27/05/2019
"... אין לנו מושג של מפגש, שכן הוא כוסה על ידי מושג העברה של פרויד. כאחת התוצאות, היו לנו מחקרים ממחקרים רבים על העברה, אשר מגלים לנו הכל, מלבד את מה שמתרחש באמת בין שני יצורי אנוש. מוצדק הוא לבקש עזרה בחקר התופעות כדי להגיע למושג שיאפשר לנו להבין את המפגש עצמו כאשר עד כה הבנו את עיוותו בלבד - ההעברה. חשוב במיוחד שלא ניכנע לנטייה להימנע מהמפגש ולהחליש אותו על ידי הפיכתו לנגזר של ההעברה או ההעברה-שכנגד"
מתוך ספרו המצוין של רולו מי- גילוי ההוויה. נזכרתי בפרק הזה לאחר פגישה עם מטופל לו אמרתי שלאורך השבוע שלאחר פגישתנו חשתי עצב רב כל עת שחשבתי על פגישתנו האחרונה, ושזו ליוותה אותי במחשבותי פעמים רבות. עוד אמרתי לו שאני חושב שהעצב שאני חשתי זה העצב שלו, העצב שהוא לא יכול להרגיש, ולכן הוא חש כמו חי מת. כמי שהפסיק להרגיש כבר לפני שנים רבות. העצב כל כך גדול שהוא לא חש אותו אלא רק, איך נאמר? חי אותו. ואני שחוויתי רק פיסה קטנה מאותה תהום על פיה הוא חי, נשאבתי לעצב עמוק. העצב ממנו הוא שואף כל הזמן להימנע, ובדרכים אכזריות מוצא את עצמו כבול אליו.
"...הכלי הטוב ביותר כדי לדעת מה מרגיש הפציינט - כגון חרדה או פחד או אהבה או כעס אשר הוא הפציינט איננו מעז לבטא - הוא מה שהמטפל עצמו מרגיש בתוכו באותו הרגע..."
בשלב הזה רולו מי, כמובן, נבהל מהמשמעות של מסקנתו (באותן שנים מחשבה כזו היתה פורצת דרך וגם היתה מטרה נוחה לביקורת חריפה) ומוסיף - "אינני מתכוון כלל וכלל לפתוח פשוט את הדלת ולומר לפציינט מה אתה, התראפיסט, מרגיש. רגשותייך עשויים להיות נאורוטיים בכל מיני דרכים ולפציינט יש די והותר בעיות גם בלא להיות מוטען בבעיותיך"
