07/04/2026
לפני מספר ימים היתה לי שיחה עם ד"ר קולקרני.
הוא בדיוק חזר מטיול ביפן שעשה עם רגל נקועה. הוא סיפר לי על הזמן שלו שם ועל התרבות שהשאירה אצלו חותם רוחני.
בשיחה הוא חזר להרגלו האבהי-חברי ללחוץ עלי לשבת ולכתוב מאמרים שנקבץ מתישהו לספר ביחד.
ניסיתי להסביר לו על הלחץ שבו אני נמצא עם ההוראה, עם הניהול של מכללת רמדי ועם התרגום הסיזיפי של האורגנון.
"לפחות תכתוב לי מאמר אחד לשבוע".
ה"לפחות" הזה ממש מתאים. "לפחות". לא יודע איך אני עושה את זה.
היתרון מצד שני, הוא שלפני ואחרי כל מאמר אנחנו מחליפים רעיונות, והוא, כמו אח-רוחני-מפרה- שכמותו, תמיד זורע בי זרעים.
אני משער שהוא יודע מה הוא עושה, אחרי הכל, הוא אחד ההומאופתים הגדולים בדורנו ואיש חכם משכמו ומעלה.
מאמרים לא באמת נכתבים ליד שולחן, הם לא יותר מתוצאה רגעית של תהליך ארוך. מחשבות, ריחות, שיחות, טעמים ומוזיקה. תמיד מוזיקה. אצלי לדוגמא, יש ראגה הודית יפה לצד כל מאמר. ככה אני מתרכז.
אחד הנושאים שאנחנו מדסקסים עליו רבות הוא הדינמיקה העקומה בין עולם הרפואה להומאופתיה. כתבתי על זה גם במאמר הקודם, על האופן העיוור בו נתפסת ההומאופתיה המופלאה.
אז בלחץ של ד"ר קולקרני, המשכתי לכתוב על העניין.
אם הייתי צריך לקרוא למאמר בשם יותר סלנגי, הייתי קורא לו: "מה יש לך? למה או-או? אי אפשר גם וגם?", אבל בחרתי בשם יותר נורמלי.
ואולי ה"או-או" הזה הוא כל הקיום שלנו כאן עכשיו. צדדים, התנגחויות, מלחמות, התבצרויות והעמקת העיוורון האנושי.
לא נורא, אני דווקא מהאנשים של טשרניחובסקי. אני מאמין בטוב.
וכמוהו, אני יודע שאנשים יכולים לשחוק על זה...זבש"ם.
(המאמר בתגובה הראשונה)
יאללה שאול.
אני מאמין / שאול טשרניחובסקי
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.
שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.
אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,
אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.
יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.
יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.
אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.
