27/09/2024
אז כולם עסוקים עכשיו במוות, הרגו את נסראללה או לא, וכמו בשיר של רמי פורטיס "המוות אינו מחוסר עבודה".
ואני, אני עסוק מאוד במוות לאחרונה, אבל ממקום אחר. לאחרונה נתקלתי בכמה שירים, שמכניסים אותי לתחושה שמנתקת אותי ומכניסה אותי למצב הוויה מיסטי, מצב של זכרון של אירועים מסוימים בחיי, ואני לא מתמקד בזכרון של המקום, או הזמן, או המראה, אלא מרגיש את התחושות שחשתי בגוף, תחושות שלא הייתי ער להן בזמן אמת, תחושות מאוד שקטות של הרוח, של הנשמה. זו תחושה כל כך מיסטית שאני מנסה בכל כוחי להבין אותה, משום שהיא תחושה שאין לה מילים, כמובן, והיא כאילו מסכמת עבורי את כל האהבה שהרגשתי בגלגול הזה, ומביאה איתה איזשהו געגוע למשהו שאני לא יודע לנסח במילים. אני חושב הרבה על המוות בתקופה האחרונה, על המוות שלי, תחושה של כאילו אני הולך למות בקרוב. ברור לי שזה אולי נכון ואולי לא, ברמה הפיזית, אבל התחושה הזו של המוות מעוררת בי רגש של מקום אחר. דון חואן אומר לקסטנדה שבעצם כשאנחנו מתים, אנחנו מגישים לאלוהים את כל חוויות החיים שלנו, כי מזה הוא ניזון (לא באמת ניזון אבל זו הדרך להבין איך המערכת עובדת). ויש למכשפים הקדומים טכניקה של שחזור, שאומרת, שאדם בימי חייו נזכר בכל החוויות שהוא עבר עד לרמה כזו, שכאשר הוא מת, הוא מגיש לאלוהים את כל החוויות שלו, ובעצם מצליח לשמור על המודעות שלו בשעת המוות. לי זה מתחבר עם זה שאנשים שחוו חוויה של כמעט מוות מתארים שכל החיים עברו לפניהם. אני מבין שהתחושות שאני חש כאשר הזכרונות האלה מתעוררים, הן בעצם מעין תחושת אהבה אינסופית של הרגע, כשכל האלמנטים החומריים, של גוף, של שמש שזורחת, של רוח שמנשבת, של ריח של פריחה פשוט עוצרים לכדי תמונה אחת של הוויה מושלמת משום שאין שם חשיבה אלא רק תחושה, אין שם עבר ולא עתיד, פשוט רגע הווה שנע קדימה, מהווה להווה להווה להווה.
אז אני חווה הרבה רגעים כאלה לאחרונה. באופן כללי, אני ממש מרגיש שהמציאות שלי, כמו שהיכרתי אותה, מתפרקת מרגע לרגע. אני מרגיש מנותק לגמרי מהמדינה, ומהעיר, ומהדירה שאני גר בא, ומהעבודה שאני עובד בה. אני כאילו אורח לרגע במשהו שנקרא מציאות. נמצא בתוך עצמי, מרגיש את הרגשות ואת התחושות, נע לפעמים בטלטלות חזקות של רגש אבל מעל הכל מבין מאוד חזק את הארעיות, את העובדה שאני ייצור שהולך למות, זה יקרה היום, או מחר, עוד בעוד עשרים שנה, אבל זה לא משנה את העובדה הזו. ואני כאילו מנסה לנצור פתאום כל רגע ורגע בו אני מרגיש משהו, חש משהו. והעיקר, אני מנסה לא להאחז בדברים, להבין שאני חייב לשחרר. חייב לשחרר אחיזה במציאות, כי היא אשלייה אחת גדולה ואני לא יכול להאחז בה.
לפי הבודהיזם, מקור הסבל הוא בין היתר, ההיאחזות שלנו בדברים, וכדי להשתחרר ולהתעורר, אנחנו חייבים לשחרר אחיזה, חייבים להיות מודעים שכל דבר נולד, חי ומת, ופתאום אני ממש מרגיש שאני מבין את זה, מבין שאני לא יכול לאחוז בשום דבר מעבר לרגע קט. ואני מבין שאחד מהשיעורים שלי בחיים הוא לשחרר אחיזה. ז.א. כל חוויה שאני חווה, כל אדם שאני פוגש, כל קשר שיש לי הוא ארעי. בסוף אמות, ושם אחווה את השחרור האולטימטיבי. אני עובר בחודשים האחרונים איזושהי חוויה שמחייבת וגורמת לי להבין שהכל ארעי, שכל פגישה, כל אירוע בחיים, כל חוויה, היא רגעית והולכת להגמר, שכך הם החיים, ואם אני נאחז, אז כואב לי, אם אני מבין שזה לרגע, ומצליח להיות כל כולי ברגע, אז אני לא בסבל, אלא חי. חיי מתוך מודעות מלאה לארעיות של הרגע.
אז הלוואי ויכולתי להגיד שאני ער ושאני חיי כך (אני לא), אבל זה פתאום מהדהד לי והתלישות שאני מרגיש היא בדיוק העניין. עכשיו ברור שכשאתה ער, אתה לא תלוש, נהפוכו, אתה מחובר לגמרי, אבל התלישות שאני מרגיש, מראה לי את הפער בין 'ישן' לבין 'ער' ומביאה לי רגעים של הבנה ותפישה של חוויות, כקפסולה סגורה של רגעי הווה שעוברים ברצף, בהם אני מצליח להיות ער לתחושות שלי ולרגשות שלי, ואז אני בהווה ואז אני מבין שהחיים הם רגעים רגעים של הווה, והם קצרים, ואולי קצרים מדי.
