ליהיא גילהר - פסיכולוגית קלינית מומחית

30/01/2024

https://www.instagram.com/reel/C2sws2dt5Zr/?igsh=eWdpaGoybnB5ajBu

23/10/2023

שעתה הגדולה של האשמה / מילה קידר

זוהי שעתה הגדולה של האשמה. עננים כבדים של אשמה תלויים בשמיים, וחלקיקי אשמה מפוזרים באוויר, נתפסים בכל דבר, בכל אחד.

האשמה נכנסת אלי לקליניקה שעה אחרי שעה, ומחוץ לקליניקה אני פוגשת אותה כמעט בכל שיחה עם חבר.ה, במפגשים אקראיים, בדברים שאחרים כותבים, וגם בתוכי.

מי שלא גויס למילואים, מרגיש אשם שלא גויס.
מי שלא מתנדב לסייע לחיילים ולמשפחות המפונים, מרגיש אשם שלא מתנדב.
מי שמתנדב, מרגיש אשם שלא עושה מספיק.
מי שחרד מרגיש אשם על כך שהוא חרד, למרות שהוא לא בחזית ולא גר בדרום.
מי שכואב ועצוב למרות שלא איבד אף אחד באופן אישי, מרגיש אשם לדבר על כך, כשיש אחרים שאיבדו.
מי שעסוק בדברים היומיומיים של חייו, מרגיש אשם על כך שלא מספיק כואב, או חרד, או עצוב.

גם אני. מרגישה אשמה שלא התנדבתי, כמו רבים מחברי הפסיכולוגים, להתערבויות "עזרה ראשונה" עם מפוני הדרום וניצולי המסיבה. מרגישה אשמה על כל פניה של "מי פנוי לעזור ל.." שאני לא נענית לה. מרגישה אשמה כשאני לא מספיק פנויה לילדים. מרגישה אשמה שלא כתבתי שום דבר מאז תחילת המלחמה. ואולי המילים שלי, אלה שלא כתבתי, היו יכולות לתת למישהו נחמה, תיקוף, עזרה בהתמודדות? ומרגישה אשמה גם כשכותבת, כי אולי זה לא מה שהכי חשוב עכשיו?

לאשמה הזו יש שם - "אשמת ניצולים"

"אשמת ניצולים" היא מושג שהתפתח אחרי השואה, כדי להסביר את האשמה העוצמתית שמרגיש מי שיצא "בשלום" מאירוע טראומטי. האשמה על כך שלא עשיתי מספיק/לא מנעתי/ נותרתי בחיים "על חשבון" מישהו אחר, ואני אשמה על עצם כך שאני נושמת. ונכון, רובנו לא היינו פיזית בקיבוצי העוטף בשבת בבוקר. אבל באירוע כל כך מזעזע, וכל כך רב נפגעים, במדינה כל כך קטנה וקהילתית, כאשר כמעט כל אחד מאיתנו איבד מישהו או מכיר מישהו שאיבד מישהו, כאשר הרשתות החברתיות שלנו מלאות בפנים ושמות של אנשים שנראים כמונו, שחיו עד שבת בבוקר חיים דומים כל כך לשלנו – כולנו חווים אשמת ניצולים.

אבל למה שנרגיש אשמים?

כשאנחנו מרגישים אשמים, באופן פרדוקסלי זה נותן לנו תחושת שליטה מסוימת. אם אני אשמה, זה אומר שהדברים תלויים בי. זה אומר שיש לי כוח, ואז אני לא חסרת אונים. כמו בשיר של טל שביט שמסתובב ברשתות, "אני רוצה לנהל את כל החמ"לים [...] אני רוצה להפוך עצמי לוסטים עבור כל הנלחמים, ולכפות מגנות מעל ראשיהן של כל הילדות". אם אני מרגישה אשמה על כך שאני לא מצליחה להיות כל אלה, אם אני מרגישה שלו רק הייתי מתאמצת עוד קצת, לו הייתי נותנת את כל-כולי, אז הייתי מצליחה – אז אני יכולה לא להרגיש את חוסר האונים הנורא שמתעורר מול המצב הנורא, מול תמונות החטופים, מול המפגש עם הרוע המוחלט שזיעזע את עולמנו בשבת בבוקר לפני שבועיים.

אבל יש לאשמה עוד הסבר. אשמה היא לא רק "רגש רע". אשמה היא גם רגש חשוב. לאשמה יש פונקציה. אם גנבתי מסטיק מהמכולת ואחר כך אני מרגישה אשמה, בפעם הבאה לא אגנוב מסטיק מהמכולת. אם צעקתי על הבן שלי ואני מרגישה אשמה, אני יכולה לקחת אחריות ולהתנצל. אשמה נולדת במקום שבו יש פגיעה, וכשאשמה מובילה ללקיחת אחריות, היא יכולה להביא לתיקון.

כשהתרחשה פגיעה כל כך מחרידה, כל כך זוועתית, רק מתבקש שתהיה גם אשמה עמוקה, מצמיתה. אלא שמי שאמור להרגיש את האשמה הזו, מי שהאשמה שייכת לו, מתנער ממנה. וכשמי שאמור לשאת באשמה מתנער ממנה, לא פלא שעננים כבדים של אשמה נותרים תלויים בשמיים, וחלקיקי אשמה נותרים מפוזרים באוויר, נתפסים בכל דבר, בכל אחד.

אני לא יודעת אם נצליח למגר את האשמה. אבל אולי אפשר, כשאנחנו מזהים שמתיישב עלינו חלקיק אשמה כזה, שהתעופף לו באוויר, אפשר לעצור רגע. להזכיר לעצמנו מאיפה הוא מגיע, ולתת לעצמנו את הרשות לא לנהל את כל החמ"לים. ולתת לעצמנו את הרשות להמשיך לחיות.

נכתב על ידי מילה קידר, פסיכולוגית קלינית

17/09/2023

We all are, souls on a journey, and you write your script.
Each one of us with its own meaning and purpose:
of self discovery, actualisation, fulfilment, accountability, truth and honesty.
Love of the self foremost.
That is if you intend on learning, challenging yourself, enriching, growing and evolving within yourself.
Some ( will grow ) more than others, depending on your ability to look “truthfully” at yourself in the mirror or in the darkness in bed.
Childhood plays an intricate role, leaving scars.
Some healed, others still need repair.

We all need a sense of reassurance and permanence in order to create and find what we deeply yearn for.
security, stability and holding.
Life teaches many lessons along the way in our pursuit of this…
And where we always come back to,
is our relationship with ourselves, for within there, is the only real sense of security and balance we are in control of.
Life is so dynamic and unexpected, that home, is truly internal.
Hence, the most important journey we are on, from which all others feed, is our relationship with ourself.
It takes some time to find a place that feels right. and if you have done it right, it is in your own skin.

04/08/2023

make peace
with all the women
you once were.

lay flowers
at their feet.

offer them incense
and honey
and forgiveness.

honor them
and give them
your silence.

listen.

bless them
and let them be.

for they are the bones
of the temple
you sit in now.

for they are
the rivers
of wisdom
leading you toward
The sea.

// I have been a thousand different women

09/05/2023

Do not love half lovers
Do not entertain half friends
Do not live half a life
and do not die a half death

If you choose silence, then be silent
When you speak, do so until you are finished
Do not silence yourself to say something
And do not speak to be silent

If you accept, then express it bluntly
Do not mask it
If you refuse then be clear about it
for an ambiguous refusal is but a weak acceptance

Do not accept half a solution
Do not believe half truths
Do not dream half a dream
Do not fantasize about half hopes

Half the way will get you no where
Half an idea will bear you no results

Half a life is a life you didn't live,
A word you have not said
A smile you postponed
A love you have not had
A friendship you did not know

The half is a mere moment of inability
but you are able for you are not half a being
You are a whole that exists to live a life
not half a life.

Khalil Gibran

08/05/2023