20/07/2025
יש משהו כואב באופן ייחודי בבגידה במערכת יחסים.
ביסודה, זוהי קריסת אמון - קריעה פתאומית ולעתים קרובות פומבית של מה שהיה פעם פרטי וקדוש.
בין אם נלחשת דרך ערוצים אחוריים או משודרת ברחבי האינטרנט בתמונה ויראלית, בגידה חותכת. היא מערערת את עולמו של האדם שנבגד. היא יכולה להשאיר אותו מטיל ספק בכל דבר: מה היה אמיתי, מה היה שקר, ואיך לחבר עתיד שעכשיו מרגיש שבור.
להיות נבגד זה לעמוד על קצה תהום. זהו צער מעורבב בזעם, השפלה בשילוב שברון לב. זוהי בדידות שמרגישה אכזרית במיוחד כי פעם, היה אמור להיות "אנחנו".
אבל: אלא אם כן אנחנו במערכת היחסים הזו, אלא אם כן אנחנו אחד מהאנשים שחיים בפועל את הקצב היומי שלה, את האכזבות השקטות ואת השמחות הפרטיות שלה, זה לא ענייננו.
האינטרנט הפך אותנו לצופים בכאב של אנשים אחרים. גרוע מכך, הוא הפך אותנו לפרשנים. משהו קורה: תמונה דולפת, סיפור מתפרסם ופתאום כולנו אנליסטים בכורסה, מנתחים את שברון הלב של מישהו אחר בדאגה פרפורמטיבית או בהנאה סרקסטית.
התמונה הוויראלית של קולדפליי היא הדוגמה האחרונה. תמונה אחת, ופתאום בית המשפט של דעת הקהל מתכנס, מוכן עם שיפוטים מוסריים, תמונות חמות וממים.
וכן, בגידה היא דבר רע. היא גורמת נזק. זה לא משהו להתעלם ממנו או לתרץ. אבל יש תהום גדול בין החזקת מקום לכאב הבגידה לבין הפיכתו לספורט צופים. בושה פומבית אינה שווה לצדק.
בואו נהיה כנים: השמחה שאנשים מסוימים מביעים - ההנאה המעוותת, שמחה - לא נובעת ממקום של דאגה לאדם שנפגע. היא נובעת ממשהו אפל יותר. זוהי דרך להעלות את עצמנו על ידי קריעת מישהו אחר. זהו הריגוש של ההצטברות, תחושת העליונות החולפת, אשליית הבהירות המוסרית בעולם שלעתים קרובות מרגיש כאוטי.
אבל מערכות יחסים אנושיות הן מבולגנות. אנשים מקבלים החלטות נוראיות. לפעמים ההחלטות הללו נולדות מאנוכיות או פחדנות. לפעמים הן צצות מפצעים עמוקים ושקטים יותר - ריקנות, בדידות, תקשורת לקויה, פחד. שום דבר מזה לא מצדיק בגידה. אבל זה מסבך את זה. זה מזכיר לנו שאנחנו לא תמיד יודעים את הסיפור המלא, ואנחנו לא זכאים לו.
מה שאנחנו זכאים לו הוא הכאב שלנו, הצער שלנו, השיעורים שלנו. ומה שאנחנו חייבים זה לזה - במיוחד בעולם שבו כל כך הרבה סבל כבר מוצג - הוא קצת רחמים. קצת ריסון. סירוב ליהנות מקריסתו של מישהו אחר, לא משנה כמה מפתה או מאמת זה עשוי להרגיש באותו רגע.
בן הזוג הנבגד ראוי לתמיכה, אהבה ומרחב להחלים - לא לקרקס תקשורתי. ולנו? אנחנו יכולים להשתמש במעט ענווה. כי הגבול בין הצופים לנצפים הוא דק. כי יום אחד, אולי אלו יהיו הטעויות שלנו, שברון הלב שלנו, הפצעים הפרטיים שלנו שיוצגו בפומבי. וברגע הזה, נתפלל שמישהו, כל אחד, יזכור שמאחורי כל שערורייה עומד בן אדם עם לב שבור.
