13/08/2023
שמי ענת, אני בת 38 ועובדת מזה 3.5 שנים בחטיבה הכירורגית, וכשנה בכירורגית א.
את הדרך שלי בסיעוד התחלתי בגיל 18 בשירות לאומי. זה היה כבר אוקטובר, נאמר לי שהמקום היחיד שנשאר בשבילי לשירות השנה הוא במחלקה פנימית, ושחמש בנות כבר נשלחו לשרת בה לפניי וכולן נשרו באמצע. בפנימית התאהבתי באופן כמעט מיידי - החשיפה לאינטנסיביות של בית החולים היממה אותי, כמו גם הקרבה למגוון סוגים של מטופלים והיכולת לשהות איתם בסיטואציות קשות. בסופו של דבר לבית חולים מגיעים כולם - בלי הבדל גזע דת צבע ומין. נהניתי מהאפשרות החדשה לעזור למטופלים בדרכים מאד פשוטות - לחלק אוכל ולהאכיל, לתת שמיכה ולכסות, לדבר ולהקשיב. על אף שבאותה תקופה לא ידעתי לנסח את זה, הוקסמתי מהיכולת ליצור קשר נעים והדדי עם מטופלים באמצעות שהות יומיומית איתם באשפוז, בסביבה לא מתווכת ולא סטרילית, להיות שם בסיטואציה מורכבת עבורם.
בנוסף התאהבתי במקום המיוחד שהוא בית-חולים: כפר קטן, עמוס וחי מאד.
השנה שלי בפנימית הותירה בי רושם חזק, אבל עולם הסיעוד היה מאד רחוק ממני ומהסביבה הקרובה שלי, ולמשך תקופה ארוכה עבודה כאחות מוסמכת הרגישה כמו פניה חדה מידי.
השנים חלפו אבל ההרהור עדיין נשאר באיזו פינה מודחקת. בשלב מסוים הצטרכתי ללוות את אמי ז"ל באשפוז ארוך יחסית ובשלל אינטראקציות עם מוסדות רפואיים. שם נחשפתי שוב לעבודת האחות ולתפקיד המשמעותי שלה ביצירת קשר טיפולי וחווית מטופל נעימה ומקלה. וכך, בגיל 30 ולאחר תואר ראשון בהיסטוריה ומדעי הרוח, החלטתי להירשם לתכנית הסבת אקדמאים לאחות מוסמכת, אותה סיימתי לפני כשש שנים. לאחר שנתיים של עבודה בקהילה הגעתי לחטיבה הכירורגית כאן באיכילוב.
העבודה כאחות בכירורגית מרתקת, ומאפשרת לי ליהנות ממה שאני אוהבת - האפשרות ללוות מטופלים במגוון מצבים, מניתוחים פשוטים עד מורכבים, מאשפוזים קצרים של מספר ימים עד מצבים המצריכים ליווי ותמיכה של מספר חודשים.
הימים במחלקה דינאמיים מאד ועמוסים באירועים, ומאפשרים לי את ההזדמנות לתווך את החוויה למטופלים, להדריך ולהסביר מרגע לרגע מה קורה עכשיו, מה יקרה הלאה, איך מטפלים בפיקליין ובסטומה, למה עירוי, למה הבדיקה הזאת, איך מתנהלים בקלות עם הסיטואציה הנוכחית. לתת תחושה של ביטחון ושליטה במצב, או לפחות להשתדל להוביל אותם לשם. עם הזמן בעבודה שמחתי על חזרתו של אותו קשר ידידותי עם מטופלים, שנוצר לעתים תוך ימים ספורים, ומאפשר למטופל קצת יותר להירגע ולבטוח בתהליך ותוצאותיו. אני זוכה ללוות אותם מרגע ההערכה לקראת ניתוח, כלה בשלב הפוסט-אופרטיבי שכולל התנהלות עם נקזים שונים, איזון כאב, תחילת ניוד וכלכלה, ועד חזרה לתפקוד יומיומי מלא.
בסופו של דבר, אני חייבת תודה לאותה רכזת שירות לאומי ששלחה אותי למקום האחרון שנשאר ברשימה, בזכותה מצאתי את עצמי במקום שאני יכולה לכנות בית.