16/07/2022
ענווה מדומה
שלומי ישב אצלי בסלון כל הלילה, העברנו צינגלה בפינג פונג, בזמן שאני יושב ומקשיב לחלומותיו
בהשתוקקות והתלהבות לא מוסברת.
שלומי סיפר שהוא חולם להיות שחקן ולשחק בסרטים עם משמעות ועם מסר שיעזור לאנשים.
לנגן על במות, להיות מטפל, ואולי גם מדען.
מה שבטוח, אמר שלומי, אני רוצה להשפיע לשנות את העולם להפוך אותו ליותר טוב..
להפתעתי, התרגשתי מאוד. תחושת שחרור והזדהות התפשטה בכל גופי, הרגשתי מואר.
השחר ביצבץ לו, ציפורים זימרו שירתם, ושנינו הבנו שזה הזמן ללכת לישון.
למחרת אחר היה מרוחק.
כל ההארה וההזדהות עם שלומי כאילו הפכו מאור לחושך, ונשאר רק קצת כוכבים שניסיתי להתבונן
ולברר אותן מתוך כל הריק שנפער.
כל היום שלמחרת אחזו בי שלוש שאלות
מה ההייתה ההארה וההזדהות עם שלומי?
למה הפכו לחושך?
ולמה שלומי לא מגשים את חלומו? לפחות חלק, הרי הוא בן 27 ,כל החיים לפניו והוא אמן מוכשר
מאוד.
במהלך היום פגשתי את מירית ורמי,שני חברים אהובים שלי.
מירית הייתה מרוגשת וסיפרה שפגשה מישהו מושלם והתעניינה בו, וכשגילתה אף שמעוניין בה גם,
היא התביישה וסירבה להצעה שלו לצאת איתה.
רמי סיפר שלו הציעו משרה מכובדת במשרד הייטק וגם הוא סירב להצ עה, ותירץ שהוא טוב בנושא
המסויים אבל יש טובים ממנו.
להפתעתי בעודי מביט במירית ורמי, כמו אבני טרסות, כמו לגו התחברו לי, התחברו בי שמיים וארץ,
אור וחושך על פני התהום שנפערה.
אני אתה והוא, ואולי גם יוסי והקנגרו,
מייסרים את עצמנו יום יום בפחד מהצל של עצמנו, שבנינו במו ידינו,
ועסוקים בלטפח אותו כמו היה הילד שלנו.
אוהבים להתענג על דמיון ה"רצוי", רק בדמיון. מה אנחנו יכולים להיות?
אויי כמה כיף לדעת מרחוק...מהמקום הבטוח שאין בו טיפת פחד.
כמה טובים אנו יכולים להיות בכל מיני תחומים בחיינו, במציאות היום יומית אדם יכול להישאר שנים
במקום הבטוח והמוכר שאין בו הרבה "הפתעות".
ובכדי לא להרגיש רע עם עצמו, הוא מתרץ במילים כמו: "אני לא מספיק טוב" – "יש טובים ממני" –
"אני מתבייש" – "אין לי את כל המשאבים" – "לא יודע איך מתחילים" – "אני לא אוהב להיות
במרכז" – "לא רוצה לבוא על חשבון אחרים".
וכל הסביבה המתוקה שלנו, חושבת שאנחנו ענווים, צנועים, ולזה אנו מכורים.
אבל האמת שזו לא ענווה זו גאווה, גאווה מתוקה הנובעת מילדות ובאה להגן על הילד הקטן שבי,
בתפקיד ההשרדותי, בזמן שלא היו לנו המשאבים להתמודד, ולא הייתה בנו היכולת להתבונן ממבט
רחב, לדעת שכשנשבר את הגאווה / "ענווה מדומה" במקומה תשכון אהבה.
פעלנו על פי הרגש, ועד היום אנו אחוזים בדמיון מתעתע, שבאנו לעולם כל אחד לעצמו, בודדים.
כל אחד לגופו, וכל מה שיש לו לאדם הוא בזכות עצמו ולמען עצמו, ואם לא ידאג וישמור על ולעצמו,
אז מי כן?.
אך האמת ה פוכה היא, אדם נולד להורים מסוימים, למשפחה מסוימת, יש אדם חכם או כשרוני
בתחומים מסוימים, עשיר או עני, נמרץ או עצלן, חזק וחלש, וכו'.
כל אלו מתנו קדושות שיש רק לו בגוון שלו מכל העולם, והעולם מחכה.
מחכה לו, לאותו אדם, שיגלה את המתנות המתוקות שקיבל.
לעולם, מתנותיו עדיין בגדר סודות שמשתוקקות להתגלות.
ולמלא בארות לב חסרים ממים מיוחדים שיש רק לו.
ת-י-נ- ו-ק = אותיות ת-י-ק-ו -ן.
אדם בא לעולם לתקן, אף אחד לא מצפה שיהיה מושלם.
מושלם שווה מת.
אין מה לעשות בעולם אם אתה מושלם.
לתיקון, כל אדם מקבל סל כלים, סל מתנות שיעזור לו לתקן.
שרק כשנבין שמתנות אלו לא רק שלו, הוא לא לבד בסיפור הזה שקוראים לו חיים.
והוא מקבל את המתנות בשביל לחלק למי שרוצה ולקבל מתנות ייחודיות שהוא צריך והאדם רוצה
להעניק לו בשמחה.
שתהיה זרימה בחייו, כי מים שעומדים במקומם נהיים סרוחים ומלוכלכים.
לא משקים את צימאונם של האחרים ובעצמם לא מתחדשים.
כולנו כל בני האדם, אנו צינורות לאור אלוקי אין סופי, וכשאנו מייחסים את האור לעצמנו,
ומפחדים שיגנבו או יבזו לנו אותו אם נפתח את הברז היצירתי, את האור הקיים בנו, ונשפיע לאחר.
האמת שרק כשנקבל ונבין שהאור, החכמה, הרעיונות והחידושים, השירים והלחנים, הכסף והאהבה.
כל אלו הם מתנות שאין להן סוף, הן לעולם אינן נגמרות.
וכל התקיעות והמניעות באות מצד עצמנו.
מצד הגאווה / "ענווה מדומה" שהכל שייך לנו, כולל מתנותינו.
ולא אוחזים בתודעת אחדות, לא משחררים לאחרים, ומפחדים לקבל מאחרים.
ומתוך כך לא יכול לזרום אור חדש, אור פשוט, אור טוב, שירעננן את הצינור החונק אותנו,
ואת הזקוקים לאורו ולזרימתו שרק יכולה לעבור דרכינו.
שלומי מירית ורמי, חבריי האהובים המיוחדים, שיקפו לי את עצמי.
את המקום בו אני רוצה ליצור, לפרסם, לגדול, להקים משפחה,
ואני מפחד מהצל של עצמי.
אם אכשל, כל מה שאני כרגע, כל התדמית שלי תלך.
כל הכבוד והערך שבניתי יכולים להעלם, ולא יהיה לחבריי ולמשפחתי עוד צורך בי.
לא יאהבו אותי יותר. הכל יקרוס.
אם אצא עם בחורה, והיא תגלה שאני לא כזה מגניב כמו שחשבה לפני שהכירה אותי לעומק.
או אעלה על במה ולא כולם יאהבו.
ואם אכשל במשרה החשובה, כל התדמית שלי תהרס.
אז זהו, שלא.
כל מה שיכול לקרות, זה לפגוש את רעייתי לחיים,
או להתיר ספק שחנק אותי ולדעת שזו לא היא, ואמשיך הלאה בחופשיות ללא מצפון.
כל מה שיכול לקרות, שאעלה על במה, ואגלה חיבור ואהבה ליצירתי, ואוכל להעניק דרך צינור זה.
או, שאגלה שזו לא תפקידי המרכזי בחיי, ואמשיך לנגן להנאתי כתחביב, ואבדוק אולי תחום אחר
שיש בי חיבור והנאה ממנו.
כל מה שיכול לקרות, שאנסה את המשרה החדשה ואולי ההצלחה תאיר לי, ואולי לא.
מה שבטוח, אולי.
כל עוד אנו לא מנסים, אנו חותמים, חורצים ומטביעים את הכישלון שממנו אנו כל כך מפחדים.
"אין שמחה כהתרת הספק" – ואין אושר גדול כלהעניק לאחרים.
תודה לכל מי שקורא את שכתבתי, ואפשר לי להעניק את המתנה הזאת שקיבלתי.
אני שמח, אני מאושר על מי שאני.
מודה לבורא עולם התברך שמו שזיכה אותי להיות אני, אליה.
ממשפחה נפלאה, משפחת מרקוביץ'.
וזיכה אותי לחברים מיוחדים שמסכימים להיות הם, לשפוך את אורם הלאה ולגלות את הצבעים
המיוחדים שניתנו להם במתנה.
מודה אני על הכישרונות והיכולות שניתנו לי וחלקן עוד לא גיליתי,
תודה לכולם,
פשוט תודה.
