07/03/2026
התמכרות במלחמה - למה זה בעצם שולט בנו ככה? איך אנשים נותנים למשהו כל כך שולי (בהתחלה), להרוס, להכאיב, ולרוקן? / ד״ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מונחה, מנהל רפואי
MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם
הבחירה שלי לעסוק בתחום ההתמכרויות, יש יאמרו לא התחום הכי סימפטי בפסיכיאטריה, אין אליו נהירה של פסיכיאטרים, נבעה מהמחשבה, הקצת תמימה בדיעבד, שזו הזדמנות לקחת אדם ״בריא״, שקרה לו אירוע, ושאם רק יקבל את העזרה הנכונה, הוא ישוב להיות אדם בריא ושלם. ממש ככה, לקחת אנשים במצוקה ולהחזיר אותם לחיים מלאים, כמו שלי ושלכם. אין המון תחומים ברפואה בהם הדבר הזה מתרחש, לרוב ההצלחות הן חלקיות, ולא מובילות לבריאות שלמה, בטח לא בהפרעות קשות בפסיכיאטריה, בהן המטופל נאלץ להתנהל בתוך חולי מהול בטיפולים כרוניים לא פשוטים.
לאורך שנות העיסוק שלי בתחום, הבנתי שהתמכרות זה לא משהו שקורה ״בחצר האחורית״, מי שצפה בסדרה המיתולוגית ״הסמויה״ (the wire), אז תדעו לכם שאנחנו ממש, אבל ממש, לא שם. זה כבר נהיה כמעט מדע בידיוני, ומצבים כאלה תחומים לאוכלוסיות מאוד מצומצמות, באיזורי מחייה שהולכים וקטנים. המכורים החדשים, הם אנחנו, המתפקדים, לא פעם - המצליחים, ואיכשהו נותנים לסרטן הזה להתפשט לנו בגוף ובחיים. יש כל מיני תיאוריות בולטות ללמה זה קורה, יש את עניין הדופמין והתגמול המהיר, יש את עניין הבריחה מהקושי, ויש השפעות סביבתיות ולחץ חברתי מהם קשה לאדם להתנער. המודלים הביולוגים הולכים ומשתכללים, והחלקים הסוציאלים הולכים ומקבלים יותר דגשים ומשאבים, אבל איכשהו, שום דבר מזה לא מניח את דעתי. מילא אם השימוש היה אכן ״מתגמל וכיף״, אבל פנו לכל מכור ותיק, הוא יאמר לכם - שכיף זה לא. מילא אם ההתמכרות הייתה עניין חברתי חשוב, אבל גם פה, דברו עם מכור ותיק, הוא יספר לכם איך הסמים צמצמו לו את המעגלים החברתיים, עד שכבר לא נותר דבר מלבד ריכוזו בעצמו ובסם. לפעמים יש גם את טיעוני ״האצת התפקוד״, בעולם הקשוח של היום, מתבקש לעשות קצת קוק בשביל לתת מצגת מעולה בעבודה, ואין ברירה אלא לעשן ג׳וינט קטן, או לשתות איזה דרינק, כדי לסיים את היום הקשה, ולגייס כוחות ליום הבא. בפועל? הביצועים על קוקאין, רק נראים לאדם כמוצלחים יותר (שילוב של תחושת האופוריה ״תראו איזה טוב אני״, עם פחד גדול שלא תצליח לדלבר את המשימות בלי הסם, כי אתה כבר לא זוכר מתי בפעם האחרונה עשית את זה בנטורל). ולצד כל זה - הסכנות והנזקים - הגירושים, החובות המצטברים, הילדים שגדלים לצדך ולא איתך, הכאבים המפושטים בכל הגוף, והאפשרות המאוד ריאלית שהכדור שלקחת עכשיו במסיבה יביא אותך למיון עם שבץ או התקף לב. בהתסכלות ממעוף ציפור - אין upside, או לפחות אין כזה לאורך זמן. אם לא עוצרים הכל, במהלך דרמטי, הסיום תמיד תמיד תמיד טראגי.
אז מה קורה פה?
לדעתי מתרחשים ארבעה שלבים שמביאים אדם להתמכרות:
1. השימושים הראשונים, הם אכן מאוד כיפים, ולא פעם מפצים על ריק או תסכול כלשהו בחיים. או שפשוט מאוד כיפים. הסקס יותר כיף, הישיבה ביחד יותר כיפית, השיחות יותר עמוקות, והמסיבות נמשכות הרבה מעבר לשעות הקטנות של הלילה.
2. אתה מגלה שהזמינות היא מאוד גבוה, והשימוש לגיטימי למדי. כשהייתי ילד, כדי להשיג קצת חשיש, היית חייב להתחכך בעולם הפשע, וזה היה חתיכת מחסום. היום זה הולבן לבחור חמוד בשם במבי, שמביא לך את זה על אופנוע עד הבית. אם זה כל כך נגיש וזמין, למה בעצם לא לקחת ביס? בטח כשכולם מסביב עושים דבר דומה.
3. הביטחון העצמי יורד, ופתאום נוצרת אשליה, שבלי זה, אני כלום. בלי זה, אין לי איך לתמודד עם קשיים, עם אתגרים, עם כאב פנימי שמכאיב לי (גם אם המשמעות היא לטשטש את הכאב הזה, אבל בעצם להחליף אותו בכאב חדש, לא פחות כואב, והרבה יותר מתיש ושוחק ממשהו שאי פעם דמיינת.
4. נוצר בתוכך קוף דימיוני. קצת קשה להסביר, אבל זה כאילו יושב לכם קוף על הכתף, וקבלת ההחלטות שלו מנותקת לחלוטין משלכם. אתם יכולים להחליט ״שהיום אני לא עושה״, אבל הקוף כבר החליט שכן, והיכולת שלו לשלוח יד לצלחת, לא נופלת משלכם. והצד האקטיבי תמיד מנצח. אני מניח שהחלק הזה הוא יותר ביולוגי משאר החלקים.
אז מה לעזאזל עושים כדי לצאת מהצרה הצרורה הזו?
1. מבינים שעכשיו זה זמן טוב, הרבה יותר טוב, מבעוד חצי שנה, או שנה. תזכרו, שבהינתן ולא תמותו מהשימוש, אין לזה סוף חיובי, והדרך תמיד תמיד תביא אתכם לגמילה. השאלה היא, כמה אפקטיבי זה יהיה בשלב הזה, כמה איבדתם בדרך, והאם זו תהיה דלת מסתובבת. אין תסריט אחר. ואם יש, זה נדיר, ולא הייתי מהמר על זה שקל מכספי.
2. מבינים שכמו שאי אפשר לטפל בסרטן שד ״על הדרך״, חייבים לעצור הכל, לתעדף את הכימו וההקרנות, ולעשות בדיוק מה שהרופא אומר, ככה גם פה. אני פוגש יום אחר יום, מכורים, שמתעלמים מההמלצה שלי לפנייה לאשפוז (זה לא נפוץ, אבל קורה בחומרים מסויימים, בדפוסי שימוש מסויימים, ובשהות בסביבה מאוד רוויה בסמים), או לעשות תוכנית טיפול אינטנסיבי אצלנו במיינדמי, משמע להגיע לטיפולים של מספר שעות *כל יום*. האנשים לרוב מנסים לנהל מסע ומתן על אופן הטיפול, הרי אי אפשר אשפוזית (גמילה במקום סגור, עם שינה), כי יש עבודה וילדים. ואי אפשר לנתק קשרים עם אנשים איתם נהגנו לעשות סמים ״כי הם חברים שלי עוד מהתיכון״, וקשה מאוד לא ללכת לחתונה של הילד של הבוס, כי הוא יעלב (אז מה אם יהיה שם קוק), וגם אי אפשר תוכנית אינטנסיבית במרפאה, כי השעות לא בדיוק מסתדרות עם העבודה החשובה שלי, וכי העלות הכספית גבוהה (פחות גבוהה מלממן קוקאין למשך עשור). התחושה היא ש״אתה מגזים, אני יכול לצאת מזה גם עם הרבה פחות, אני מאמין בעצמי, כבר הצלחתי בעבר, בוא תיתן לי כדור שיעזור, ואני אחזור לפסיכולוגית שלי מתקופת האוניברסיטה״. השאיפה (האנושית יש לומר) היא להמשיך בחיים עד כמה שיותר רגיל, רצוי בלי שאף אחד ידע, ולשלב פה ושם נגיעות טיפול ״לתחושה שהנה אני עושה, וגם עדיף משהו מכלום, לא?). וואלה - לא עובד. כמו ש״קצת כימותרפיה״, לא עובד. אחרי הרבה שנים, של עבודה עם הרבה מכורים, הכישלון רשום על הקיר. אלה האנשים שברור לי שאפגוש בהמשך הדרך, כרגע, הם עוד לא בשלים, אבל אולי עד שנה. בנקודה בה כבר בלתי אפשרי להתעלם מהנזק, הוא מרוח בכל פינה אפשרית של חורבות החיים שהיו. השאלה היא - אם כל הרצון הטוב שלי (ואני ידוע כפסיכיאטר שקשה לו מאוד לוותר על מטופל שפנה אליי במצוקה, כשברור לי, שאין עבורו כתובת אחרת), וכל ההצוות המסור והמצויין שנמצא שם לידי, מסוגלים להביא שינוי, או שהרכבת הזו יצאה מהתחנה עוד לפני. ממש כמו סרטן, שמזניחים, ומזניחים, עד שצצה לה גרורה קטלנית בכבד. והשיחה הופכת להרבה יותר פאסימית, עם שאריות קלות בלבד של תקווה.
3. מפסיקים עם ההסתרות. אם האנשים הכי חשובים לכם בחיים, לא יודעים מה קורה לכם, האיסמון של ״כמה קשה האירוע״, עוד לא נפל. אם נדמה לכם, שהדבר הכי קשה שמצפה לכם, זה לספר לבן הזוג מה אתם עושים פעמיים בשבוע ביציאות עם החברים, כנראה לא הבנתם איזה סרטן אלים פגשתם. כנראה לא הבנתם שמדובר במחלה, כנראה שלא הבנתם שמדובר במחלה שהורגת אנשים, ומפרקת משפחות. התמכרות פורחת בתוך הסתרות, ובתוך שקרים, וכל המכורים מסתירים ומשקרים. עד שלא תשחררו את זה, לא תחלימו.
4. נפטרים מכל החומר שיש לכם. נפטרים במובן של שופכים לאסלה. אם עברה בכם המחשבה ״רגע, זה עלה לי חמש מאות שקל, לא חראם? אביא את זה לחברה״, אתם עוד לא בשלים, ההבנה עוד לא התגבשה. היית נותן לחברה שקית של אוכל מקולקל שיגרום לה לשלשל עד הבוקר? הייתי מציע לחברה כמוסה של ציאניד? עד שלא תראה בדבר הזה, אתה מה שזה באמת - רעל שבא לחרב לך את הנפש, הגוף, הקריירה, והמשפחה - לא הבנת איפה אתה נמצא.
5. מקבלים בהכנעה את ההפתעה שזה קרה לכם, את הבושה שזה המצב אליו הגעתם (לא אומר שזה נכון, רק שזה מגיע), את ההבנה שאין לכם פה רצון חופשי של ממש, ומוכנים לנשוך את הלשון, ולבקש עזרה. כאילו אתם במדבר, מיובשים ומותשים, ואין לכם טיפת מים, אבל מסביב יש אנשים שיש להם, ואפילו רוצים שתיקחו. רק צריך להתגבר על האגו, ולהבין שכדי להחזיר שליטה, חייבים קודם כל, להפקיד שליטה. רצוי אצל אנשים עליהם בחרתם לסמוך, עדיף מטפלים מנוסים, לצד משפחה או חברים קרובים.
החדשות הטובות? אולי המחשבה שלי בתחילת הדרך, לא הייתה כל כך תמימה אחרי הכל... כי מי שמוכן לעלות על הדרך, לעשות ויתורים קשים, שינויים מורכבים, לתאם ציפיות לגבי הזמן שזה ייקח (חודשים עד שנים), ולהתמסר לזה בכל תא ותא בגוף, ובכל משאב אותו תוכלו לגייס, ככל הנראה יקום בוקר אחד, ויבין שהוא ככל האדם, חופשי, בריא, ובעל חוסן שיהיה מאוד קשה לאתגר בהמשך חייו.
אפשר ממש לצאת מזה, זה רק נשמע קשה ומסובך, כי כרגע אתם לבד. הלבד הזה, זה מה שגרם לכם לקרוא את הטקטס המאוד ארוך הזה. כי, וכך אני מקווה, אולי תוך כדי הקריאה הרגשתם שאני רואה אתכם, ועברה בראשכם המחשבה שביחד אפשר לנצח את זה.
יש הרבה מטפלים טובים שם בחוץ, תמצאו אחד שנכון לכם.
בהצלחה!
#התמכרות #חרדות #פסיכיאטר #טיפול
** ביקשו אז פתחתי את המאמר לשיתוף
