06/11/2022
במשך חודשיים האופניים שלי היו מאוחסנים, למרבה האירוניה, בסטודיו. שם היו גם כל המזרנים שלכן, הרמקול והפלאפון הישן שאני שמה דרכו מוזיקה בשיעורים.
האופניים, שהם הרגליים שלי בשנים האחרונות, ישבו בסטודיו בחושך. עמדו ככה באמצע החלל על הפרקט עם הרגלית למטה והשרשרת מגולגלת עליהן. והיום בבוקר לקחתי אותן לסיבוב חזלש, לבדוק מה המצב לפני הנסיעות הרציניות.. היה מוזר לראות אותם בבית, והיה מוזר לנסות להוציא אותם מהדלת ואז לנעול אחריי, ומוזר להוריד אותם במדרגות כי בדכ הם קשורים למטה (טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה) והכל היה מוזר, אבל גם קצת טבעי. וירדנו לנו ככה למטה, והסתכלתי קצת על הגלגלים וקצת על השרשרת ולחצתי כזה על הברקסים ובדקתי מה נשמע, ועליתי. וככה נסענו אני והאופניים את הדרך שבד״כ אני נוסעת ארבע פעמים ביום, אבל אחרי חודשיים שלא. והכל היה ממש מוזר אבל גם ממש בסדר. והגענו ליעד (שהיה גם הוא מוכר אבל מוזר) וחזרנו הביתה, ועוד מעט אני שוב עולה עליהם בשביל השיעור הראשון להיום והראשון לתקופה הקרובה.
והאמת, שממש מוזר לי. נסענו לכמעט חודשיים אחרי שבשנים האחרונות אני מלמדת כל יום, כמה שיעורים ביום (אני אומרת את המשפט הזה בהתרגשות גדולה, ובהערכה והודיה, גם אם לפעמים זה היה לא קל ודי קשה ושוחק). ופתאום ככה חודשיים כלום. כלום! לא זום ולא שיחת טלפון ובקושי שיעורי יוגה של אחרים שנכחתי בהם כתלמידה. והאמת, שגם אני לא תרגלתי כמו שחשבתי או קיוויתי שאתרגל. בכלל לא. לפעמים תרגלתי קצת וזה עשה לי ממש טוב ולפעמים זה גם סתם היה תרגול מעפן ויאללה לא בא לי בטוב היום איפה אבי בא לי אננס. ולפעמים כלום. ומה שאני באה להגיד זה שהרבה הרגלים השלתי מעצמי בתקופה הזאת, את השגרה, את תל אביב, את הקפה של הבוקר, את הבגדים, מחשבות מסוימות, אנשים מסוימים. הרבה דברים התעצבו וקיבלו קצת שיפצורים. המזג אוויר השתנה, הגוף שלי השתנה, הזוגיות של אבי ושלי השתנתה, העולם שראינו מסביבנו היה שונה והביא איתו רעיונות אחרים וצדדים אחרים בעצמינו.
וכך גם אתן- היו פה חגים ופתאום המורה החצופה שלכן ליוגה נסעה לה למליון שנה, ולא הייתה לכן מסגרת לתרגול והמזרן היה תקוע בבית שלה בתוך הסטודיו ויאללה לפחות יש תירוץ אז ביוש ליוגה.
והאמת היא שאני ממש מפחדת לחזור. אני חוזרת כמו חדשה, חוששת שמא שכחתי, שאיבדתי את זה, נזהרת יותר, מנסה להיזכר איך זה היה ולדמיין מה יהיה.
אבלללל
היוגה כבר בכן. היא בי. והיא בכן והיא בנו. ולא חודשיים ולא שנה ישכיחו מהגוף שלכן את המקומות שהוא היה בהם ומהלב שלכן את התחושה הזאת שמישהו רואה אותו - אתן. וכמו שכשעליתי על האופניים זה היה קצת מוזר ובאמת גם קצת אחרת, זה היה טבעי וזורם והמשכי. ומי שנתקע בקיבעון לא מתקדם. לפעמים צריך קאט מאסיבי והפסקה רצינית מהקו הישר, בשביל להסתכל על הדברים אחרת, מרחוק, לראות מה אנחנו אוהבות בהם ומה לא, לראות מה אנחנו אוהבות בעצמנו וכמה אנחנו יכולות וחזקות, ועם העוצמה הזאת לחזור אחרות להרגל ישן.
אז אני מזמינה אתכן, לא משנה כמה זמן אתן בהפסקה לחזור. בואו. המזרן יקבל אתכן, אני אקבל אתכן, אין חיבוק טוב כמו שבאסנה.
התגעגעתי ואני חוששת ביחד איתכן, אבל הכי הכי הכי שמחה לחזור הביתה
