16/10/2022
הלידה השקטה הראשונה שלי כמיילדת…
אוקטובר הוא חודש המודעות לאובדני הריון ולידות שקטות.
אף מיילדת לא שוכחת את הלידה השקטה הראשונה שלה. גם לא את הבאות… במקצוע השמח ברפואה החלק הזה כל כך כואב, שובר ושורט.
תמיד קינאתי בתמימות הבנות האלה שאחרי שבוע 12 מתחילות להנות מההריון ולתכנן דברים. הן צודקות, רוב ההפלות קורות עד אז. אבל מבחינתי כמיילדת שיילדה לידות שקטות בשבועות שונים, אין ילד עד שאין ילד! לא קונים לו כלום ולא בוחרים לו שמות, כאילו שזה מקהה את הכאב אחכ. זה לא. זו שריטה קשה וזו לא הדרך לחוות הריון. אבל זה מה שזה עבורי.
אז בחזרה ללידה השקטה הראשונה כמיילדת. אני נכנסת לחדר לידה, תחילת משמרת ערב, מסתכלת על הלוח עליו רשומות כל היולדות הנוכחות כרגע בחדר לידה. רואה אישה באגף ההוא, בו יולדים אצלינו עוברים מתים. למה שם? התחשבות באישה, זה שני חדרים באגף מרוחק יותר בשביל שלא תשמע בכי של תינוקות חיים, משפחות צוהלות משמחה, שלא תראה בלונים וסושי המגיעים לחדרים. גם אחרי היא הולכת למחלקת נשים (גניקולוגיה) ולא ליולדות.
עומדת במתח ליד הלוח בזמן שהאחראית מחלקת את החדרים למיילדות. המחשבה שעוברת בראש שלי היא ״רק שלא יכניסו אותי לחדר הזה״ בבקשה אלוהים לא היום, לא מסוגלת. מבטיחה להיות מסוגלת יום אחר. אבל כמו זימנתי לי את זה והשם שלי מופיע שם, אני איתה.
באותו רגע מתאפסת על עצמי ואומרת שאני אהיה שם הכי טוב שאני יכולה להיות שם, את הקושי והעצב אוציא אצל החברות לצוות. היא לא תרגיש כלום ממנו.
מתקרבת לחדר לקבל את האישה מהמיילדת המסיימת משמרת. רגע לפני שפותחת את הדלת עוצרת, נשימה עמוקה, להשאיר הכל מחוץ לדלת, להפריד בין העולמות. להכניס אניה שהיא דף חלק, תומך, מכיל, לא שיפוטי, מקצועי, לדחות תגובות אוטומטיות, להגיד את הדברים הנכונים, במינונים הנכונים, לשאול כשצריך ולסתום כשצריך, החוויה הזאת שלה תלויה בי, היא יכולה להיות רכה יותר וטראומטית פחות בגלל התנהלות שלי. וואו.. קופצת לה המחשבה, קיים אדם כזה??
אז מסכמת לעצמי: כמה שיותר להקשיב, לא לתת פתרונות ולא להוציא שום משפט ״מעודד״ מטומטם מהפה. את זה היא הולכת לשמוע הרבה כשתחזור הביתה.
כולנו בני אדם, ולכל מיילדת סיפור אישי משלה, דפוסי התנהגות, חרדות וטראומות משלה. לכל אחת דברים שהיא מתמודדת איתם יותר או פחות טוב. אצלי בלידות שקטות הקושי הוא לא התמיכה או המה להגיד, זה לא הטיפול המיילדותי. באלה אני טובה. אצלי זה ליילד את התינוק, זה לראות אותו, זה לשמוע אותה בוכה וצועקת ומתאבלת וללכת עם הקולות הביתה, כל קול כזה חרוט בי, זה לא לבכות לידה, זה להיות מסוגלת לחכות עד שיוצאת מהחדר ושם להתפרק.
אני נכנסת. היא שוכבת עם הגב אלי, בן הזוג בכורסא. החדר חשוך. שקט. עוצמות שקט וכאב שאפשר לחתוך בסכין. אין מוניטור עוברי עם צליל דופק כמו שרגילים. והשקט צורם. כל אחד מהם עם המחשבות שלו, מותר. הם מעכלים.
היי, אני אניה ואני מיילדת שתטפל בך במהלך משמרת ערב, אני מציגה את עצמי. היא מסתובבת אלי.
וואי איזו צעירונת, ילדה יפה בת 20, חרדית.
המח שלי כאילו שכח את ההבטחות של לפני שניה וישר קפץ לאלוהים איך זה קרה לך? איך תמשיכי מכאן? למה זה מגיע לך? כמובן זה רק איתי.
די די די זוכרת?! הקולות בראש מתחילים לריב. בלי רחמים, רק הכלה ואמפטיה. יש הבדל גדול מאוד והיא תריח את הרחמים עוד שניה אם לא תפסיקי.
היא בשבוע 40 זאת לידה ראשונה שלה. היא הגיע לביקורת שגרתית, לא היה דופק. איכשהו אלה הסיפורים שהכי מזעזעים אותי תמיד. הבדיקות השגרתיות, הנשים שמגיעות ללידה עם צירים ובמיון מגלות. ההפתעה הגמורה הזאת. הכאפה הזאת, וואו.
היא רק בתחילת הדרך, רק החלה בזירוז. ושוב מתגנבת המחשבה של אני אעשה הכל, הכל בשבילך רק אל תלדי במשמרת שלי. ומצד שני רגע אחרי שראיתי אותה אני כבר יודעת שכל כך רוצה להיות איתה עד הסוף ולחבק אותה בסוף ויודעת שלא אשן בבית ואתקשר לשגע את המיילדת הבאה אם זה לא יסתיים איתי. ובעיקר לא רוצה שתחליף עוד אנשי צוות.
אז אנחנו כן מסיימות יחד. סהכ 6-7 שעות אחרי שהגעתי היא יולדת, שזה מאוד מהר ללידה ראשונה. כאילו הגוף שלה כל כך נענה לתהליך ושיחרר אותה מהר להמשיך הלאה, להחלים. בחדר לידה אומרים ״מסיימת״ על לידת עובר מת.
אז היא מסיימת ויוצאת תינוקת יפייפיה, ישנה, גדולה, כמו כל תינוק רגיל. פשוט ישן.
לפני הלידה כשראיתי שזה הולך לקראת הסוף שאלתי אם תרצה להפרד, לראות, לחבק את הבת שלה, להיות איתה קצת. היא לא ידעה להגיד או שהתביישה להגיד לא.
מה אני אמורה להגיד לילדה בת 20 שהכרתי לפני כמה שעות. שמחקרים מראים שמומלץ להפרד, שזה עוזר להתמודד. מה אני יודעת עליה, על דפוסי התמודדות שלה, על מה זה יעשה לה. זה תמיד חלק קשה. אז אומרת לה שיש אפשרות לצלם ולחזור לבקש את התמונות בכל שלב שתרצה, גם בעוד שנה.
לקחתי את התינוקת מחוץ לחדר לפינה בה אנחנו המיילדות נפרדות מהן. צילמתי אותה, שקלתי אותה, ניקיתי אותה ועטפתי אותה שיהיה לה חם ונעים כמו שהיה לה ברחם . לאט לאט ובכבוד המגיע לה. כל פעולה כזאת מזכה אותי בעוד שריטה ועוד שריטה. אבל אני עוד לא סיימתי. עוד לא הגיע זמני להתפרק. יש לי עוד להוציא שליה, לתפור… לידה רגילה לכל דבר. רק שאין תינוקת, אין שמחה, אין צילומים וטלפונים. יש שקט וחושך צורם או התייפחות או צרחות אימה, כל אחת והתמודדותה.
סיימנו, נפרדנו, התחבקנו, בכינו, אפילו החלפנו טלפונים. אני יודעת שלעולם לא אשמע ממנה. עשיתי כל מה שיכולתי להפוך את הסיוט שלה למשהו נסבל, לפחות בחווית הלידה. כמה שלא רציתי להיות בחדר הזה בתחילת המשמרת, הודתי על הזכות להיות שם ולא הייתי רוצה שתהיה שם אף אחת אחרת מלבדי. איך הדתיים תמיד אומרים "היית שליחה טובה", אני מתה על המשפט הזה. הוא מדויק. הוא מוריד אותנו לקרקע. אנחנו רק שליחים. אנחנו לא המרכז בסיפור הזה. אנחנו באנו לעשות את העבודה שלנו. לא משנה איך אנחנו מרגישים באותו יום. ועכשיו היא לבדה, ממשיכה בחיים האלה. עם הבור השחור הזה. עם כזאת חוויה ראשונית של הילודה שלה.
ולכן נשות החברה, אני רוצה להגיד אל תשאירו אף אחת לבד. אל תפחדו לדבר איתן. אל תפחדו לחבק.
אל תפחדו "להידבק" בזה או לספר לה על הילדים שלכן, הן לא יעשו לכן עין הרע. לא פעם בעיבודי לידה שמעתי שהחברות נעלמו, או כי פחדו או כי לא ידעו איך להכיל את זה ומה לעשות. תזכרו שזו אותה החברה שאהבתן ושהכרתן.
מה אל תגידו? "הכל לטובה", "יהיה בסדר", "עוד שנה את עם ילד", "מאחלת לך תאומים שנה הבאה", "זה לא באמת היה ילד", "לא נורא זה שבוע צעיר עדיין", "תשאירי את זה מאחור", "יש לך ילדים בריאים בבית", "עדיף ככה" "מה שצריך לקרות קורה".
כל המשפטים האלה מקטינים ומבטלים את הכאב של האישה שאיבדה ילד, כן ילד. גם אם יהיו לה עוד 10, תמיד יחסר לה אחד. הוא חרוט לה בלב ובמח. ואתם לא תעזו להקטין או לקחת לה את זה.
מה כן תעשו? תהיו שם, תקשיבו. תשאלו. אל תפחדו משתיקה. אל תגידו יותר מדי. כי אז יוצאים לנו המשפטים האלה שמנסים לעודד ולתת פתרונות אבל הם עושים ההפך.
אל תפחדו להגיד "משתתפת בצערך" או "אני כל כך מצטערת לשמוע". וזהו. חיבוק.
הציור של מור לוי גבירץ
לינק לאתר של מור
המדבר על הנושא
https://www.imstillbreathing.org/
