשים את זה כבר עכשיו על השולחן : לכולם יש אכילה ריגשית.
זה מתחיל מהיניקה הראשונה, מהשד שחיבר אותנו לאמא או מבקבוק חלב שאבא, סבתא או אמא או דודה נתנו לנו תוך כדי חיבוק ועירסול. הזרימו לנו מזון שמחובר ועטוף באהבה, בחיבוק על הידיים. ואם אמא היתה כעוסה זה עבר עלינו באנרגיה, ואם אבא או המטפלת היו עצובים, זה גם הזין אותנו ברגשות של עצב.
אוכל תמיד בא עם רגש, הרי מישהו הכין את המזון הזה, קטף אותו, בישל אותו, הניק אותו. המזון מחובר לאדם, והאדם מכיל רגשות ומעביר אותם לכל עשיה ופעולה, גם להכנת מזון והאכלה.
כשהמזון מחובר רק למכונה, אין לו רגש בכלל, מכיל חומרים כימיים, ניקור של תעשייה, ועדיין הוא יכול להיות מזין וטעים אבל אין בו אהבת אדם, זה אוכל מת...
נניח שהאוכל בושל, הוכן ונקטף באהבה, עדיין יש לנו השפעה עצומה על הספיגה וההטמעה. אנחנו לא סופגים כל דבר, בדיוק כמו שאנחנו לא מתחברים לכל רעיון, ולא מזמינים הביתה כל אדם שאנחנו פוגשים ברחוב. הספיגה תלויה גם במצב הריגשי שלנו. כבר נכתב רבות שאכילה בסטרס הופכת לשומן.
בסין זה מובן וברור מאליו שאוכל קשור לרגש. לכן, כדי לעורר רגש של שמחה בעת האכילה הם מעטרים את צלחות המזון בצבע אדום, המנורות במסעדות הן אדומות. אדום הוא צבעו של הלב! זה צבע חם, מעורר, מעיר, אקטיבי ואנרגטי, צבע של אש. התרגלנו לשלוח בסוף הודעת וואטסאפ לב אדום! התת מודע שלנו מקשר את זה לשמחה ולאהבה, בניגוד ללב שוחר או כחול(קור, ריחוק, ניקיון, רוחניות...).
אז אהבה קשורה לאוכל ואוכל קשור לאהבה, עובדה, המסעדות מלאות ולשליחי WOLT תמיד יש עבודה.
מה הבעיה?
שהמזון זמין... והאהבה לא תמיד....
ואנחנו לא שבעים כי אנחנו רוצים ל'אכול' אהבה, וזה לא נמצא בתפריט.
רגע...
כשמאוהבים ממש, לא רעבים!
כי הלב מלא ברגשות.
וכשהלב כואב, אוכל לא ימלא אותו... הלב ירגיש שרימו אותו עם קוביות שוקולד, ובסוף הוא יאמין לתרמית.
אז מה עושים?
רגע לפני המקרר, לעצור ולשאול, מה אני באמת רוצה עכשיו? איזה רעב אני רוצה להשביע?
ואם זה רעב אמיתי, אז לאכול באהבה, בתשומת לב, לאט לאט, לעשות אהבה עם האוכל, לגרגר, להתענג, לספוג את כל האהבה שנכנסת לגוף ומזינה אותו.
ואם אני רוצה לעורר רעב, אז צבע אדום, אור אדום, מזון בצבעים חמים יכול לעזור ולעשות חשק לארוחה.
אגב, 點心, dim sum פירושו לגעת בלב
בתיאבון
