09/08/2024
בעיצומו של יום קיץ לוהט ביקרתי ביחד עם ביתי יעל את חיים שילה בדיור המוגן גני שרונים באבן יהודה, אליו פונה יחד עם עוד 7 ותיקים של קבוץ נירים.
חיים בן ה 99 , קטן קומה, רזה, מקבל את פנינו בכניסה לבניין ומזמין אותנו לעלות לדירתו. הוא רץ קדימה במהירות במסדרונות הארוכים של קומת מגוריו ואנו אחריו. מנסות להשיג אותו.
"מאיפה הכושר שלך? " אני שואלת אותו? "הכושר אומרים מאלהים אבל אני לא מאמין באלוהים למרות שאני בא ממשפחת רבנים" הוא משיב בחיוך.
בדירתו הקטנה פגשנו את המטפלת הפיליפינית יומי הגדולה ממנו במידותיה. מיד הוגשה לנו קערת פירות ומיים.
חיים התכונן למפגש שלנו. כיאה לייקה מאורגן ומסודר. הוא מדבר במהירות וברהיטות. קוהרנטי מאוד, עם זכרון מדהים של שמות ותאריכים. את דבריו הוא מטבל מדי פעם בהומור דק, בחיוך. משרה אוירה נינוחה וחיובית, עם רצון להעניק מהנסיון ומהידע העצום שצבר במהלך 99 שנות חייו.
במהלך המפגש הוא מביא קלסרים עם מסמכים הסטוריים שצבר במהלך השנים , תעודות, תמונות, כתבות. זאת המורשת שלו. זאת הזהות שלו. זה העיסוק והוא מלא תשוקה ואהבה, וגם חוש הומור.
חיים נולד בגרמניה. מוצאו ממשפחת רבנים מכובדת בשם סולובצייק ("מה שנשאר מזה זה רק הכנוי שלי סולו") הוא אומר בחיוך. הוא עלה לארץ בשנת 1936 בלחץ של אמו. אביו יליד וילנה היה רופא מאוד מצליח בלייפציג. יהודי גרמני שהגדיר את זהותו "גרמני בן דת משה", אדם שהיה מעורה מאוד בתרבות הגרמנית והיו לו פצינטים רבים וביניהם גם נאצים. אמא ילידת ליטא הגדירה את עצמה כ"יהודיה גרמניה". היא נסעה לבקור בפלסטינה, בשנת 35 וחזרה ציונית. כשהתחילו מהומות ורדיפות של יהודים, אביו האמין שזה זמני. זה יעבור. אבל כשיום אחד לקחו את אביו לחקירות בגסטאפו, הבין גם הוא שעדיף לעזוב. הם ארזו את כל הריהוט, כולל הפסנתר ועלו לארץ עם 4 ילדיהם. אמו הייתה בטוחה שהם הולכים לעבוד בחקלאות וקנתה בגרמניה זרעים רבים וכל מיני כלים לעבודה בשדה.
זמן קצר אחרי שהגיעו לתל אביב חלתה אחותו של חיים רותי במחלת הפוליו והתכניות של המשפחה השתנו. המשימה הייתה לטפל ברותי בתל אביב במקום לעבור לישוב חקלאי. בתקופה זאת תל אביב הייתה מוצפת ברופאים, עולים חדשים, ואביו מצא עבודה רק כרופא במגן דויד בחוף הים. בהמשך עסק האב בסיוע לניצולי שואה בקידום שילומים מגרמניה. .
חיים גדל ולמד בתל אביב, בבהס" תל - נורדוי (בו לומדת נכדתי אלה היום, 78 שנים אחרי) והצטרף לתנועת נוער של השומר הצעיר ועלה בשנת 1946 להתיישבות נירים, על גבול מצרים. המקום נקרא אז דנגור (כיום נמצא שם כרם שלום). יום אחרי הכרזה על הקמת המדינה, ב 1948 הותקפה נירים על ידי המצרים. בתקיפה נהרגו 8 חברים, בחורה אחת ושבעה בחורים. לאחר המתקפה בשנת 1949 עבר הקבוץ 20 קמ צפונה ובו הוא שוכן עד היום.
חיים היה קבוצניק בכל רמ"ח אבריו. כל חייו עבד בהתאם לצורך בעבודות שונות בקבוץ . בחקלאות, בבית חרושת לנעלים, במפעל לאלקטרוניקה, במפעל לתערובות של מזון לפרות שבו סחב שקים כבדים של תערובות והיה מצטיין בסחיבת שקים כבדים . הוא גם היה מזכיר, גזבר, "עשינו מה שצריך" . לחיים אין השכלה פורמלית אך יש לו השכלה רחבה מהרבה השתלמויות וקורסים שונים שלקח במהלך חייו.
מעבר לעבודה השוטפת ולהקמת משפחה נהדרת, הקדיש חיים שנים רבות לתעוד ההסטוריה המשפחתית. הוא חקר ואסף מסמכים על ההסטוריה של המשפחה,אותם ריכז ב 35 אלבומים. עם תעודות מקוריות, מכתבים,תמונות, גלויות. חלק מהאלבומים הוא מציג לנו בגאווה. בהחלט מפעל חיים מעניין ומרשים.
מאז שפרש מעבודתו לפני כ 20 שנה מתנדב חיים בעמותת אביב לניצולי שואה. "אנחנו כאן בגני שרונים 8 חברים מנירים, 4 ניצולי שואה . אני ניצול שואה לייט!" הוא מוסיף בחיוך.
הוא גאה בזה שפתח כ 200 תיקים של ניצולי שואה במסגרת ההתנדבות שלו בעמותת אביב, עם אביבה זילברמן שניהלה את העמותה עד לאחרונה, יש לו קשר מיוחד "אנחנו מאוהבים" הוא אומר בצחוק ועיניו נוצצות
במהלך השנים התרגלו חיים וחברי הקבוץ לצבע האדום. "אנחנו צבע אדום לגמרי. אנחנו יושבים ממש על הגבול. התרגלנו לשגרת האזעקות ולצורך להכנס לממד או למרחב מוגן". בשנת 2022 הפגיזו את הבית שלו. חיים והמטפלת הספיקו להכנס לממד. כל זה חצי שנה אחרי שאשתו נפטרה. רסיסים עברו דרך הקירות אך לא נכנסו לממד. מאז יש צבע אדום כל הזמן. בשבעה לאוקטובר הבית שלו לא נפגע.
בשבעה באוקטובר נכנס חיים שוב לממד עם המטפלת. הוא לא ידע מה קורה ושנכנסו לקבוץ מחבלים. יחסית היו אצלם מעט מחבלים. "לעומת בארי ששם הייתה שחיטה ממש". חיים והמטפלת שהו 24 שעות בממד. "לא נעים להגיד. טוב שאשתי נפטרה לפני". הבית שלו לא נפגע וכרגע גרה שם באופן זמני מתנדבת שעובדת בחקלאות. חיים ביקר בביתו מאז 3 פעמים לקחת דברים.
אחרי השבעה באוקטובר פינו את חברי הקבוץ לאילת . חיים עבר להתגורר אצל בנו ומשפחתו שארחו אותו באהבה אך שם הוא היה לבד רוב הזמן כי בני המשפחה עבדו ולמדו וזה לא היה קל גם. אחרי חודשיים עבר לדיור המוגן
כיום הוא בדיור המוגן. משבח את הצוות הנפלא והטפול המסור. "פה יש 20 פיליפיניות חגיגה. מגיע להן פרס נובל. יש כאן 12 דירות למפונים. שמונה חברי קבוץ, ארבעה מהם נצולי שואה. כל אחד והספור שלו. כל האחזקה על חשבון המדינה. פרסונל יוצא מן הכלל. מה שאנחנו רוצים, הכל מביאים לנו". הוא ממשיך שוב בחיוך ומוסיף שחברי קבוץ נירים נפגשים כל יום בחמש לקפה. למי שלא מודע לקשיים האפשריים בניתוק מהבית ובהסתגלות למקום חדש, התאור שלו נשמע ספור פסטורלי . אני מעדיפה לא להכביד בשאלות מעיקות.
חיים מגדיר את עצמו כסוציאליסט. אחד שהאמין בדו-קיום והיה לו קשר עם ערבים מעזה, ספקים, חברים בחאן יונס. הוא מספר על הפילוג שהיה בקבוצים של השומר הצעיר, על פרשת סנה.
כשאנחנו עוברים לדבר על מה שקרה בשבעה לאוקטובר, חיים מאט את קצב הדיבור. הטון משתנה, הקול חלש יותר, מבטו מהורהר, עצוב:
"אכזבה נוראה היו לנו חברים ערבים. היה לי קשר עם משפחה של סוחרים מחאן יונס כשהייתי גזבר. משפחה שהיו לנו איתם יחסים נהדרים. כל בוקר באו עשרות אלפים לעבוד. היו לנו ממש ידידים. אכלנו במסעדות בעזה. ואחר כך הסתבר שהם ריגלו.
אנחנו גם שלחנו להם מלט. קשה לי לתפוס את זה. כל המנהרות 150 קמ אורך. זה כמו עד חיפה. אני לא יכול להאמין. למרות שהיו הרבה אזעקות לא חשבנו לעזוב. בנו ממדים לכל החברים. איך לא ידענו את זה".
והיום ?
היום הרפת פועלת בקבוץ. התאילנדים שברחו חזרו כעבור כמה שבועות והיום הם עובדים ברפת וגם בענפי השדה. בקבוץ ממשיכים בגידול תפוחי אדמה. אנשים לא גרים בנירים אך באים לעבוד. אלה שברפת נשארים.
את חברי הקבוץ העבירו לאחרונה לבאר שבע לארבעה בנינים אבל לא אחד ליד השני. מוסיף חיים בעצב.
חיים מודאג. למרות האופטימיות הטבועה בו " לא לעצמי. לדור של הנכדים"
לסיום שאלתי את חיים מה הסוד שלו לאריכות ימים אם הוא לא מאמין באלהים. חיים השיב שזה בגנטיקה המשפחתית. גם אחיו והוריו חיו שנים ארוכות.
הספור של חיים מייצג באופן מובהק את המפתחות לרווחה נפשית חיובית בזיקנה : קבלה עצמית, קשר משמעותי, תחושה של אוטונומיה, שליטה אופטימלית בסביבה, מטרות בחיים ותחושה של התפתחות גם בזיקנה מופלגת
( Ryff, 2014) ויש לחיים גם את כל החוזקות המאפיינות את בני המאה:
תחושה של משמעות , רצון לחיות, מעורבות בחיים, עסוק משמעותי. הם אינם חוששים מהעתיד הקרוב. יש להם נטייה לאופטימיות. הגישה שלהם לחיים היא זאת שמשפיעה על תחושתם ולא המציאות האובייקטיבית. יש להם גנטיקה טובה וגם לרובם חוש הומור
(Jopp et al., 2016; Perls & Hatter-Silver, 1999)
לא נותר אלא לקוות שעד ליום הולדת המאה במרץ 2025 יהיו לחיים סיבות טובות לחגוג את חגיגת המאה.
