26/04/2026
רגע על שיקום עצמי 🌱-
גדלתי בנטף. זה מושב עם טבע פראי, וכל הילדות שלי הייתה טבילה במקורות מים.
תכף חוזר לזה.
אני נמצא בשנה של שינוי זהותי עמוק. פרידה,
אירוע של בניית זהות חדשה, חיים חדשים.
תהליך אבל, סטרס, מערכת עצבים דרוכה, והגוף מגיב. חרדה גדולה.
ברור שכל זה חלק מצמיחה חשובה מאוד,
אבל רגע להודות בזה- שזה קשה. ❤️🩹
ובתקופה כל כך מציפה, מפחיד להיכנס למים חדשים. פתאום יש המון סיבות של "למה לא". מפחיד לחוות את הלא נודע. להרחיב את איזור הנוחות.
אבל דווקא, דווקא עכשיו- יש בזה כוח.
זה פגיע, יותר מתמיד. אבל זה בונה אותי.
אתמול הלכתי לים.
אני הולך לים כמעט כל יום בחצי שנה האחרונה. אבל אני לא נכנס. הולך עם נעליים. והמון אנשים, גם בחורף, נכנסים. ואני רוצה גם.
מאוד.
הרי כל כך הרבה פעמים נכנסתי לים, למעיינות, גם בחורף, בלי לחשוב.
אבל לאחרונה משהו בי פחד מזה. לא כי קר, לא כי זה חול בנעליים.
אלא כי זה עוד אי נוחות בתוך תקופה שכולה אי נוחות שאני מרגיש כל יום בגוף שלי, במצבי הרוח, ברגש.
אבל אתמול, באתי אחרת.
באתי עם סנדלים, כדי ללכת יחף על קו המים.
היה חם- מושלם כדי להיכנס למים. הלכתי שעה על החוף, עם מוסיקה באוזניות, ופשוט לא נכנסתי. הלכתי לשבת על הגבעה שליד החוף.
ולרגע ממש כעסתי על עצמי. "מה נסגר איתך, איפה הילד טבע שנכנס למים בלי לחשוב"?
ואז הסטרס שלי ממש עלה.
ואז הבנתי, שיותר משמלחיץ אותי להיכנס, מלחיץ אותי שאני כועס על עצמי.
ואז אמרתי לעצמי "אורצ'וק אהוב שלי, קח את הזמן כדי להחליט. תחליט מה שתחליט. מותר לך הכל".
נרגעתי.
ואז חשבתי בבהירות. החלטתי שאני חוזר ללכת על קו המים. לקבל עוד קצת השראה.
פתאום התרגשתי ממש כמו ילד.
והבנתי שאני נכנס.
ביקשתי ממישהו שישמור לי על החפצים, (שגם מזה חששתי אפילו שעשיתי זאת המון בעבר...אבל בסדר, זה היה רגע של המון פגיעות),
ונכנסתי למים.
כבר היה קר. שקיעה.
מושלם.
מושלם.
מושלם.
הסתכלתי על השמש- ואמרתי לעצמי:
חיים שלי, אתה מה זה בסדר. אתה מהמם, אתה עובר דרך אמיצה וחשובה. אתה על זה, ברמות.
תן לעצמך את כל האהבה שבעולם.
אתה בונה בית יציב וחשוב בתוכך.
ובכל יום,
אתה מחזק את היסודות שלו
יותר ויותר 🌷
