08/01/2020
אתמול יער נתן לעמנואל מכה די רצינית ליד העין.
לא היה ברור אם זה היה בכוונה או לא.
היא ישר התחילה לבכות ולצעוק בדרמתיות : ״קרח!! קרח!! אני אף פעם לא אראה יותר בגללו״ (בת של שחקן, נו) אבל אחרי פחות מדקה היא כבר ישבה ושיחקה במשהו אחר.
יער, לעומת זאת, נבהל מאוד ורץ למטבח בוכה. כשניגשתי אליו לא ניתן להיה לנחם אותו בכלל.
הוא היה בסוג של היסטריה ופשוט עמד במטבח וצרח.
בהתחלה ניסיתי ללטף ולהרגיע ולהגיד שעכשיו הכל בסדר.
לא עזר כלום.
נזכרתי במטופלים שבאים אליי לקליניקה.
כשעוסקים בתכנים גדולים ומטלטלים וכמובן שלא עוזר כשמישהו אומר להם שהכל בסדר.
מה אני עושה בקליניקה?
לפני שמרפאים את הכאב, כדאי לתת לו מקום ולבדוק יחד מה הוא מכיל. הרבה פעמים רק מלתת לו לגיטימציה הוא כבר משתחרר מעצמו.
״איפה כואב לך?״ שאלתי
הוא התפלא ולרגע קטן הציץ בי מבעד לדמעות.
כי הרי מי שכואב לה זו עמנואל ולא הוא, אז מה פתאום אני שואלת *אותו* מה כואב *לו*?
פה הוא המשיך לבכות והצביע על הלב שלו.
״מה אתה מרגיש?״ שאלתי ״איזה סוג של כאב?״
״זה כמו בוקס אמא״ אמר עם פנים רטובות מלאות דמעות.
״כמו בוקס״, חזרתי אחריו ושמתי לו יד על הלב, בדיוק כמו בקליניקה רק הפעם לא על מיטת הטיפולים אלא על כשהוא ישוב על השיש במטבח.
יד מנחמת, מאפשרת אבל לא מאיצה, לוחצת או מתערבת.
והוא מתמסר וממשיך לבכות אבל הגוף שלו כבר רפוי ונשען עליי קצת.
״אתה יודע אולי למה כואב פה?״ שאלתי אחרי זמן מה, שנתנו לבכי לצאת.
הוא נענע בראשו
״איזה רגש יש שם?״ שאלתי
״לא יודע״ ענה
חיפשנו יחד
אולי עצב? כעס? אשמה?
כשאמרתי אשמה הוא הנהן בראשו.
״אתה מרגיש אשם שנתת לעמנואל מכה?״
״כן״ הוא אמר והגוף שלו ממש טולטל מהבכי.
סימן כזה מראה לי הרבה פעמים שחרור מסוים. הטלטול הזה הוא פשוט פירוק של איזה גוש כאב מהמערכת הפיזית רגשית.
״טוב ממי בוא נתן לזה לצאת, נקח את כל הזמן שצריך״
והוא עכשיו כבר נתמך עלי לגמרי והבכי הפך ליבבות והסוודר שלי התמלא בנזלת.
״מה יעזור לדעתך לכאב הזה בלב?״
״כוס מים״ הוא אמר, תשובה מוכנה שכנראה תמיד מציעים לו כשהוא בוכה.
״טוב״ אמרתי ומזגתי לו, ״יש עוד משהו שיעזור לאשמה ולכאב בלב לדעתך?״
הוא הרים אליי מבט נוצץ
״לבקש סליחה״ הוא אמר פתאום בקול הבס הצרוד שלו, אבל שקט ורגוע.
״טוב ממי בוא נלך לבקש סליחה מעמנואל״
הוא רץ לסלון בזריזות לא אופיינית של אחד שיודע מה עושים עכשיו, נעמד לידה ואמר בבטחון ״עמנואל סליחה שהרבצתי לך״
״טוב סולחת״ אמרה בקלילות (היא כבר שכחה מכל זה) וכשראתה שלא השתכנע בדיוק הוסיפה ״רוצה חיבוק?״ ופרסה את ידיה לצדדים והוא רץ מנוחם אל בין זרועותיה.
אם אתן.ם צריכים.ות (כמו כולנו) לתת מקום לעוד חלקים שבכם לבטא את עצמם כדי שלא ישארו תקועים ויוכלו לזרום, ואפילו ללמד ולתרום, מוזמנים.ות ליצור איתי קשר בפרטי:)
(ורק אציין שכל מי שרכש ממני אי פעם ערכה של סיפורי חיות מקבל 20% הנחה על המפגש הראשון:))
