מרכז אורה גולן - פותרים את זה עם אורה

30/06/2025

ליד קיבוץ שמיר קפצה על חלונות של רכבים מחפשת את בעליה והיא כל כך מדוכאת!!! בבקשה מכם שתפו דחוף בכל הכוחות שלכם שנמצא את הבעלים שלה.
טלי סברדלוב

21/05/2025

פשיטת המחבלים לישראל התרחשה מול עיניה של התצפיתנית יעל לייבושור. בקור רוח היא כיוונה את לוחמי גולני אל מוקדי החדירה. יעל וחברותיה בחמ"ל פעלו באומץ ובמסירות כדי להגן על הישובים. הן עשו זאת עד שהמחבלים שרפו את החמ"ל.

יעל היתה ילדת טבע, שכבשה את כל מכריה בתבונה, ברגישות ובאהבת אדם שהיתה מלאה בהם.

הוריה גילי וחגי מצאו דרך מקורית להנציח אותה: ספירת יעלים.

וכך הם כתבו: "יעליקי, מצאנו דרך שהשילוב בין האהבה שלך לטיולים, המשאלה שלך לעשות את שביל ישראל ואחר כך לטייל בעולם ואהבתך לרקמה ימשיכו להתקיים בעולם.
..הבנו שדרך "יעלית" להנציח אותך זה להכין פאטצ' לתיק טיולים כדי שגם את ילדתנו האהובה תמשיכי לטייל פה בעולם באופן מטאפורי – תסעי עם אנשים לטיול הגדול או לכל טיול אחר, תלכי את שביל ישראל, תסתובבי פה- פשוט בדרך אחרת...

אנחנו מקווים שאנשים ילכו בארץ ובעולם עם הפאטצ' הזה, וככה גם את תמשיכי 'לטייל' פה ילדתנו האהובה. אנחנו מקווים שפתאום בכל מיני שבילים, פסגות, נחלים, וגם ברחובות הערים יהיו להן יעלים, לא חייבים לצאת לטיול בשביל זה.

לכל אחד יהיה פאטצ' עם מספר ה'יעל' הייחודי שלו, למי שיתאים נבקש לצלם, לתייג מיקום ולשלוח.
כך בהדרגה נוכל לספור יותר ויותר יעלים שמסתובבות להן בשם האחת שחסרה".

אז היום הגיעה יעל מספר 1425 לכנסת ישראל.

15/05/2025

ברחובות שטופי השמש של תל אביב, ישראל, מאיה כהן בת ה-32 התעוררה בדירה צפופה, כשבנה בן ה-8, אלי, עדיין ישן. מאיה, אם חד הורית לאחר שאיבדה את בעלה, השקיעה את ליבה בעסק האפייה הקטן שלה. ידיה, מאובקות בקמח, לשו בצק לחלות ורוגלך, ומילאו את מטבחה הזעיר בניחוחות מתוקים שהזכירו לה את המתכונים של סבתה. היא חלמה על מאפייה משלה, אך כל שקל הלך לספרי הקודש של אלי ולארוחות הפשוטות שלהם - בדרך כלל חומוס, פיתה ומלפפונים.

מאיה עבדה קשה מדי יום, מכרה את הממתקים שלה בדוכן רועש בשוק. לשונו החדה של בעל הדוכן צרבה, אך היא חייכה דרכה, מקסימה את הלקוחות בחמימותה. בלילה, אפתה עד מאוחר, גבה כואב, כדי למלא הזמנות לימי הולדת וחתונות. "אנחנו בונים משהו גדול, אלי", היא הייתה אומרת, מכניסה אותו לארוחה. טוב ליבה זרח - היא הייתה מחלקת עוגיות חינם לילדים וחולקת מתכונים עם שכנים, וזוכה לאהבתם.

יום אביב אחד, בלוגרית אוכל בשם רחל לוי טעמה את רוגלך הקינמון של מאיה והתרשמה. רחל, שהייתה בעלת בית קפה ביפו, הציעה לשתף פעולה עם מאיה לפתיחת מאפייה. חודשים לאחר מכן, "המקום המתוק של מאיה" פתח את שעריו בשוק התוסס של תל אביב, כשאלי גוזר את הסרט, עיניו נוצצות. אומץ ליבה וגבורה של מאיה אפו מורשת של תקווה, והעניקו השראה לנשים ברחבי תל אביב לרדוף אחר חלומותיהן, לא משנה מה הסיכויים.

01/05/2025

משימה נוספת חשובה -

*פינת רענון באיזור אשתאול* לכבאים ולשוטרים.

*מחפשים מתנדבים שיעמדו בנקודת רענון היום החל מהשעה 13:00*.

🇮🇱חשוב- מה צריכים בנוסף?
שתיה קרה
עוגות, עוגיות ופינוקים
*עדיפות גדולה לדברים סגורים*

📍לאן להביא ?
📌 אפשרות 1- מזכירות נוף אילון
📌 אפשרות 2- איקאה אשתאול (מצריך רישום מראש בשביל אישור מעבר במחסום משטרתי בקישור https://forms.gle/2B2QNHG2Mu1uKH5K9

איש קשר בנקודת איסוף האוכל בנוף איילון ,ישי -
+972 58-674-3017

איש קשר למתנדבים שרוצים לתפעל ולעמוד בנקודה החלוקה והריענון באשתאול, *איתמר* +972 55-685-4477

11/04/2025

13/03/2025

חרדה היא איום קיומי. והיא מגיעה תמיד בלי לתאם מראש. היא יוצרת חוויה של איום וכנגד איום אנחנו מגייסים אוטומטית את כל היכולות, הכישורים והכשרונות שלנו, כדי להתנגד לאיום. כשאנחנו מגייסים אותם, הם לא זמינים לנו בחיים עצמם כדי לקדם את עצמנו. כשאנחנו מחסלים את החרדה, צומחות בו זמנית כנפיים קטנות בצבע לבן והמטופל מתחיל לעוף. זה לא קורה בגללנו. זה קורה בגללו. אנחנו לא יודעים לתת כשרונות ויכולת וכנפיים קטנות אבל אנחנו מאד מאד טובים בלאפשר ליכולות האלה לצאת ולפרוח. התוצאה המיידית היא שהמטופל יהיה יותר יעיל, יותר יצירתי, עם הרבה יותר אופציות ביצוע בכל תחומי החיים ובלי רעשי הרקע.

09/03/2025

על האיש הזה עוד ילמדו בספרי ההיסטוריה!

08/03/2025

חרדה, לדעתנו, היא בכלל לא הבעיה.
היא רק מעידה שיש בעיה אבל מעולם לא מספרת מה יצר אותה, מתי ובאיזה נסיבות.
זאת היתה אחת ה"תגליות" הראשונות שיצרו את התחלת המסע שלנו לחיסולה של החרדה לא מצורת הביטוי שלה אלא מהמקום שבו היא נוצרה.

07/10/2024

אנחנו שייכים לארגון רופאים אמריקאי בשם IFM שנוסד משני פרסי הנובל של ד"ר ליינס פאולינג וחברים בו מעל ל 100,000 רופאים, 70 אחוזים מהרפואה הקונבנציונאלית. מה שמייחד את הארגון הוא חקר ברמה גבוהה מאד ותפיסה ולפיה חשוב הרבה יותר לתקן את הקושי או הבעיה, מאשר לאפיין ולהגדיר אותו בכל מיני שמות או הגדרות. אני אתן דוגמה אחת מתוך עולמות התוכן שלנו: הרבה פעמים אנשים שבאים אלינו מתלוננים שיש להם גם OCD וגם חרדות שונות וגם דכאון. במהלך השנים, אנחנו מוצאים שוב ושוב שהשלישייה הזאת נולדה בדיוק באותו מקום ושהטיפול שלנו, שעוקר מהשורש את מחולל הבעיה במקום לעסוק בצורות הביטוי שלה, מחסל את שלושתם ביחד באותו הזמן. אני יודע שזה קצת לא נתפס מה שאני כותב כאן. לכל אחד מהשלושה יש עולם שלם של אבחונים, תרופות, מתודות טיפול ותיאוריות וצורות ביטוי. אנחנו לא מבינים ולא מתעניינים בהם. השמות וצורות הביטוי לא מקדמים אותנו לשום מקום. אבל למצוא מה השתבש, מתי ובאיזה נסיבות, ושגורם ל OCD או לחרדות שונות או לדכאון, זה מאד מעניין אותנו. ואפילו יותר מעניין אותנו מזה, הוא התהליך הקצר שאנחנו עושים ושבסיומו, ברמת הצלחה מאד גבוהה, שלושתם הופכים להסטוריה ונהיים לא רלבנטים יותר בחיינו.

מתייחסים גם ל ADD ול ADHA. פונים אלינו המון אנשים עם תלונות בעניין הזה. אנחנו יודעים להתייחס לאלרגיה של המוח, לקצרים בתהליכי חשיבה, לתזונה וכמובן לשלד שריר ויציבה אבל תמיד תמיד אנחנו מתחילים מהאספקט הרגשי. מתחילים מהאספקט הרגשי כי בדרך כלל שם זה גם מסתיים ולא נדרש שום דבר מעבר. המערכת הרגשית היא מערכת ההפעלה שלנו ועל פיה יישק דבר. היא מחליטה למה להתייחס, איך לבטא את זה, מתי ובאיזה נסיבות ומינון. בשום זמן ומקום היא לא שואלת אותנו מה שלומנו או מה דעתנו. זה לא מעניין אותה בכלל. גם כאן אתן דוגמה מעולמות התוכן שלנו: אמא שהתקשרה (התקשרו כבר אלפים עם אותו סיפור) כדי לשאול מה ניתן לעשות עם הילד שמאובחן עם ADHD, לא מסוגל לשבת בשקט בכיתה, מפריע ולא מרוכז. שאלתי כל מיני שאלות והתברר שמול מסך הטלפון והמחשב הוא דווקא יושב שעות כל יום בלי בעיה. אז יש לו או אין הפרעת קשב? היא סלקטיבית או תוצאה של מניפולציה על ההורים?

20/09/2024

https://four.oragolan.com/

Feeling overwhelmed by stress, anxiety, or emotional barriers? Experience a holistic approach with Dr. Ora Golan’s innovative video therapy. Resolve your emotional challenges in just four short video sessions, all from the comfort of your home.

10/04/2024

"אני לא יכול שלא להשתגע מזה שלא הייתי איתם בממ"ד. תמיד יש לי את התחושה שהייתי מחזיק את הידית הרבה יותר טוב, שהייתי יכול להציל אותם" (English below).
דקל ליפשיץ, נכדו של עודד ליפשיץ שנחטף מניר עוז ועדיין בשבי החמאס, מספר על הגעגועים לסבא שלו:

אחד הזיכרונות החזקים מסבא זה להיות ילד קטן על הכתפיים שלו, כשהוא היה לוקח אותנו לבריכה ולטיול בקיבוץ. או להיות ילד קטן בסל של האופניים מקדימה, בסטייל הכי קיבוצניקי שיש. והכי נצרבו לי הרגעים שהיינו יושבים כל המשפחה והוא היה מנגן בפסנתר. הוא נגן מדהים שיודע לנגן כל שיר בלי למצמץ, מאלה שלא צריכים את התווים - רק שומע שיר פעם אחת וכבר יודע אותו בעל פה. ככה היו נראות הארוחות שלנו, סבא עולה על הפסנתר וכולם שירים ביחד.

סבא תמיד היה בנאדם שאפשר להתווכח איתו, ועכשיו זה משהו שחסר. הוא היה זה שמציע לך קוביית שוקולד בסוף הארוחה, תמיד עוזר, תמיד עקשן. האינטרקציות שהיו לי איתו היו בעיקר בשיחות טלפון – אם הייתי יודע מה הולך לקרות הייתי גם מקליט אותן.

הכי קשה לי זו המחשבה שהוא לא בקו הבריאות. סבא תמיד בתפקוד מלא ומנסה לדאוג לעצמו, אבל הוא צריך תרופות, סובל מבעיות לחץ דם קשות ומתעלף המון - מה שקרה גם בחטיפה. הוא לא יוכל לשרוד שם לנצח, למרות שהוא מאוד עקשן ובטח נושך שם בשיניים. עוד משהו שקשה לי זו עדות שקיבלנו מחטופה שחזרה, על כך שהוא לא יודע שום דבר על סבתא, לא יודע שהיא שוחררה, כל הזמן שאל עליה והיה מאוד מודאג. הוא בטח שואל את עצמו מה עלה בגורלה ומה קרה איתה.

סבא, תדע שלא עצרנו לרגע. אנחנו לא מוותרים עליך וכל המשפחה על הרגליים, ופועלת יום יום ובכל דרך אפשרית להביא אותך הביתה. אנחנו אוהבים אותך ומחכים לראות אותך שוב לצידנו ולצד הפסנתר.

***
מתוך הפודקאסט אספת הורים עם הגר כוכבי, מבית ynet. קישור לפודקאסט המלא בתגובות.

"I can't help but feel the frustration that I wasn't in the safe room with them. I always carry the feeling that I would have gripped the handle much better, that I could have been able to save them" - Dekel Lifsh*tz, the grandson of Oded Lifsh*tz who was abducted from Nir Oz and is still held captive by Hamas, talks about how he misses his grandfather:

One of the strongest memories of Grandpa, being a young child, is riding on his shoulders as he would take us to the pool and for a walk around the kibbutz. Or, in a typical fashion for a kibbutznik, riding inside the bicycle’s front basket. And what burned into my memory the most is the moments when the whole family would sit together, and he would play the piano. He is an amazing player who knows how to play any song effortlessly, one of those who need no notes - can just hear a song once and already play it from memory. This is how our meals used to be, grandpa sits at the piano and everyone sings along.

Grandpa was always a man you could debate with, and now that's something that's missing. He was the person who offered you a piece of chocolate at the end of the meal, always helpful, always determined. The interactions I had with him were mostly phone calls - if I had known what was going to happen, I would have recorded them.

The hardest thing for me is the thought that he is not healthy. Grandpa is always fully functional and tries to take care of himself, but he needs medication, suffers from severe blood pressure problems and faints a lot - which is what happened at the very time of the abduction. He will not be able to survive there forever, even though he is very determined and must be biting his lips. Another thing that is difficult for me is the testimony we received from an abductee who was released, who said that he doesn't know anything about Grandma, doesn't know that she was released, kept asking about her and was very worried. He must be asking himself what happened to her and what was her faith.

Grandpa, know that we didn't stop for a moment. We are not going to give up on you, the whole family is on their feet and works every day and in every possible way to bring you home. We love you and wait to see you again by our side and by the piano.

02/04/2024

היום, 2.4 הוא יום המודעות העולמי לאוטיזם. (English below)
נויה דן ז"ל, ילדה בת 12 על הרצף האוטיסטי מקיבוץ כיסופים, וסבתה כרמלה דן ז"ל בת ה-80, נרצחו ע"י מחבלי החמאס בניר עוז כשנויה הגיעה לבקר אותה. גלית דן, אמה של נויה, סיפרה עליה:

באותה שבת הקשר עם נויה וכרמלה היה עד בערך 12:00 בצהריים. באותו זמן אני הייתי בתופת בכיסופים. הייתי 23 שעות בממ"ד, עם הבת השנייה שלי ובן זוגי. היה לנו מחבל בבית שירה, אבל לא הצליח להיכנס לממ"ד. במשך כמה ימים חשבנו שנויה ואמא שלי חטופות, כי לא מצאו אותן, היה שם ברדק גדול. אמרו לי שהן לא בממ"ד. בסוף הן כן נמצאו שם. שמונה ימים כולנו חשבנו שהן חטופות ועשינו כל מה שאנחנו יכולים עד שהגיעו אלינו עם הבשורה.

אני לא מאמינה, עדיין לא מצליחה לעכל שזה מה שקרה, לא מצליחה לקלוט שנויה לא תהיה יותר. כל דבר מזכיר לי אותה. על כל דבר אני אומרת מה היא הייתה אומרת, מה הייתה חושבת, מה הייתה אוכלת. זה דרש הרבה כוחות להיות אמא שלה, והיא הייתה מאוד משמעותית ודומיננטית במשפחה. הייתה המרכז, הרבה דברים קרו סביבה כדי שלה יהיה קל יותר, נוח יותר.

זה מאוד מוזר שהיא לא נמצאת יותר, וכך גם אמא שלי, שהייתה שותפה מלאה שלי בגידול שתי הבנות שלי. יש הבדל בין לאבד אישה בת 80 שנתנה לי כל מה שהיה לה, ואני מכירה לה על כך תודה מכל עומק הלב, ובין לאבד ילדה בת 12 שכל כך השקעתי בה ורק התחלתי לראות את הפירות.

נויה היא הבת הבכורה שלי, זיהיתי לקראת גיל 3 שהיא אחרת. כל מי שפגש את נויה נדהם. תמיד היא הייתה עם חיוך, מנומסת מאוד, טובת לב, סקרנית, יצירתית, אוהבת נורא ללמוד, להכיר דברים חדשים, להעמיק. היה לה את הקושי בתקשורת, לא כל כך ידעו איך לאכול אותה, הילדים בעיקר. לפעמים היא הייתה קצת בודדה, ולמרות זאת הייתה חזקה מאוד, אמיצה מאוד, הנכיחה את עצמה בעולם. היא לא הייתה נותנת לשום אירוע חברתי לחלוף בלי שהיא תיקח בו חלק או תנחה. למשל היא הגיעה לבית ספר חדש בכיתה ז', וביום הראשון התנדבה להקריא את הברכה של הכיתה.

אני מרגישה שמהבחינה הזאת הצלחתי להיענות לצרכים שלה ולתת לה את המקום להרגיש חשובה בעולם, כמו בשיר ששמענו המון – "בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב".

***
מתוך כתבה של אילנה שטוטלנד במעריב, קישור לראיון המלא בתגובות

Today, April 2nd, is World Autism Awareness Day.
The late Noya Dan, a 12-year-old girl on the autistic spectrum from Kibbutz Kissufim, and her grandmother Carmela Dan, the late 80-year-old, were murdered by Hamas terrorists in Nir Oz when Noya came to visit her. Galit Dan, Noya's mother, shares about her:

That Saturday, contact with Noya and Carmela was maintained until about 12:00 noon. At that time I was in hell in Kissufim. I spent 23 hours in my safe room with my second daughter and my partner. We had a terrorist in our home, but he was unable to enter the safe room. For a few days we thought that Noya and my mother were kidnapped because they couldn't be located. Everything was very chaotic. At first I was told that they were not in my mother’s safe room. In the end they were found there. For eight days we all thought they were abducted and did everything we could, until we were given the devastating news.

I can't believe it. I still can't digest that this happened. I can't accept that Noya isn’t here anymore. Everything reminds me of her. Everything that I encounter makes me ask… what she would say, what she would think, what she would eat? It required a lot of strength to be her mother. She was very significant and dominant in the family. She was the center of attention, many things happened around her to make things easier and more comfortable for her.

It is very strange that she is no longer around, and so is my mother, who was a full partner in raising my two daughters. There is a difference between losing an 80-year-old woman who gave me everything she had, and I thank her for that from the bottom of my heart, and losing a 12-year-old girl in whom I invested so much in, and only just started to reap the rewards.

Noya is my eldest daughter. I recognized that she is different around the age of three. Everyone who met Noya was amazed. She was always smiling, very polite, kind-hearted, curious, creative, loved to learn, to know new things, to delve deeper. She had difficulty communicating. Others didn't really know how to interact with her, especially children. Sometimes she was a bit lonely, and yet she was very strong, very brave. She made herself known to the world. She would not let any social event pass without taking part in it or leading it. For example, she started at a new school in the 7th grade, and on the first day she volunteered to read the class welcom speech.

I feel that from this point of view I was able to respond to her needs and give her the space to feel important in this world. Like in the song we listened to a lot - "Exactly as I am, that's good."

Kibbutz Kissufim קיבוץ כיסופים