20/11/2025
כשהייתי מטפלת צעירה, אלה היו הרגעים הכי מלחיצים עבורי.
הרגעים שבהם משתררת שתיקה, הדיאלוג נפסק וקצב השיחה מאט.
הייתי יושבת בעצבנות על הכיסא, תוהה מה לומר עכשיו, כיצד להגיב.
רוצה מצד אחד לאפשר את המרחב של שקט והרהור, ומצד שני מרגישה חוסר אונים.
השתיקה שעלתה, במיוחד ברגעים שבהם עלתה מיניות בקליניקה, איימה עליי. אני מודה.
אבל עם הזמן למדתי ליהנות מהרגעים האלה, לא לחשוש מהם.
אלה הרגעים שבהם גם המטופלת שיושבת מולי וגם אני עוצרות, נושמות, מתבוננות בעיני רוחנו במה שנאמר, בזיכרונות שעלו, במה שאומר הגוף.
חוט השיחה לא נקטע — הוא פשוט מונח בינינו בעדינות, מחכה שנחזור ונאחז בו בקצב שלנו.
למדתי שבמצבים כאלה עליי לשבת בשקט, לנשום עמוק ולהמתין.
לא להאמין למחשבות כמו:
“מה אומרים עכשיו?”
“לאן לוקחים את זה מפה?”
או “אני עלולה להיכשל בתפקידי כאן…”
ובמקום זאת — לתת למטופל או למטופלת את האפשרות להרגיש שאני שם, נוכחת גם ללא דיבור.
להקשיב לשפת הגוף, לרחשי הלב, ולחכות שהדברים יעלו בקצב שלהם.
ואכן, אחרי זמן קצר או ארוך יותר, השיחה מתחדשת.
לפעמים בדיבור מהוסס, לפעמים בבכי, ולפעמים רק בנשימה עמוקה.
ושוב אני לומדת שגם שתיקה היא סוג של קשר, חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי.
האם מה שתיארתי מוכר לך?
שתפי אותי בתגובות.
ואם את רוצה לקחת את זה צעד קדימה — מחכים לך באקדמיה הדיגיטלית למטפלות מגוון קורסים דיגיטליים עם כלים יישומיים, דוגמאות מהקליניקה ותרגולים שיעזרו לך להבין לעומק מצבים של שתיקה ומבוכה ולהפוך אותם להזדמנות טיפולית.
מגוון הקורסים זמינים עכשיו בהנחה מיוחדת לרגל מבצעי נובמבר – אל תפספסי, לחצי על הקישור בביו כדי להצטרף.
מחכה לך,
נלי
