נטע לוי - מתקיעות לתנועה - טיפול רגשי בשיחה ומגע

10/10/2023

עד שאמצא, ואם בכלל, מילים משל עצמי, נתקלתי בפוסט הזה באחת הקבוצות,
שאולי יכול טיפה לעזור בהתמודדות בזמנים שוברי הלב, שאנחנו נמצאים בהם.

********

פוסט שיכול לעזור
ממליצה בחום לקרוא וליישם
מומלץ לקרוא ולהעביר למשפחות שנמצאות בבתים (מפסיכולוגית בכירה), ותקף גם אם אתם בחול

1. ההתעדכנות האובססיבית ברשתות ובחדשות מספקת לנו תחושה של שליטה- אשליית שליטה. כאילו אם אנחנו כל הזמן מעודכנים אנחנו עושים משהו בנדון. בפועל לא רק שאינו לא עושים או עוזרים לאף אחד אלא להפך. אנחנו מחלישים ומעייפים את עצמנו ולא משאירים לעצמנו כוחות לעצמנו ולאהובים שלנו שזקוקים לנו כעת.
הדבר הנכון הוא להתעדכן במשורה. פעמיים שלוש ביום.
2. תחושת אשם- אם אנחנו לא מחוברים לחדשות 24/7 אנחנו עלולים להרגיש אשמים. דומה ל"אשמת ניצולים" על כך שהם איבדו את יקיריהם/ מתמודדים עם התופת ואנחנו "פריבילגים": ולכן אנחנו מביעים תמיכה ע"י החיבור לחדשות. שוב, בפועל, רק מחלישים את עצמנו.
3. הסרטונים והעדויות שאנחנו נחשפים אליהם כרגע הם גדולים משנפשנו יכולה להכיל. חשוב שנזכור שהנפש שלנו היא יקרת ערך וכמה חשוב לשמור עליה ולא להאביס אותה במידע מצמרר בהנחה שהיא כבר תסתדר. הציעה להתייחס לנפשנו כאל "ישות חיצונית" שאנחנו צריכים להגן ולטפל אותה. כמו שאנחנו מעדיפים להימנע מאכילת ג'אנק פוד קיצוני וכדומה עבור גופנו, זה הג'אנק פוד של הנפש וכדאי לשים לב למה שאנחנו מכניסים אליה ובאיזה מינון.
4. לנסות לייצר שיגרה בתוך חוסר השגרה הזה. לתת לעצמנו משימות יומיות קטנות. לא לכעוס על עצמנו ועל כך שקשה לנו לתפקד כרגע בצורה מיטבית.
5. לקחת הפסקות ולעשות דברים שמסיחים את הדעת. לשחק, לשמוע מוזיקה, לעשות פעילות גופנית כלשהי, לראות סרט. כך בעצם נאוורר את הנפש.
6. להיות ביחד. להיות ולדבר עם אנשים שעושים לנו טוב.
7. לחשוב איך אני יכול/ה לעזור. גם בדבר הכי קטן. מה לי יש לתת לזולת. התחושה שעזרתי למישהו מאוד חשובה ועוזרת.
8. להימנע מיצירת פוסט טראומה- גם חשיפה לתוכן קשה כגון סרטון או תמונה יכולה לגרום לפוסט טראומה. קריטי לדבר על זה. לשתף שוב ושוב במה שראינו ובמה שחווינו. עצם החזרתיות והשיתוף עוזרים לעבד.
9. לזכור שכל מה שאנשים צריכים זה שיהיו איתם ויקשיבו להם. לא צריך להגיד "יהיה בסדר". גם אם לא בסדר, מה שחשוב לזכור שאנחנו נעבור את זה.

מוזמנים להוסיף מה שעוזר לכם, מקרוב או מרחוק, ולהיות ביחד גם אם וירטואלית.
שתפו איך אתם

18/05/2023

מתוך הודעה שקיבלתי ממטופל,
שאישר לי את לפרסם.

"הבנתי שיש לי אומץ.
פתאום הבנתי שיש לי אומץ לעשות שינויים משמעותיים בחיים.
המקומות האלה שתקעו אותי כל הזמן
האנשים השונים שחסמו אותי לאורך השנים,
פתאום כבר לא משחקים תפקיד משמעותי בחיים שלי.

אני קובע מה יהיה.
אני מחליט מה לשנות.
אני לוקח את החיים שלי בידיים שלי
ומסדר אותם לפי איך שאני רוצה.

כל החששות נעלמו.
הפחד משינוי, הפחד מלהגיד מה אני חושב,
מה יחשבו עליי אם אעשה משהו מסוים.
הכל נעלם.
ואני כרגע הראשון במעלה.
דואג לעצמי כדי שאוכל לדאוג למי שאני אוהב
ולא להרגיש כבוי ומדוכא מולם.

הבנתי שיש לי אומץ כי אחרי 20 שנה באותה עבודה
החלטתי לצאת ללימודים בתחום אחר שתמיד חלמתי עליו.
העזתי לעשות את השינוי הזה.
העזתי להפסיק להקשיב לרחשים מסביב ולהתחיל להקשיב לעצמי.

הביטחון העצמי שלי חזר.
אני עומד זקוף מול העולם.
אני יודע שיש לי את האומץ.

התהליך הזה שעברתי, לא היה קל.
הוא דרש ממני מחויבות.
הסרת מגננות.
אם הייתי רגיל להגיד "אין סיכוי" על כל דבר,
הפכתי את המנטרה ל"ברור שזה אפשרי".
אבל זה דרש ממני התמסרות לתהליך שבא מרצון אמיתי לשינוי.

הדבר הכי חשוב שאני יכול להגיד הוא
שכל מי שמרגיש תקיעות בחיים שלו, מכל מיני סיבות,
זה לגמרי אפשרי לשחרר אותה.
אם הייתם אומרים לי לפני שנה שזה מה שיהיה איתי,
כנראה לא הייתי מאמין.
לכן מאוד חשוב לי עכשיו להעביר את זה הלאה."

אתם מוכנים להתחייב לתהליך?

11/05/2023

איך אתם מרגישים בימים אלה?

אתחיל בכך שאשתף את שלי.
המתיחות בארץ בכלל ויותר לפרקים,
היא לא משהו חדש. היא די עניין שבשגרה.
עוד מבצע, עוד יירוט.
לומדים לחיות עם זה וכמו שפעם מישהו אמר, לכל דבר אפשר להתרגל.

אני מודה ועצוב להגיד, אבל גם אני התרגלתי לזה.
אבל מאז שהפכתי לאמא, משהו בי הפך רגיש יותר, חשוף יותר ופגיע הרבה יותר.
אני רואה בזה המקום המגונן של אמא על הגוזלית שלה. יש לי אחריות לתת לילדה שלי את הטוב ביותר שהיא יכולה לקבל.
התחייבתי לזה עוד בטרם הגיעה לעולם.

המצב הביטחוני לא פסח גם עליי הפעם.
הוא כמו מפריע לי לקיים את ההבטחה שלי אליה. שיהיה לה הכי טוב, שמגיע לה את הכי טוב שיש.
אז כדי שהיא תקבל את האמא הטובה ביותר, שאני יכולה להיות עבורה, אני נושמת.
והרבה.
נשימות מלאות וטובות כאלה מלוא הריאות.
נותנת לה ולי את התחושה הכי בוטחת שהיא יכולה לקבל ושאני יכולה לתת, מדברת איתה ומסבירה לה מה זה הבום הזה ששמענו ונושמת איתה ואותה.

לאפשר לכיווץ להרפות ולתחושת הביטחון הפנימית לחזור, אפילו אם אותה התחושה קצת מעורערת מבחוץ.

יכול להיות מאתגר מאוד לחיות במדינה הזאת, אבל אם אתם פה ובחרתם להישאר, אפילו אם רק לבינתיים, תאפשרו לנשימה לעבור בגוף, שכל תא ותא בגוף יהנה מהחמצן שאתם שואפים.
ואם אתם צריכים תזכורת או פשוט לדבר, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר.
אני פה בשבילכם.
אל תישארו לבד עם תחושות קשות.

04/05/2023

זה קורה ברגע, בלי הכנה.
הדופק מואץ, הנשימה מתגברת,
זיעה שוטפת את הגוף בשנייה.
מן תחושה של חוסר אונים.
שאי אפשר לעשות שום דבר חוץ מלהיות ברגע הזה.
התקף חרדה.

בפעם הראשונה שחווים את זה, זה מלחיץ.
לא יודעים למה לצפות או כמה זמן זה ימשך.
לא תמיד יודעים למה זה בא ואיך אפשר להתגבר על זה.
זה פשוט קורה.
ואתם שם, סופגים את התחושות.

ההתקף נחלש אט אט והתסמינים טיפה נעלמים,
אבל משהו שם נשאר עמום לעוד כמה רגעים.
כמו צביטה ממש חזקה שגם כשמשחררים אותה,
הכאב שלה נשאר דהוי על הגוף.

ואז מתחילות המחשבות.
מה זה היה?
למה זה קרה?
מה עושים עכשיו?
האם זה יקרה שוב?
לא רוצה לחוות את זה יותר!

מי שרגיל להתקפים האלה יודע לנשום אותם החוצה,
בסבלנות, לאט.
והם עוברים אבל חוזרים שוב ושוב בתדירויות לא מוגדרות.

זה לא צריך להיות ככה.
לא צריך לסבול מהתקפי חרדה חוזרים.
הם נורת אזהרה למשהו אחר שקורה לנו,
בדר"כ פנימי ועמוק יותר.

אני מכירה את המצבים האלו.
הרבה מאוד הצטבר בגוף
וצריך לשחרר את זה.
וכשזה ישתחרר מהגוף,
כמוהו יפחתו גם ההתקפים החוזרים, עד שיעלמו.

אם סבלתם לאחרונה או שאתם סובלים באופן שכיח מהתקפי חרדה, אל תזניחו את זה.
אפשר לטפל בזה.
מזמינה אתכם למפגש היכרות איתי.
חייגו - 052-831-8457

27/04/2023

"אני אהיה ככה כל החיים"?
ככה, בחצי לחישה, היא שאלה אותי.
היא בת 42, נשואה, שני ילדים.
עובדת בעבודה קבועה ב-10 השנים האחרונות.
בשנה האחרונה הרגישה שמשהו כבר לא אותו דבר.
היא לא ידעה לשים את האצבע על המקום המדויק
אבל אי אפשר היה להתעלם מזה.

המחנק הזה בגרון.
הסבלנות שלא קיימת.
הכאבים בגוף שהיא מתעלמת מהם כל הזמן, כי למי יש זמן לטפל בעצמו...?
הם עטפו אותה מכל כיוון עד שהיא לא יכלה יותר.
היא קצת שכחה איך היא הייתה לפני.
היא בעיקר לא שמה לב איך היא הגיעה לאיפה שהיא נמצאת היום.
משהו או מישהו כיבו לה את הפנס באמצע הדרך.

שמעתי בקול שלה שהיא מחפשת מוצא.
מישהו שרגע יחזיק לה יד,
שירגיע,
שיגיד לה שהכל יהיה בסדר.
מישהו שידליק חזרה את הפנס ויראה לה-
היי, יש שם דרך!

דיברנו. היא שפכה את הכל ואני הקשבתי.
ראיתי בדיוק איפה היא מכווצת
והרגשתי באיזה נקודות צריך לגעת ולשחרר.
ביקשתי אישור והיא נאותה.
נגעתי באותה נקודה שהייתה צריכה אוויר.
הכיווץ נחלש והיא יכלה להרפות את הגוף.

היא נשמה.
נשימה עמוקה כזאת, מלאה, לתוך תוכי הריאות והנפש.
המשכנו במפגשים ומפעם לפעם הקול שלה היה קצת יותר חזק
והראש שלה כבר יכל לדמיין חיים קצת יותר נוחים.
היא מבלה יותר עם הילדים ואפילו סגרה סופ"ש זוגי עם הבעל.

השאלה הזאת שהדהדה סביבה כל הזמן,
זאת ששאלה אותי במפגש הראשון בינינו,
החלה לדהות.
זה כבר פחות העסיק אותה.
הקולות בראש השתנו לקולות מקבלים יותר.
היא למדה להסתכל על עצמה במראה בנשימה.

תזכרו, הכל זמני והכל עובר.
יש לכם חשש שמשהו תקוע ואתם לא יודעים איך לשחרר?
אני כאן בשבילכם.
נטע

20/04/2023

אולי זה קרה גם לך…

אותי זה מאוד הפתיע ותפס אותי לחלוטין לא מוכנה.
כשהבנתי בפעם הראשונה מה אני חווה,
איך הגוף שלי מגיב
ואיך הדברים קשורים זה בזה,
הייתי בהתנגדות מוחלטת.

במשך שנים סבלתי מכאבי גב כרוניים.
שנים בהן לקחתי על עצמי המון אחריות,
כנראה גדולה מידיי מכפי שיכולתי,
הגוף הגיב, ובגדול.

כשהבנתי שהקשר בין הגוף לרגש, לנפש ולנשמה הוא כ"כ חזק,
החלטתי לעשות מעשה ולהתחיל לטפל בעצמי.
משהו התחיל להשתחרר.
כמו נשימה דקה שיוצאת מהפה לאט. בשקט.
ואז כאבי הגב פסקו.
חודש שלם ללא כאבים!

לא ידעתי איך לקבל את המצב החדש.
איך יכול להיות שהכאב הפיזי,
שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי,
כבר לא שם.
הרי הוא תמיד היה שם.
ליווה אותי לכל מקום.
הפך להיות מעין "חבר".
אומנם חבר בלתי רצוי אבל עדיין, חבר.

ישר חשבתי שזה לא הגיוני.
כי איך יכול להיות שמשהו שליוה אותי תמידית,
פשוט לא שם יותר?
ההקלה הפיזית הייתה מורגשת ללא כל ספק,
אבל זה בדיוק מה שהרתיע אותי.
פחדתי לקוות שאולי השיפור הזה ימשיך.
ואיך אני אמורה להתנהל עכשיו בתוך המצב החדש?

חבל שלא ידעתי אז את מה אני יודעת היום.
שלא ראיתי את החיים החדשים שלי כפי שהם יכולים להיות,
מבלי שהכאב ינהל אותם.
לקח לי רגע זמן, אבל זה היה הזמן שהייתי זקוקה לו.

היום אני רואה את זה המון בעבודה שלי עם אנשים.
חלקם מופתעים מהתוצאות.
חלקם בהתנגדות למצב החדש.
חלקם מגיבים מהר לשינוי ולחלקם לוקח קצת יותר זמן.
והכל ממש בסדר.

שינוי כזה הוא אפשרי.
להרפות מכאבים פיזיים שממשיכים איתנו שנים.
לשחרר מועקות.
לתת לגוף את הנשימה שהוא כ"כ זקוק לה.

אתם רק צריכים להתמסר לתהליך.
לרצות להיות שם.
להכין את עצמכם לתוצאה הרצויה
ולקבל אותה בזרועות פתוחות כשהיא מגיעה.
והיא תגיע.

אני מזמינה אתכם לסדרת מפגשים איתי,
בהם נעבור ממצב של תקיעות לתנועה,
ננשום לכאב ונלמד לחיות טוב יותר.
אל תישארו עם זה לבד. תתקשרו.
שלכם,
נטע

13/04/2023

אני לא קוסמת.

פעם כשהייתי קטנה היה לי מין חלום כזה,
ללחוש איזה לחש ושקסם כלשהו יקרה.
תמיד בסרטים זה נראה כ"כ קל.

אף פעם לא הייתי קוסמת ואני לא מבינה בקסמים
ולמרות זאת, לא פעם שמעתי את המטופלים שלי מתארים את השינוי שקרה להם בחיים, כקסם.

המילה הזאת כ"כ עוצמתית בעיני,
ולמען האמת, אני מרגישה שהעבודה כולה של כל אחד מהם.
אילולא היו מחויבים לתהליך,
לא היה קורה שום שינוי.
לא היה מורגש ה"קסם".

אנחנו קוראים למשהו קסם
אולי כי אנחנו לא מאמינים שזה באמת יכול לקרות.
כשאנשים נמצאים במצב מסוים, מצב שלא טוב להם בו,
הם מתקשים לראות מציאות אחרת.
מכירים את זה?
ואז אם מגיעה מציאות אחרת, זה קסם.

אם לא רואים מציאות אחרת, איך בכל זאת מתחייבים לתהליך?
מחליטים.
מחליטים לתת הזדמנות.
מחליטים לנסות באופן אמיתי, לבוא פתוחים.
לשפוך הכל מהלב, להתנקות.
מחליטים שחייב לקרות פה שינוי.
אתם יכולים לקרוא לי קוסמת,
אבל בת'כלס, זה לגמרי מתחיל בהחלטה אחת אמיצה שלכם.

03/04/2023

תנו לעצמכם הזדמנות.

הרבה אנשים שמגיעים אליי לטיפול
שואלים אותי – האם זה יצליח?
התשובה שלי היא פשוטה:
תנו לעצמכם הזדמנות.

כשאנחנו נכנסים לתהליך כזה,
התמסרות זאת מילת המפתח.
נכון, אולי עשיתם הרבה טיפולים לפני
ולא הגעתם ליעד שרציתם.

אבל אתם חייבים לזכור
שכל טיפול נותן לכם משהו.
כל תהליך שעברתם
הוא עוד שביל בדרך הזאת שנקראת "החיים".

אני מבינה את הסקפטיות.
זה טבעי.
גם אני הייתי שואלת שאלות.
ויש לי שאלה אליכם:
אתם מוכנים לקחת אחריות על החיים שלכם?

מזמינה אתכם לצאת מהמצב של התקיעות שאתם נמצאים בו.
בואו נשחרר את הסיבות ל"למה לא"
ונתחיל לחשוב על סיבות "למה כן".
בואו נשחרר את המקום הכואב.
המקום שעמוס נפשית ורגשית.

תנו לעצמכם הזדמנות לחיים קצת יותר טובים.

אתם מוכנים לעשות את הצעד הזה?

30/03/2023

הפוסט האחרון שלי היה ממש לפני שנה ווואו איזו שנה זאת הייתה.
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל עם הריון, לידה, הורות וכל מה שביניהם,
אבל מה שבטוח שנעים וטוב לחזור.

מקווה להיות נוכחת יותר גם במרחב הזה, להשמיע קול ולחזור לפגוש אנשים חדשים ומוכרים כי כל כך התגעגעתי.

בינתיים אאחל עוד מעט סופ"ש נעים ושיעברו עלינו ימים טובים,
כי נראה לי שכולנו צריכים את זה 💕

25/04/2022

יצאתם כבר מעבדות לחירות?

כשאני חושבת על כל הסיסמאות הללו, שמפוזרות לנו בדרך,
שכל כך שגורות לנו בשפה, במיוחד בתקופות מסוימות,
אני תוהה למה הן רק בתקופות מסוימות.
הרי השחרור, מעבדות לחירות, לא קורה ביום אחד בשנה.
עבור מי שמבקש לגדול ולהתפתח זהו תרגול יומיומי,
שמצריך תשומת לב בכל רגע נתון.
וכמו שאני רואה את זה,
השחרור של כל אחד מאיתנו בא לידי ביטוי,
כשאנחנו מוכנים ללכת אל עבר הלא נודע ולקחת סיכון
עבור ה WELL BEING שלנו.
כשאנחנו מבינים שהשלשלאות והכבלים הם אלה שאנחנו שמים על עצמנו
ואנחנו היחידים שיכולים גם לשחרר את עצמנו לחופשי.

וכשאנחנו מוכנים לעשות זאת,
יש לנו את היכולת והפניות להסתכל על דברים מנקודת מבט רחבה יותר,
כזאת שפותחת בפנינו אפשרויות שאולי לא ראינו קיימות כלל,
כשהסתכלנו דרך עיניים מצומצמות.
וזה תהליך וזאת דרך יומיומית שקורת,
כשאנחנו מוכנים להפנות אליה תשומת לב.

אני מאחלת לכולנו שלא נהיה עבדים של המיינד המתעתע שלנו
ושנהיה מעוגנים לגוף ולתודעה הגבוהה שלנו, שמנחה אותנו.
שנבחר בחופש בכל שניה ושניה
ושנסכים לעבור דרך הגלים שמביאים הפה והעכשיו
ושנדע לשלב אותם עם הסתכלות ממעוף הציפור.
זה ריקוד.
אחד לא יכול להתקיים בלי האחר.
ושניהם חשובים באותה המידה.

Photo by Bianca Ackermann on Unsplash

24/03/2022

כשיש רגעים שהחרדה לוקחת את מושב הנהג,
המצב אף פעם לא יכול להראות טוב.
אם כבר הוא יכול להראות גרוע יותר ממה שהוא באמת.
גם אם קיימות אפשרויות, הן בלתי נראות.
הראייה הופכת להיות חד מימדית
והאפשרות לראות את התמונה הרחבה יותר מתבטלת.
המצב הזה מתקיים כשיש הרבה מאוד אנרגיה בגוף,
שהופכת תקועה ולא זורמת.
אותה אנרגיה הופכת להיות ענן שחור במצב התקוע שלה.
והמיינד שלנו, בהנהגתנו כמובן, הוא זה שאחראי לתקיעה הזאת.
כשהחרדה בשליטה זה אומר שהמיינד בשליטה. איבדנו את הגוף כמכלול.
קל מאוד להאמין למצב הזה.
זה מרגיש גדול מאיתנו, חזק מאיתנו ושלמעשה, אין לנו שום שליטה על כך.

כל מי שעבר דרך חרדה בחייו יודע שהיא באה בצורת גל.
היא מופיעה בעקבות איזשהו טריגר,
כל אחד והמתג שלו למצב הזה,
משתנה בזמן ההישארות שלה מאדם לאדם
(תלוי עד כמה נותנים לה לקחת שליטה),
ודועכת.
מה שבטוח, היא משאירה את האדם תשוש ועייף מהניסיון
לנצח את המיינד שלו.
אם ניקלע להרבה אפיזודות שכאלה בתקופת זמן קצרה
וכל סיבוב כזה יימשך, למשל, יומיים-שלושה,
אנו נתיש את המערכת שלנו בצורה חד משמעית.
מרבית תשומת הלב שלנו תופנה להישרדות.
מערכת הילחם-ברח תעבוד יתר על המידה,
כשאנחנו לא באמת צריכים לברוח או להילחם באף איום ממשי
חוץ מבשדים של עצמנו.
לחיות חיים מלאים בחרדה זה לחיות חיים באיכות ירודה.

אפשר לעשות משהו בנידון.
לא חייבים להמשיך לחיות ככה.
מאחר והגוף שלנו נוכח במציאות ומעוגן אליה,
אנו תמיד נוכל לסמוך עליו אם רק נחזור אליו.
זאת אומרת לחזור לנשימה ולתנועה.
לאפשר לאנרגיה הדחוסה שנתקעה להתחיל להתפשט ולהפוך קלילה.
האירוניה היא שככל שננסה לצאת מהמצב הזה בכח,
רק ייצור יותר לחץ על המערכת ויגרום לאותה האנרגיה להיתקע אף יותר.
היא יכולה להתחיל ולהשתחרר כשמוכנים לתת לה מקום.
אם אתם מוכנים לתת לה להיות ולאפשר לה את המקום שהיא צריכה כדי שגם היא תוכל להרפות ביחד אתכם, עשיתם את העבודה.
אתם יכולים להקביל את זה לשריר שנתפס.
אם תמשיכו לכווץ את כל האזור מסביבו,
במטרה לא להרגיש אותו או להרגיש אותו כמה שפחות,
אתם למעשה מעכבים את ההחלמה של המקום.
אתם משדרים לגוף תפיסות ועל כן הוא יבין את המסר וימשיך להישאר תפוס.
אם תהיו מוכנים לנשום אל האזור המכווץ, לתת לו חיים,
וגם להרגיש אותו על אף חוסר הנעימות שכרוכה בכך,
אתם תראו שהשד לא כזה נורא.
ואתם בהחלט תזרזו את ההחלמה של המקום, מאחר ונתתם לו מקום.

אני כותבת את המילים האלה מעומק ליבי,
לאחר שבעצמי התמודדתי עם חרדה בחיי
ומתוך זה גם יכולתי לתת יד להרבה אנשים אמיצים שבחרו להתמודד עם החרדה שלהם והיו מוכנים לתת לה מקום עד שהיא יכלה להשתנות.
היא כבר לא ניהלה אותם, אלא הם ניהלו אותה.
הם החזירו את הכח, שתמיד היה שלהם, חזרה אליהם.
אני רוצה להמשיך ולהושיט יד לכל מי שמרגיש שזה מה שהוא עומד מולו.
אני כאן להגיד שאתם לא חייבים להמשיך לחיות ככה.
ואני פה לעזור.

אתם מוזמנים לפנות אליי עם כל שאלה שיש לכם.

קרדיט לצילום: Photo by Hello I'm Nik on Unsplash

06/08/2021

06/08/2021

18/06/2020

כשאת קשובה לעצמך
את לא צריכה, בהכרח, לדעת מראש דברים.
יש את השקט והביטחון,
שגם אם דברים בלתי צפויים ייקרו בדרכך,
וסביר להניח שהם יקרו -
את תדעי מה לעשות איתם גם מבלי 'לדעת'.
________________

עוד בשיחה הראשונה בינינו,
כשהיא התקשרה לברר פרטים בנוגע לטיפול,
היא הייתה מאוד יסודית בשאלות שלה.
היא כמו ניסתה לחוות את המפגש שלנו טרם ההגעה אליו.
התבדחנו על זה והיא שאלה אותי בטון מצחקק
"כבר ברור לך על מה אני רוצה לעבוד. אה?"
התראינו כמה ימים לאחר מכן.
פגשתי באישה מרשימה, תקתנית, שרוצה להביא הכל מהכח אל הפועל.
אין דבר שהיא לא יודעת ומבררת בנוגע לפרויקט הבא,
שהיא הולכת להרים.
היא יודעת לארגן הכל ובקפידה עד לנקודה הקטנה ביותר.

בלת"מים היו שורש כל הרע, מבחינתה.
היא הרגישה כישלון על זה שלא צפתה אותם ושלא הייתה מוכנה אליהם.
כל אחד כזה העלה את רמת המתח והחרדה שלה.
היא הרגישה שזה שואב ממנה המון אנרגיה
ואפילו שקלה להחליף מקצוע,
למרות שהיא שואבת סיפוק אדיר ממה שהיא עושה.

כששאלתי אותה מהו כישלון בעיניה,
ענתה שזה משהו שהיא לא תוכל להתמודד איתו.
שלא יהיה לה פיתרון אליו.
ואז מה יקרה? המשכתי
דמעות עלו בעיניה והיא אמרה:
"...ואז לא יסמכו עליי יותר. לא אמשיך לנהל את הפרויקטים שאני כל כך אוהבת"

היא כל כך אהבה את העבודה שלה,
שהסיכוי לאבד אותה, הפחיד אותה.
היא עשתה כל שביכולתה כדי להוכיח שהיא ראוייה להיות שם,
על אף שכולם העריכו אותה.
היא אפילו פחדה להיעזר באחרים -
כדי שלא יחשבו שהיא לא יכולה לספק את הסחורה.
זה רק תרם לעלייה ברמות המתח שחוותה.

ממפגש למפגש,
הפנינו תשומת לב לאהבה שקיימת בה לחשוב מחוץ לקופסא,
עד כמה זה מהנה לעסוק במשהו שהיא כל כך מחוברת אליו.
מבלת"ם לבלת"ם, במקום לראות את המתח,
היא התחילה להסתכל על הפתרונות ההו כה יצירתיים,
שהיא יכלה לחשוב עליהם בזמן אמת וכמה שופעת היא הייתה בהם.
היא התחילה להתאהב בראש החריף שלה ובדמיון העשיר הקיים בה
ואם עלה בה רעיון שהיה צריך עזרה בביצוע,
היא הייתה מוכנה לבקש עזרה,
כי היה לה חשוב יותר שהוא יקרה ובזריזות
בכדי שתוכל לעבור לטפל בדבר הבא.
באופו אירוני, עצם זה שהיא נפתחה,
שיתפה את הקולגות שלה ברעיונות שלה וביקשה את עזרתם,
רק גרם להם להעריך אותה יותר.
היא יכלה להרפות.
ומנק' המבט שלי, מה שהכי ניכר,
זה שהיא התחילה להנות.
מכל מה שבחרה לעשות.

היא כבר לא חושבת שיש דברים שהיא לא יכולה להתמודד מולם,
כי היא מבינה שאם הם הגיעו אליה,
היא כבר תחשוב על משהו.
והיום, אחרים סביבה,
פונים אליה לסיעורי מוחות ולחשיבה יצירתית על פתרונות
והיא כל כך נהנית מזה כי הבינה שזה חלק מהייחוד שבה.
ואם פחד עולה בה, היא נזכרת שזה מראה לה עד כמה היא אוהבת.

#מאוהבתבמהשאניעושה

Photo by Bernard Hermant on Unsplash

11/06/2020

הבריאות הרגשית שלך תלויה בכמה את מרגישה בנוח בכל רגע נתון.
הכוונה בלהיות נינוחה אומרת,
שאת לוקחת את המרחב הדרוש לך בכדי להטיב עם עצמך.
לא משנה מה הסיטואציה.
מרחב כזה, שאת מבינה,
שאת לא מתנצלת עליו ושיש ממנו מספיק לכולם,
מבלי שאת צריכה להסתפק במה שנותר.
לכולנו יש, מבלי שנצטרך לדרוך אחד על השני
ומבלי שזה יבוא על חשבון מישהו אחר או על חשבונך.
________________

במשך שנים היא חייתה כאחת שנותנת לכולם.
שלכולם יהיה. שכולם יהיו מרוצים. שלא יהיו בעיות.
ואם יש כאלה, אז מייד לפתור אותן. שאף אחד לא ירגיש את הקושי.
היא הייתה עסוקה כל הזמן בלכבות שריפות
ובעיקר, לקחת אחריות על האושר של כולם.
ובאותה הנשימה, גם על האכזבות של כולם.
והיא, הייתה לה כוונה טובה. היא רק רצתה שיהיה טוב.
היא ניסתה ליצור חיים סטריליים לסביבה שלה.
שלא יהיה קשה.
שלא יכאב.

אך החיים, כמו החיים, עשירים. יש בהם הכל מהכל.
גם טוב וגם פחות. גם חמוץ וגם מתוק.
ובכל פעם שהיא לא "הצליחה" לשמור על הסביבה,
נקייה מקושי ואתגר,
היא חוותה את זה כאכזבה אישית שלה מעצמה.
היא הרגישה מובסת. זה העלה בה כאב, שהיא רצתה לסלק.
היא לא רצתה לתת מקום לחלקים הכאובים בה,
למרות שגם הם היו חלק ממנה.
כששאלתי אותה, מה יכול לקרות אם היא תרשה לעצמה להרגיש
גם את הכאב,
ענתה שהיא לא יודעת אם היא תעמוד בזה.
שיכול מאוד להיות, שהוא קשה מנשוא ושמפחיד לצלול לעומק.
אז שאלתי אם היא מוכנה לנסות ולראות.
ביחד. יד ביד.
והיא הסכימה.

תוך כדי התהליך שהיא עברה,
היא יכלה לראות כמה החיים מלאים בהמון שכבות (אנחנו כאלה בצליים).
וכשהיא נותנת מקום, לכל החלקים שבה -
נשאר לה מקום, לקחת אחריות, רק על עצמה.
ואיזה שחרור זה גרם לה להרגיש.
כמה אחריות ירדה מהכתפיים של האישה העוצמתית הזאת.
היא יכלה לראות כמה יופי יש בכאב שלה.
לנשום לתוכו ולחבק אותו כמו ילד קטן.
לראות מה המענה שהוא מבקש, מבלי לדחוק אותו לשום פינה.
כל כך הרבה זמן ואנרגיה התפנו לה, שהיא יכלה לראות את העומק, הקיים בה ובחיים סביבה, ולצלול לתוכו.
היא יכלה להצמיח כנפיים לכיוונים חדשים, שאפילו לא ידעה,
שקיימים בה.

היא כבר לא מכבה שריפות.
ואם למישהו כואב, היא כבר לא מנסה לתקן.
כי היא מבינה ששום דבר לא שבור. הכל במקומו.
היא כן מוכנה להיות שם, לתמוך ולהיות קשובה -
כי היא הבינה שזה חלק מהעוצמות שמייחדות אותה.
היא עולם ומלואו. מורכבת. מלאה ברבדים.
והיא מתרגלת, כל יום, לקחת לעצמה את המרחב שהיא צריכה,
על כל העולם שהיא.
בחמלה ובאהבה.

היא בעיניי השראה ואני מודה לה על היותה
ועל הזכות לצעוד איתה בדרכה.

#מאוהבתבמהשאניעושה

בתמונה, מרחב ושכבות, וכמה יופי הם יוצרים יחד

סופ"ש נעים לכולם

Photo by Patrick Bald on Unsplash