25/09/2025
ד"ר מריאנה גייטיני: "כשהיה הבן שלי בן ארבע נסענו ברכב, אני מלפנים והוא קשור ומוגן "לנצח נצחים" בכיסא הבטיחות מאחור. "אמא," הוא שאל, "תגידי, למספרים אין סוף?", "לא," אמרתי, "אין להם סוף, תמיד אפשר להוסיף עוד מספר אחד". הוא שתק, מהרהר כמו שרק ילדים קטנים חופשיים להרהר באמיתות מוצקות, ולבסוף אמר: "אהה הבנתי, למספרים אין סוף אבל לנו יש, ובגלל זה אנחנו לא יכולים להמשיך לספור עוד ועוד". מתוך הבהלה רציתי לומר: "מה פתאום!" – הרי קשרתי אותו בכיסא הבטיחות טוב טוב, לנצח נצחים. את המשך המשפט לא ידעתי איך לנסח. רציתי לומר לו שאנחנו ממשיכים לספור, שאין לנו סוף, בעיקר לא לו. קשה לגלות שעריסתנו מתרחקת, ובלתי אפשרי כמעט לחשוב שלילדים שלנו יש סוף (וגם לנו). ממד הזמן, הוא שמקנה לנו את ערכו של הקיים אומר לנו פרויד, אך דווקא מהסופיות אנחנו רוצים להסיט את עינינו. הוא וודאי לא היה מתפלא על האצת ההכחשה בימינו: לא רק את המוות אנחנו מכחישים אלא גם את הזקנה, בעודנו מיישרים קמטים, מהדקים סימנים. המוות הוא סופם של הדברים. הוא מוחלט וכואב, אך הוא המעניק לנו את ערכו של הקיים, את יופיו של הפורח. אנחנו יפים בזכות שעתנו הקצרה. הזמן המחזורי שהוא מעבר לקיומו של היחיד, הוא העומד אל מול הזמן הליניארי ההולך וכלה, או כמו שהבן שלי אמר בתמימות שטרם הוכתמה בחרדה: "למספרים אין סוף, לנו יש סוף". אנחנו חולפים, אבל הטבע ימשיך ויתמיד. מחזוריותו של הטבע תנחם אותנו, אומר פרויד, שוב יפרחו פרחים באביב."
במאמרה החדש מבקשת ד"ר מריאנה גייטיני להסיט את מבטנו אל שני טקסטים פחות מוכרים של פרויד שעוסקים במוות, ונדחקו אל מאחורי הקלעים של השיח. הראשון, "על דברים בני חלוף", והשני, "מחשבות על מלחמה ומוות". מאמרה נכתב עבור כתב העת המיוחד שלנו, שכולו מתמקד באבי הפסיכואנליזה.
המאמר המלא של ד"ר מריאנה גייטיני:
https://tinyurl.com/47dvrnm2
כתב העת המיוחד של בטיפולנט:
https://tinyurl.com/3ppuuyuk
