14/12/2014
"האנורקסיה שלנו" היא המחלה שלהן
הדברים שלהלן מבקשים להתכתב עם הפוסט של עדה אופיר בסלונה שכותרתו הפוכה ( האנורקסיה שלהן היא המחלה שלנו) אבל שמחזיק ברעיון דומה..רעיון שמזמין אותנו להסתכל על עצמנו במראה ולא להגיד "שמנתי/ רזיתי".. אלא לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמנו מה אנחנו עושות כדי שלבנותינו יהיה קשר אחר עם עצמן/גופן?
לפני כן אפתח ואומר כי משהו טוב קורה.. סופשבוע אחד ובו כתבה מצויינת ב"גלריה" על הדרת השמנות, כתבה בערוף 2 כך אני מבינה (לא ראיתי) על אנורקסיה של ילדות מתוקות וצעירות ועוד כתבה היום בערוץ 10 על קשיים לייבא את הברבי "האמיתית" החדשה- למילי, בעלת הגוף השפוי. העודפות המבורכת הזו היא אחרי שבוע שבו היה סימפוזיון לא קטן סביב הדוגמנית קריסטיאנה ושאלת השימוש הלוליטי שעושים, או ליתר דיוק שאימה, עושה בה.
ובכן זה דבר אחד למחאות ולצעוק החוצה ודבר אחר להתבונן פנימה ולשאול את עצמנו מה אנחנו עושות כעת, בבתים שלנו במרחב הפרטי שלנו כדי להעלות את בני הבית על "דרך ההחלמה", כפי שנהוג לקרוא לדרך הזו, בשפה של קבוצות המכורים האנונימיים.
אנחנו גדלנו והתבגרנו כאשר במהלך שלושת העשורים האחרונים הושפענו ממודלים מוטרפים של יופי ורזון, בתקופה בה שיעורי הפרעות האכילה הרקיעו שחקים וניתוחים קוסמטיים הפכו להתמחות הרפואית בעלת שיעור הצמיחה הגבוה ביותר. למרות שהתקדמנו בתחומים רבים גם ברגע זה כשלושים אלף נשים מאיתנו, יעידו כי הורדה של בין 4.5 ל 7.5 קילוגם ממשקל הגוף היא המטרה החשובה ביותר, יותר מכול מטרה אחרת.
יחד עם זאת, יוצא לי לפגוש לא מעט נשים שמוכנות לעשות הכול בשביל שבנותיהן לא תסבולנה, שהיו מוכנות לעשות הכול על מנת שבנותיהן תקבלנה את עצמן, שהיו מוכנות לעשות הכול שבנותיהן תרצנה "לגור" בתוך גופן, בלי שנאה, שהיו רוצות לגדל בנות עם בטחון עצמי שאינו תלוי מראה חיצוני. וכך "בהפוך על הפוך" דרך הרצון למנוע יחסים מסוכסכים בין בנותיהן לבין האוכל, האכילה והגוף, הן מצליחות לעשות יותר מאשר הן הצליחו לעשות למען עצמן- גופן.
בשיחה עם חברה טובה על הנושא, בשבוע שעבר, מצאתי את עצמי רושמת "מתכון", ובשבילי זה לא דבר מובן מאליו. לרוב קשה לי לכתוב מתכון, אני מוצאת שהכול חייב להיות ספציפי ומה שנכון ברגע אחד יכול להיות לא מתאים ברגע אחר, להכנת עוגה אולי כן, אבל לא לבני אדם. ובכול זאת מצאתי את עצמי אומרת לה בלהט שלושה דברים ברצף: "אם את רוצה שלא יהיו הפרעות אכילה, אז תאתרי, תטפחי ותפתחי ייחוד". למרות שזה יצא באופן ספונטני אני חושבת שיש בשלוש הפעולות שציינתי אמת ולכן כבר ארחיב עליהן, לא לפני שאציג את הערוץ המניעתי הראשון.
הכול גלוי
הערוץ המניעתי הראשון קשור כמובן לכול דפוסי האכילה והיחס של האם כלפי גופה. ילדים לומדים ממה שהם רואים, יותר מכול דבר אחר. מכאן שאם ילדה רואה את אימא עסוקה בדרך כלל בזמן הארוחה, לא יושבת לאכול עם כולם ו/או אוכלת בהימנעות כזו או אחרת, היא לומדת דברים שגורמים לכאב. כך גם אם היא רואה את אימא עומדת מול המראה, לא מרוצה מגופה, מחליפה בגדים שוב ושוב ולא מצליחה למצוא בגד שתרגיש בו נוח, אוכלת כשכולם מסיימים, מהצלחות, או בסתר. כאמור, בשביל הילדים שלנו אנחנו מוכנים לעשות לעיתים הרבה יותר מאשר בשביל עצמנו, כך החשיבות של לשבת לאכול עם הילדים, לתת לזה מקום פיזי ורגשי, כי אחרי הכול לארוחה ערך רחב הרבה יותר מאשר הזנה פיזית, זה דבר שעשוי לסייע לשני הצדדים, הן לאימהות והן לבנות, גם אם האם תאלץ "לבלוע צפרדע" בהתחלה, עם הזמן זה עשוי להיות יותר ויותר פשוט. אותו דבר גם לגבי היחס כלפי הגוף, כדאי להימנע ממשפטי ירידה עצמיים, מלשאול שאלות כמו "שמנתי?! רזיתי?!" בטח את הילדים. כדאי להתאפק ולא להיות אלימים, בוטים ומשפילים כלפי עצמנו. כך שוב, ההתאפקות למען הילדים, עשויה לסייע גם לאם מ"לדרבן" עצמה על דרך השלילה, דבר שגם כך אף פעם לא עוזר. כדאי גם לסמן לעצמנו מה הכי חשוב עבורנו, ההתעסקות באוכל, אכילה, ירידה, עלייה, ספורט או הקשר הקרוב, ב"כאן ועכשיו" עם הילדים, (או עם כול אחד אחר, בכלל קשר עם אדם, על פני אוכל), דבר זה עשוי לסייע בעצירת המחשבות הטורדניות והעיסוק הטורדני של האם.
טיפוח התוכן
הערוץ המניעתי השני קשור לדברים אחרים לגמרי ובו אני מציעה לאתר במה הילד או הילדה חזקים, בולטים יותר, אולי מוכשרים. זה יכול להיות מכול תחום שהוא יצירה, ספורט, כשרון חברתי, כול דבר שאפשר לאתרו כצבע מיוחד של הילד/ה. אחרי האיתור אני מציעה לטפח, להשקיע ולהשקות, לקחת לחוגים הטובים שמתאימים לכשרון הזה, להסיע למורים מוכשרים בתחום ולעודד את הילד/ ה "להתמקצע" גם אם זה לתקופה קצרה ואחר כך ישתנה לתחום אחר. פעולות אלו עשויות לתת לילד/ה תחושה של ייחוד, ערך, צבע מיוחד משלו. ייחוד זה קשור לתוכן ולא למראה או צורה, לא זו בלבד שהוא קשור לתוכן, הוא גם הושג ונבנה בהשקעה טיפוח ופיתוח, ולא באמצעות "דד ליין", "פסט פוד", ופתרונות מהירים להשגת המטרה. איתור, טיפוח ופיתוח הם לא מטרה, הם תהליך המקנה בטחון עצמי ותחושה של ערך. מי שיש לו מאלה, ירצה פחות ופחות להשיג זאת דרך הגוף והמראה, ומשום כך פחות יתעסק בנושאים של אוכל ואכילה באופן פאתלוגי.
