20/01/2026
היום סיימנו עוד מפגש פרקטיקום באונקולוגיה,
ואחד הדברים שהכי ריגשו אותי היה לראות איך החיבורים קורים מעצמם.
הסטודנטים פגשו את המטופלים שלהם,
והשיקופים שעלו במפגשים עזרו להם לראות את החיים שלהם עצמם
בפרופורציות אחרות.
יותר רכות.
יותר הכרת תודה.
יותר דיוק.
יש משהו במפגש עם אדם שנמצא במקום כל כך חשוף,
שמזכיר לנו מה באמת חשוב.
ואז, תוך כדי היום,
דיברנו על רוח, על תקשור, על הקשבה למה שמעבר למילים.
ופתאום אני רואה אישה שמכינה לעצמה כוס תה.
רגע פשוט. יומיומי.
ואז נפל האסימון
זו גילה בויום, Gila Buyum אחת המתקשרות הוותיקות והמרשימות בישראל.
קראתי לה.
והיא פשוט התיישבה איתנו.
40 דקות של שיחה.
על רוח ורוחניות.
על תקשור.
על החיים עצמם.
בלי דרמה.
בלי מילים גדולות.
בפשטות, בהומור, בחוכמה עמוקה ובגובה העיניים.
היא הייתה מצחיקה, שנונה, חכמה,
וכל מסר עבר דרך הלב.
והסטודנטים?
פשוט היו שם.
פתוחים. סקרנים. נרגשים.
וזה הזכיר לי שוב משהו שאני פוגש כל פעם מחדש:
כשהלב פתוח,
כשהכוונה נקייה,
כשהאדם נמצא באמת בדרך שלו,
החיבורים הנכונים מגיעים.
לפעמים דרך מטופל.
לפעמים דרך שיחה.
ולפעמים דרך אישה שמכינה לעצמה כוס תה.
החיים יודעים לחבר.
אנחנו רק צריכים להסכים להיות שם.