15/07/2025
הנסיעה של אביגייל 🚴♀️💗
ב-09:30 אביגייל התקשרה. בקול שקט אבל עם דחיפות בין המילים, ושאלה אם אפשר לתאם שיעור.
הצעתי לה כמה מועדים להמשך השבוע, אבל היא התעקשה:
"יש מצב להיום, לעוד שעתיים ?"
מצאנו שעה בצהריים המוקדמות – וסגרנו.
היא הגיעה. חנתה קצת רחוק מנקודת המפגש.
ואז אני רואה בחורה צעירה רוכבת לעברי, עם אופניים ורודים וקסדה תואמת שמונחת על הכידון .
משהו לא הסתדר לי ואני הרי כבר ראיתי הכול.
אמרתי לעצמי:
"משהו פה לא סתם. בוא נבין למה היא באה, ולמה זה היה לה כל כך דחוף."
שאלתי אותה ישר –
"מה הסיפור שלך?"
ואוו לא חשבתי בכיוון.
עד לפני חצי שנה היא הייתה חרדית מחסידות גור. נולדה וגדלה בבני ברק, במשפחה מכובדת ומוכרת. אבל משהו בפנים – חיפש אוויר.
היה לה זיכרון ילדות :
בטיול משפחתי בקיבוץ, היא עלתה על אופניים. נהנתה. הרגישה חופש.
עד שגבר חרדי עצר אותה, אמר לה שבנות לא רוכבות על אופניים, וביקש שתחזיר אותם למקום.
היא ירדה בבושה, סיפרה לאביה – והוא כעס. לא על הגבר, אלא עליה. על זה שלקחה אופניים בלי רשות.
מאז היא לא נגעה באופניים.
לפני חצי שנה – עזבה את העולם החרדי. - חדלשי״ת.
עברה לנהריה. רחוק מבני ברק. קרוב לעצמה.
החליטה לקחת שנה חופש – בלי עבודה, בלי תכניות. פשוט לחפש, להרגיש, לבחור.
הכירה חברים.
ובמפגש אחד בחוף הים שאלו אותה –
"למה את עם רכב בתוך נהריה? הכי כיף פה באופניים."
ואצל אביגיל, כמו אביגיל – נדלק רעיון.
למחרת חיכתה מחוץ לחנות האופניים עד שתיפתח.
קנתה אופניים ורודים כמו באמסטרדם. קסדה ורודה. מנשא.
אבל כשביקשו ממנה לנסות – הגוף קפא. הרגישה את החרדה מחלחלת לכל הגוף.
מוכר האופניים שהוא בכלל רוכב שטח – לא הבין מה קורה.
ואז נזכר שיש מישהו ברמת השרון, שמלמד גם אנשים עם חרדות. אפילו עיוורים.
חיפשו אותי יחד .
היא רשמה את המספר, שמה את האופניים על המנשא, נכנסה לאוטו ונסעה.
התקשרה בדרך:
"אני באה. אני חייבת ללמוד."
וכשהגיעה – היא כבר רכבה אליי.
ואני? חייכתי.
הבנתי – זה לא שיעור רכיבה. זה עוד מפגש על החיים.
דיברנו. פתחנו לב.
שיחה עם מישהי שבונה ולומדת כל יום דברים חדשים שלנו החילונים זה טריוויאלי
, אחת שידעה לעזוב עולם שלם – ולבנות אחד חדש.
היא סיפרה לי, למשל, למה ילדים חרדים מפחדים מחשמל בשבת:
כי כשאתה קטן, ובטעות מדליק את האור בשירותים – כל הבית צועק:
"אוי וייי!"
וזה נצרב לך עמוק בנשמה.
היו עוד סיפורים, אבל הם יישארו בינינו.
רכבנו. דיברנו.
היא יודעת לרכוב. מי שרכב בילדות, לא שוכח. ״זה כמו לרכוב על אופניים״
היא אוהבת לדבר.
ואני? אני אוהב להקשיב.
ושוב חייכתי לעצמי.
איזה מזל יש לי –
לפגוש אנשים ברגע הזה שהם שוכחים את פחד, ובוחרים בחופש.
ואני? אני רק זה שזוכה ללוות אותם ולספק להם את תחושת המסוגלות.
רוצים גם?
הקסם קורה בדיוק כשמחליטים לעלות על האופניים.
גם אם זה בפעם הראשונה בגיל 28.
או 60.
או מחר בבוקר. 🚴♂️✨
#יוסיקט #אופניים
#להתאהבמחדש
#העצמה #תודה
