אילנה מונקה Nlp, קואצ׳ינג, LICBT.

אילנה מונקה Nlp, קואצ׳ינג,  LICBT. Contact information, map and directions, contact form, opening hours, services, ratings, photos, videos and announcements from אילנה מונקה Nlp, קואצ׳ינג, LICBT., Alternative & holistic health service, Tel Aviv.

ליווי אישי עם כלים מעולם ה NLP בשילוב כלים פרקטיים מתחום האימון. מטפלת מוסמכת ב LICBT - טיפול קוגנטיבי התנהגותי בעצימות נמוכה. מתאים לטיפול בחרדות, אמונות מגבילות, חיזוק הביטחון האישי , תקיעות ועוד.

המונח Beginner’s Mind (תודעת המתחיל) מגיע מעולם הזן־בודהיזם, וביפנית נקרא Shoshin גישה שמזמינה אותנו לפגוש כל רגע כאילו ...
01/05/2026

המונח Beginner’s Mind (תודעת המתחיל) מגיע מעולם הזן־בודהיזם, וביפנית נקרא Shoshin
גישה שמזמינה אותנו לפגוש כל רגע כאילו זו הפעם הראשונה.

המורה Shunryu Suzuki, שכתב את הספר Zen Mind Beginner’s Mind, ניסח את זה בצורה פשוטה:
ככל שאנחנו בטוחים שאנחנו כבר "יודעים"
כך אנחנו רואים פחות.
וככל שאנחנו מסכימים להיות “מתחילים”
כך נפתחות יותר אפשרויות.

אבל זה לא רק רעיון פילוסופי כי ככה גם המוח שלנו עובד.
המוח שואף ליעילות.
הוא לומד מהעבר, מזהה דפוסים ומייצר קיצורי דרך כדי לחסוך זמן ואנרגיה.

וזה מצוין… עד שזה כבר לא.

כי אז אנחנו מפסיקים לפגוש את ההווה ומתחילים להגיב אליו דרך העבר.

בקליניקה זה נראה ככה:
מטופלת אומרת לי “הוא רק העיר לי משהו קטן וישר נסגרתי.”
כשאנחנו מפרקות את זה יחד, מתברר שזה בכלל לא התוכן אלא הטון שהזכיר משהו ישן ומיד העלה סיפור פנימי שמבקרים אותה.

וזה קורה לנו כל הזמן בחיי היום יום:
מישהו לא עונה להודעה והמוח משלים: “מתעלמים ממני.”
בן/בת זוג שותקים והגוף כבר מרגיש דחייה או איום.

האוטומט רץ כל הזמן.

וכאן נכנסת "תודעת המתחיל".
זו לא מחיקה של העבר אלא יכולת לעצור רגע ולשאול:
מה באמת קורה כאן עכשיו?

כאשר מתאמנים על לזהות את התגובה האוטומטית ומסכימים לראות שיש גם עוד אפשרות, מצליחים להגיב אחרת ומשהו משתנה .

ולפעמים, כל מה שצריך זה רגע אחד של הסכמה שאנחנו לא באמת יודעים הכל ובמקום ודאות להביא סקרנות לפגוש את המציאות כפי שהיא ולא כפי שחשבנו היא.

מדהים לחשוב כמה כוח יש להרגלים לעצב את מי שאנחנו.בהתחלה אנחנו בוחרים פעולה באופן מודע.מתאמצים. מכריחים את עצמנו.חוזרים ע...
24/04/2026

מדהים לחשוב כמה כוח יש להרגלים לעצב את מי שאנחנו.

בהתחלה אנחנו בוחרים פעולה באופן מודע.
מתאמצים. מכריחים את עצמנו.
חוזרים עליה שוב ושוב.

לאט לאט, המוח שלנו לומד,
יוצר מסלול חדש,
ומה שהרגיש פעם כמו מאמץ, הופך להרגל.

ואז מגיע הקסם ✨
ההרגל כבר לא נשאר רק פעולה.
הוא הופך להיות דרך חיים.
חלק מהשגרה.
וחלק מהזהות שלנו.

אם מישהו היה אומר לי בגיל 16,
שביום בלי פעילות גופנית אני ארגיש לא טוב, הייתי אומרת לו שהוא איבד
את זה 😅

כי אני?
אף פעם לא אהבתי ספורט.
מבחינתי זה תמיד היה משהו ש״צריך״ לעשות.
אירובי… פילאטיס…
הייתי מגיעה, עושה, ובעיקר סופרת את הדקות עד שייגמר.

וככה הייתי… עד גיל 40.
ואז במקרה הגעתי לקבוצת ריצה.

בהתחלה? היה לי קשה.
כל ריצה הרגישה כמו מאבק.
הגוף התנגד, הראש התעייף, ואפילו לא הבנתי איך אנשים נהנים מזה.

אבל מפעם לפעם,
צעד אחרי צעד,
זה נהיה קצת יותר קל.
הגוף התחזק, הנשימה הסתדרה,
ומה שהתחיל כמאמץ… הפך להרגל.

ונתפסתי ❤️

ופתאום זה כבר גם לא היה רק ספורט.
הריצה נתנה לי בדיוק את מה שהיה חסר לי:
אתגר. שקט. ניקוי ראש.
ולהיות חלק מקבוצת נשים מדהימות שהפכו להיות אחיות שלי בלב.

היום זה כבר לא משהו שאני ״צריכה״ לעשות.
זה משהו שאני רוצה לעשות כדי להרגיש טוב.

ואני בטוחה שלכל אחת ואחד מאיתנו יש לפחות דבר אחד כזה.
משהו שפעם הרגיש זר, מאולץ, רחוק…
והיום הוא טבעי לגמרי.
חלק ממי שאנחנו.

נקודה למחשבה:
מה ההרגל שלכם שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהזהות שלכם?!

לפעמים אנחנו לא מעריכים מספיק את גיבורי הילדות שגדלנו עליהם.הדמויות האלה שליוו אותנו דרך המסך, שנתנו לנו כוח, אומץ ואמונ...
10/04/2026

לפעמים אנחנו לא מעריכים מספיק את גיבורי הילדות שגדלנו עליהם.
הדמויות האלה שליוו אותנו דרך המסך, שנתנו לנו כוח, אומץ ואמונה, אבל עם השנים הן נשכחו בתוך השגרה של החיים.

היום במקרה נתקלתי באחד כזה ונזכרתי במשפט שמלווה אותי הרבה שנים:

״זה לא קשור לכמה חזק אתה מכה.
זה קשור לכמה חזק אתה יכול לחטוף ולהמשיך להתקדם קדימה״.

והסיפור הוא על אדם צעיר עם חלום גדול.
שחקן בתחילת הדרך, בלי כסף, בלי קשרים ועם לא מעט אנשים שאמרו לו שהוא פשוט לא משחק מספיק טוב.

אודישן אחרי אודישן ודחייה.
עוד ניסיון ושוב דחייה.
אנשים אמרו לו שהוא לא נראה כמו כוכב, שהוא מדבר מוזר, שהוא לא מתאים למסך.

אבל במקום לוותר, הוא עשה משהו אחר.
הוא החליט לקחת את הסיפור שהוא מאמין בו ולכתוב אותו בעצמו.

הוא ישב וכתב תסריט.
סיפור על אדם פשוט, כזה שאף אחד לא מאמין בו באמת.
מישהו שלא נולד אלוף, שלא קיבל הזדמנויות אבל כן ממשיך לקום, להילחם, ולא לוותר.

כשהוא סיים את התסריט מפיקים רצו לקנות אותו.
אבל בתנאי אחד: שהוא לא יהיה השחקן הראשי.

והוא סירב.

שוב ושוב.

כי הוא ידע דבר אחד-
אם הסיפור הזה יסופר, הוא חייב להיות זה שיספר אותו.

בסוף, אחרי הרבה “לא”, הגיע גם “כן”.

והסיפור הזה הפך לאחד מסרטי הקולנוע וההשראה הגדולים בעולם וכולם הכירו את השם שלו:

סילבסטר סטאלון.
ואת הדמות שהוא יצר.

רוקי.

מאז ועד היום רוקי הוא לא רק סרט על אגרוף.
הוא תזכורת לחיים.

תזכורת שלא מה שקובע הוא כמה חזק אתה מכה ,
אלא כמה אתה מוכן לקום אחרי שקיבלת מכה ולהמשיך להתקדם קדימה.

הבוקר נפגשתי עם כמה חברות.זה היה מפגש כזה קצר בין אזעקות, כשכולנו עדיין נשארות קרוב לבית ולא מתרחקות יותר מדי מהמרחב המו...
06/03/2026

הבוקר נפגשתי עם כמה חברות.
זה היה מפגש כזה קצר בין אזעקות, כשכולנו עדיין נשארות קרוב לבית ולא מתרחקות יותר מדי מהמרחב המוגן.

ואז כל אחת התחילה לשתף איך עבר עליה השבוע האחרון.

ותוך כמה דקות שמתי לב למשהו מעניין,
כולן אמרו כמעט את אותו המשפט.
"אין לי מוח.
אני מרגישה שהמוח שלי נהיה פיתה."
אחת סיפרה שהיא קוראת הודעה מעבודה שלוש פעמים ולא מצליחה להבין מה כתוב.
אחת אמרה שהיא נכנסת לחדר ושוכחת למה נכנסה.
ואחת פשוט אמרה:
"יש לי ערפל במוח. הכל מטושטש."

במציאות שבה נופלים עלינו טילים מאיראן,
אנחנו ישנים על חצי אוזן והגוף כל הזמן מוכן לאזעקה הבאה,
המוח שלנו עובר למה שנקרא "מצב הישרדות".

במצב הזה הגוף מפעיל את מערכת הסטרס ומפריש הורמונים כמו אדרנלין וקורטיזול.
המטרה שלהם היא לעזור לנו להתמודד עם סכנה.

אבל יש לזה מחיר.
המוח "מכבה" חלק מהמערכות שפחות חיוניות להישרדות.
כלומר:
• אזורים שאחראים על ריכוז וחשיבה מורכבת עובדים פחות
• הזיכרון נהיה פחות חד
• קשה יותר להחזיק מחשבה לאורך זמן
• אנחנו מתעייפים הרבה יותר מהר

ובמקביל המוח עושה משהו אחר,
הוא כל הזמן סורק את הסביבה לסכנה.
כל רעש קטן.
כל התראה בטלפון.
כל מחשבה על "מה יקרה אם".
וזה שואב המון אנרגיה.

והתוצאה?
ערפל במוח.
עייפות שלא נגמרת.
תחושה שהמוח פשוט… לא עובד כמו פעם.

אז אם גם אתם מרגישים בימים האחרונים שהמוח שלכם נהיה קצת פיתה, זה לא כי אנחנו לא מתפקדים.
זה כי הגוף שלנו עושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות במצב של סכנה.
ואולי הדבר הכי חשוב לזכור עכשיו זה שהכי נורמלי להרגיש כמו פיתה .
בתקווה לימים שקטים.

השבוע בקליניקה מישהי אמרה לי:“אני לא מבינה למה כל פעם שקשה לי אני מזמינה משהו באינטרנט. בהתחלה זה מרגיע… ואז שוב נהיה רי...
25/02/2026

השבוע בקליניקה מישהי אמרה לי:
“אני לא מבינה למה כל פעם שקשה לי אני מזמינה משהו באינטרנט. בהתחלה זה מרגיע… ואז שוב נהיה ריק.”

וככל שהעמקנו בשיחה הבנו שאנחנו לא באמת מדברות על קניות והסיפור כאן הוא לגמרי בדידות.

וזה הזכיר לי את התמונה של הקופיף הקטן שחיבק בובה וכבשה את הרשת בימים האחרונים.

הקופיף לא צריך בובה.
הוא צריך חום. מגע. ביטחון.
אבל בפועל הבובה היא פשוט מה שהיה.

וגם אנחנו מחבקים לפעמים “בובות”:
עבודה בלי סוף.
אוכל.
קניות.
מסכים.
מערכות יחסים שלא באמת מתאימות לנו.

אלה לא סתם הרגלים.
אלה ניסיונות למלא צורך עמוק. למלא חלל ריק.

בתהליך התפתחות אישית לא שופטים את ״ההרגל הלא טוב״ אלא בודקים:
מה אני באמת צריך/ה עכשיו?
על איזה צורך אותו הרגל עונה לי ?

כי מאחורי הרבה התנהגויות
יש קופיק קטן שפשוט רוצה חיבוק או מישהו שרק יראה אותו.

היום ראיתי סרט מצוין ומעורר מחשבה  בשם “מי בעד”.בסרט מתכנסת אסיפת דיירים כדי לאשר התקנת מעלית חדשה בבניין.רגע לפני שהאסי...
20/02/2026

היום ראיתי סרט מצוין ומעורר מחשבה בשם “מי בעד”.

בסרט מתכנסת אסיפת דיירים כדי לאשר התקנת מעלית חדשה בבניין.

רגע לפני שהאסיפה מתפזרת, אחד הדיירים משתף בשמחה שהצליח להשכיר את הדירה שלו.
כששואלים אותו למי, הוא מספר שמדובר בבחור שהשתלב אצלו בעבודה במסגרת פרויקט לשילוב תשושי נפש בקהילה.
“בחור מקסים”, הוא מדגיש. “נורמטיבי כמו כולם”.

ואז משהו משתנה באוויר.

פתאום עולות שאלות.
חששות.
התנגדויות.
וצפות כל הדעות הקדומות.

אותם אנשים שלפני רגע דיברו על קהילה, על ערבות הדדית, על ערכים משותפים, מתחילים להסביר למה זה אולי לא מתאים…למה זה מורכב…
ובגדול- עדיף שלא . ברגע אחד אנשים מתורבתים, הופכים לחיות.

וכאן נכנס ה-NIMBY
Not In My Back Yard.

אנחנו בעד ערכים נאורים.
בעד הכלה.
בעד שוויון.
בעד שילוב.

אבל כשזה מגיע לחצר האחורית שלנו , הסיפור כבר משתנה.

וזה לא קורה רק באסיפות דיירים.

זה קורה גם בתוך החיים האישיים שלנו.

בתהליך אימון אנחנו עובדים הרבה עם ערכים.
הערכים הם המצפן הפנימי שלנו. הם מכוונים החלטות, מערכות יחסים, קריירה ובחירות יומיומיות.

אבל לפעמים הערכים מתנגשים.

למשל- אדם שמצהיר שהערך המרכזי שלו הוא משפחה, אבל בפועל עובד סביב השעון כי גם הצלחה והישגיות הם ערכים חזקים עבורו.

מישהי שמאמינה בכנות ושקיפות, אבל תמנע בכל דרך משיחה קשה כדי לשמור על הרמוניה ושקט.

מנהל שמדבר על הכלה וגיוון, אבל חושש לגייס עובד שונה ממנו כי זה “עלול להקשות על הצוות”.

כאשר ערכים מנוגדים נפגשים במציאות, מתחיל הבלגן.

שם מתגלה ה-NIMBY הפנימי שלנו.

בתהליך אימון אנחנו לא שופטים, אנו מזהים את הערכים ובודקים:
מהם הערכים שמובילים אותי?
איפה הם מתנגשים?
ומי מהם באמת מנהל אותי ברגע האמת?

כי רק כשיש בהירות, יש בחירה.
וכשיש בחירה מודעת, יש חופש אמיתי.

שאלה למחשבה:
מה ה NIMBY בחיים שלכם? ואיזה
ערכים מנוגדים נפגשים שם?

איתי חוזר הביתה ורואה שנועה קצת כבויה. הוא לא עושה מזה דרמה, פשוט ישר נכנס ל"מוד עשייה ופתרונות": מסדר את המטבח, מכין אר...
13/02/2026

איתי חוזר הביתה ורואה שנועה קצת כבויה. הוא לא עושה מזה דרמה, פשוט ישר נכנס ל"מוד עשייה ופתרונות": מסדר את המטבח, מכין ארוחת ערב, מפנה ומטעין מדיח ומעמיס עוד מכונת כביסה.
נועה מעריכה את זה, באמת. אבל בפנים היא מרגישה משהו שחסר ושאיתי לא באמת מבין או רואה אותה. כי כל מה שהיא רצתה זה שהוא פשוט ישב לידה רגע, בלי הסחות, שישאל איך עבר עליה היום ורק ידברו.
ואז מתחיל הפער המבאס הזה:
הוא מרגיש שהוא נותן את כל כולו וזה לא מוערך והיא מרגישה שהיא לא באמת "מקבלת" אהבה כמו שהיא צריכה. 💔
ופה נכנסת לתמונה התאוריה של ד״ר גרי צ’פמן:
לפי הגישה שפיתח, לאהבה יש חמש שפות עיקריות, חמש דרכים שונות שבהן אנשים מרגישים אהובים.
וכשהשפה שלנו שונה משל בן/בת הזוג , יכול להיווצר פער: יש כוונה טובה, יש אהבה, אבל היא לא תמיד נוגעת במקום הנכון.
אז מה שפת האהבה שלך? 💘
1. השפה מילולית
מילים טובות עושות לך את זה: פירגון, מחמאות, “אני מעריכ/ה אותך”, הודעה קטנה באמצע היום.
לפעמים משפט אחד נכון משנה את כל מצב רוח.
2. שפת המגע 🤍
חיבוק, יד ביד, ליטוף, קרבה.
זה ה"אני אוהב/ת אותך" בלי מילים.
3. שפת המתנות
לא חייב משהו גדול, יספיק משהו קטן שמרגיש כמו "חשבתי עליך"
4. שירותים וטיפול
לעשות בשבילך דברים שמקלים עלייך: לסדר, לטפל, להוריד ממך עומס.
אהבה שמדברת במעשים.
5. זמן איכות
נוכחות אמיתית, בלי מסכים ובלי חצי הקשבה.
שיחה טובה, דייט, טיול, קפה של 20 דקות שמרגיש כמו חופשה.
✨ הזמנה קטנה ליום האהבה:
תעשו מבחן עצמי קצר (צרפתי בתגובות את הגרסה המקורית אך יש כמה גרסאות אונליין גם בעברית), תגלו מה השפה העיקרית שלכם, תגידו את זה אחד לשניה ואולי פתאום תבינו אם יש פער, ממה הוא נובע וגם איך אפשר לגשר עליו.
באהבה

מתרגשת כל פעם מחדש ❤️ לראות את השינוי והקסם קורה בזמן כל כך קצר (התהליך הזה כלל 9 מפגשים בלבד).כל תהליך שאני מלווה נבנה ...
07/02/2026

מתרגשת כל פעם מחדש ❤️ לראות את השינוי והקסם קורה בזמן כל כך קצר (התהליך הזה כלל 9 מפגשים בלבד).
כל תהליך שאני מלווה נבנה בהתאמה אישית,
מתוך הקשבה עמוקה והטמעה של כלים פרקטיים שמאפשרים שינוי אמיתי ויישומי בחיים עצמם 🤍
כי ״כשמשנים את הדרך שבה מסתכלים על הדברים ,
הדברים שמסתכלים עליהם משתנים.״ (ויין דייר)

אם גם את.ה מרגיש.ה שהגיע הזמן לשינוי פנימי בתהליך קצר וממוקד,
מוזמנ.ת לשלוח לי הודעה ולבדוק אם זה מתאים לך.

"הבת שלי במודיעין ואמרה שהלילה זה קורה", "בן דוד של אבא שלי בבור ואמר שרק בשישי", "שמעתי כשישבתי בבית קפה שני חיילים מדב...
30/01/2026

"הבת שלי במודיעין ואמרה שהלילה זה קורה", "בן דוד של אבא שלי בבור ואמר שרק בשישי", "שמעתי כשישבתי בבית קפה שני חיילים מדברים ואומרים שזה יקרה מחר".
כמה פעמים שמעתם את המשפטים האלו בחודש האחרון?! ואיך הגבתם?

חלק נכנסים ללחץ.
חלק אומרים "יהיה בסדר".
וחלק מרגישים שכבר אין להם שום רגש.

בפסיכולוגיה זה נקרא "הסתגלות לאיום מתמשך" .
כשהמוח קולט שאין לו שליטה, הוא בוחר אחת משלושת אסטרטגיות ההישרדות:

1. חרדה = ניסיון לשלוט
2. אדישות = חיסכון באנרגיה
3. ניתוק = הגנה על הנפש

אין כאן נכון או לא נכון. יש כאן רק מערכת עצבים שמנסה לשרוד.

אז מה כן אפשר לעשות בתוך מציאות שכזו?

* המח צריך עדכון אבל לא הצפה-
לא לבטל מידע ולא חייבים להתנתק מהחדשות, אבל כן להחליט מתי וכמה.

*להחזיר שליטה קטנה ליומיום-
שגרה ותנועה מרגיעות את הגוף והנפש.

* לתת לגיטימציה לרגש ולא משנה מהו- לחץ, אדישות או ניתוק.
כולם סימן לכך שמערכת העצבים עובדת וצריך רק לשים לב ולתת מקום למה שקורה.

וכמו שבודהה אמר
"אינך יכול לעצור את הגלים אבל אתה יכול ללמוד לגלוש "😊

הבוקר התחיל בעצבים.את יוצאת מהבית באיחור לפגישה, יוצאת מהחניה במהירות  ובום. פוגעת בעמוד שלא שמת אליו לב.יש משהו יותר מע...
17/01/2026

הבוקר התחיל בעצבים.
את יוצאת מהבית באיחור לפגישה, יוצאת מהחניה במהירות ובום. פוגעת בעמוד שלא שמת אליו לב.
יש משהו יותר מעצבן מזה?
ומיד עולות המחשבות:
זה בגלל שהילד החנה לא טוב / כי בן הזוג עיכב אותי / כי העירייה תקעה פה עמוד /או פשוט כי אין לי מזל וככה נראים החיים שלי.

ועכשיו, עם יד על הלב,
כמה מאיתנו באמת עוצרים רגע לשאול:
מה כאן היה בשליטתי ובאחריותי, ומה לא?

ב־NLP אנחנו קוראים לזה מיקוד שליטה חיצוני .
תפיסה שבה הסיבות למה שקורה לנו נמצאות בעיקר מחוץ לנו:
אנשים אחרים, נסיבות, מזל.

לעומתו, מיקוד שליטה פנימי, לא אומר להאשים את עצמנו, אלא לקחת אחריות על החלק שכן היה באחריותנו
ובמקביל להסכים שיש דברים שאין לנו שליטה עליהם, וזה בסדר.

באופן טבעי, ברירת המחדל של רובנו היא מיקוד החוצה.
זה קל יותר, זה מקל רגעית, וזה חוסך התמודדות.

אבל המחיר הוא שאנחנו נשארים בלי יכולת לשנות או להתפתח.

אחד מכלי ה־NLP שעוזרים לעבור ממיקוד שליטה חיצוני לפנימי, מציע לעצור בכל פעם שעולה משפט כמו:
“אין לי מזל”, ולשאול שלוש שאלות פשוטות:
1. מה כאן היה באחריותי ?
2. מה כן היה בשליטתי? ומה לא ?
3. מה אני יכול/ה לבחור אחרת בפעם הבאה?

וכשמאמצים מיקוד שליטה פנימי, מפתחים בחיים יותר:

• תחושת מסוגלות ויוזמה
• חוסן נפשי ויכולת להתמודד עם קושי
• למידה וצמיחה אישית .
אז בפעם הבאה, במקום להגיד “למה זה תמיד קורה לי?” עוברים ל״מה אני יכול/ה לשפר בפעם הבאה?״

"יהיה בסדר!", "הכל תמיד לטובה!" "תסתכלו על חצי הכוס המלאה", "תחשבו חיובי!"הכירו את "מפלצת החיוביות", או בשפה המקצועית: ח...
10/01/2026

"יהיה בסדר!", "הכל תמיד לטובה!" "תסתכלו על חצי הכוס המלאה", "תחשבו חיובי!"

הכירו את "מפלצת החיוביות", או בשפה המקצועית: חיוביות רעילה (Toxic Positivity)
זהו מונח חדש בפסיכולוגיה שמתאר לחץ להרגיש טוב בכל רגע נתון ולא לאפשר מקום לרגשות שליליים בחיינו.
אנשים שסובלים ממנה מדחיקים ומתנגדים לכל אמירה שעשויה להתפרש כשלילית.

זה כמובן נאמר מכוונה טובה ומתוך רצון לעודד, להרים ולהגן, אבל לפעמים עם כל הכוונות הטובות, זה עושה את ההיפך ואף גורם נזק.

"מפלצת החיוביות" אובססיבית לחשיבה חיובית. אם חברה פוטרה מהעבודה, האינסטינקט יהיה להגיד לה "זה דבר טוב! זה לא סתם קרה, יהיה בסדר!"

למפלצת החיוביות יש כמובן מטרה ברורה והיא למנוע כאב, אולם בפועל היא מונעת עיבוד רגשי, לא מאפשרת להתמודד עם סיטואציות קשות ולפתח חוסן ולא מעודדת קשרים אישיים כי אין שיתוף בכאב ואותנטיות.

אז מה עושים?

*עוצרים, מקשיבים לעצמי או לחבר/ה ולא צובעים הכל מיד בוורוד.
*מקבלים את כל מנעד הרגשות: כולל הכרה בתסכול ובכאב לצד עידוד וחיזוק.
*לא מפחדים להודות שזה כואב כי רק שם מתחילה הצמיחה האמיתית.

Address

Tel Aviv

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when אילנה מונקה Nlp, קואצ׳ינג, LICBT. posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to אילנה מונקה Nlp, קואצ׳ינג, LICBT.:

Share