23/10/2023
שעתה הגדולה של האשמה / מילה קידר
זוהי שעתה הגדולה של האשמה. עננים כבדים של אשמה תלויים בשמיים, וחלקיקי אשמה מפוזרים באוויר, נתפסים בכל דבר, בכל אחד.
האשמה נכנסת אלי לקליניקה שעה אחרי שעה, ומחוץ לקליניקה אני פוגשת אותה כמעט בכל שיחה עם חבר.ה, במפגשים אקראיים, בדברים שאחרים כותבים, וגם בתוכי.
מי שלא גויס למילואים, מרגיש אשם שלא גויס.
מי שלא מתנדב לסייע לחיילים ולמשפחות המפונים, מרגיש אשם שלא מתנדב.
מי שמתנדב, מרגיש אשם שלא עושה מספיק.
מי שחרד מרגיש אשם על כך שהוא חרד, למרות שהוא לא בחזית ולא גר בדרום.
מי שכואב ועצוב למרות שלא איבד אף אחד באופן אישי, מרגיש אשם לדבר על כך, כשיש אחרים שאיבדו.
מי שעסוק בדברים היומיומיים של חייו, מרגיש אשם על כך שלא מספיק כואב, או חרד, או עצוב.
גם אני. מרגישה אשמה שלא התנדבתי, כמו רבים מחברי הפסיכולוגים, להתערבויות "עזרה ראשונה" עם מפוני הדרום וניצולי המסיבה. מרגישה אשמה על כל פניה של "מי פנוי לעזור ל.." שאני לא נענית לה. מרגישה אשמה כשאני לא מספיק פנויה לילדים. מרגישה אשמה שלא כתבתי שום דבר מאז תחילת המלחמה. ואולי המילים שלי, אלה שלא כתבתי, היו יכולות לתת למישהו נחמה, תיקוף, עזרה בהתמודדות? ומרגישה אשמה גם כשכותבת, כי אולי זה לא מה שהכי חשוב עכשיו?
לאשמה הזו יש שם - "אשמת ניצולים"
"אשמת ניצולים" היא מושג שהתפתח אחרי השואה, כדי להסביר את האשמה העוצמתית שמרגיש מי שיצא "בשלום" מאירוע טראומטי. האשמה על כך שלא עשיתי מספיק/לא מנעתי/ נותרתי בחיים "על חשבון" מישהו אחר, ואני אשמה על עצם כך שאני נושמת. ונכון, רובנו לא היינו פיזית בקיבוצי העוטף בשבת בבוקר. אבל באירוע כל כך מזעזע, וכל כך רב נפגעים, במדינה כל כך קטנה וקהילתית, כאשר כמעט כל אחד מאיתנו איבד מישהו או מכיר מישהו שאיבד מישהו, כאשר הרשתות החברתיות שלנו מלאות בפנים ושמות של אנשים שנראים כמונו, שחיו עד שבת בבוקר חיים דומים כל כך לשלנו – כולנו חווים אשמת ניצולים.
אבל למה שנרגיש אשמים?
כשאנחנו מרגישים אשמים, באופן פרדוקסלי זה נותן לנו תחושת שליטה מסוימת. אם אני אשמה, זה אומר שהדברים תלויים בי. זה אומר שיש לי כוח, ואז אני לא חסרת אונים. כמו בשיר של טל שביט שמסתובב ברשתות, "אני רוצה לנהל את כל החמ"לים [...] אני רוצה להפוך עצמי לוסטים עבור כל הנלחמים, ולכפות מגנות מעל ראשיהן של כל הילדות". אם אני מרגישה אשמה על כך שאני לא מצליחה להיות כל אלה, אם אני מרגישה שלו רק הייתי מתאמצת עוד קצת, לו הייתי נותנת את כל-כולי, אז הייתי מצליחה – אז אני יכולה לא להרגיש את חוסר האונים הנורא שמתעורר מול המצב הנורא, מול תמונות החטופים, מול המפגש עם הרוע המוחלט שזיעזע את עולמנו בשבת בבוקר לפני שבועיים.
אבל יש לאשמה עוד הסבר. אשמה היא לא רק "רגש רע". אשמה היא גם רגש חשוב. לאשמה יש פונקציה. אם גנבתי מסטיק מהמכולת ואחר כך אני מרגישה אשמה, בפעם הבאה לא אגנוב מסטיק מהמכולת. אם צעקתי על הבן שלי ואני מרגישה אשמה, אני יכולה לקחת אחריות ולהתנצל. אשמה נולדת במקום שבו יש פגיעה, וכשאשמה מובילה ללקיחת אחריות, היא יכולה להביא לתיקון.
כשהתרחשה פגיעה כל כך מחרידה, כל כך זוועתית, רק מתבקש שתהיה גם אשמה עמוקה, מצמיתה. אלא שמי שאמור להרגיש את האשמה הזו, מי שהאשמה שייכת לו, מתנער ממנה. וכשמי שאמור לשאת באשמה מתנער ממנה, לא פלא שעננים כבדים של אשמה נותרים תלויים בשמיים, וחלקיקי אשמה נותרים מפוזרים באוויר, נתפסים בכל דבר, בכל אחד.
אני לא יודעת אם נצליח למגר את האשמה. אבל אולי אפשר, כשאנחנו מזהים שמתיישב עלינו חלקיק אשמה כזה, שהתעופף לו באוויר, אפשר לעצור רגע. להזכיר לעצמנו מאיפה הוא מגיע, ולתת לעצמנו את הרשות לא לנהל את כל החמ"לים. ולתת לעצמנו את הרשות להמשיך לחיות.
נכתב על ידי מילה קידר, פסיכולוגית קלינית