אסף שמילוביץ - פסיכותרפיסט

אסף שמילוביץ - פסיכותרפיסט Contact information, map and directions, contact form, opening hours, services, ratings, photos, videos and announcements from אסף שמילוביץ - פסיכותרפיסט, Psychotherapist, Balfour, Tel Aviv.

עוזר לא.נשים לחיות חיים מלאים ומספקים יותר דרך התמודדות מיטיבה עם אתגרי החיים: חרדה, דיכאון, קשיים ביחסים, אובדן, דימוי עצמי נמוך וגיבוש זהות מינית.
גישתי הטיפולית היא אינטגרטיבית ומשלבת את הגישה הדינמית, גישת ACT, הגישה הקיומית, גישת DBT וכלי CBT.

18/05/2026

מה הקשר בין חג השבועות לבין טיפול רגשי?

שבועות הוא חג של ניגודים שחיים בשלום זה לצד זה.
מצד אחד- הכל לבן, חגיגי ונקי עד מאד.
מצד שני- זהו חג של אדמה וחקלאות, של עבודה קשה בשדה, ידיים מתלכלכות וזיעה, שמביאה בסוף את הקציר.

אני חושב על זה שבקליניקה,
המפגש בין הניגודים הללו קורה כל הזמן.

מגיעים אליי לטיפול נשים וגברים בגילים שונים,
ולכל אחת ואחד מהם יש את "הלבן" שלו/ה:
הדמות שבחרו להציג לעולם, השאיפה לשלמות,
והרצון שהחיים יהיו נקיים ומסודרים.

אבל מתחת ללבן הזה תמיד ישנה האדמה.

"אדמה" היא המקומות המורכבים שבנו,
הכאבים שלא תמיד יש להם מילים,
התסכולים של גיל המעבר או הבלבול של תחילת שנות העשרים,
הזיכרונות שקברנו בתוכנו כדי שנוכל להמשיך הלאה.

ודווקא החיבור שאנחנו מצליחים לייצר בין הניגודים הללו,
בין המכוונות החוצה (הלבן) להסכמה לגעת בשורשים ולהתלכלך (האדמה),
מאפשר להם "לקצור את היבול":
לסלוח לעצמם על טעויות העבר,
להציב גבולות חדשים באומץ,
ולבחור לחיות חיים שמרגישים נכון מבפנים ולא רק נראים טוב מבחוץ.

אני מאחל לכולנו חג של שקט,
של חיבור גם ללבן וגם לאדמה,
ושל הסכמה לחגוג גם את מה שעדיין בתהליך הבשלה.

חג שבועות שמח♥

קבלה אמיתית לא הופכת אנשים לשווים, היא רק מזכירה שהם כבר כאלה.סובלנות היא היכולת לפגוש אדם בדיוק במקום שבו הוא נמצא, בלי...
14/05/2026

קבלה אמיתית לא הופכת אנשים לשווים, היא רק מזכירה שהם כבר כאלה.

סובלנות היא היכולת לפגוש אדם בדיוק במקום שבו הוא נמצא,
בלי למהר להגדיר אותו, בלי לנסות לתקן אותו ובעיקר- בלי לפחד מהשונות שלו.

במפגשים שלי עם אנשים בקליניקה,
אני פוגש את הסיפורים שמאחורי ההגדרות והתיוגים.
אני רואה כמה כוח נדרש מהם כדי להחזיק את השריון מול העולם,
וכמה חופש יש ברגע שבו אפשר פשוט להניח לו, ולהיות.
כי לא משנה אם אנחנו בני 22, 35 או 60-
הצורך להרגיש שמקבלים אותנו ללא תנאים, הרמת גבה או קטלוג,
הוא צורך אנושי בסיסי.

לקראת היום הבינלאומי נגד להט"בופוביה
אני חושב על המרחבים הקטנים, הבינאישיים והיומיומיים,
שבהם סובלנות מפסיקה להיות רק מילה יפה והופכת למעשים,
שמחוללים שינוי:

בשיחה פתוחה,
שבה אדם לא צריך להתנצל על מי שהוא.

במבט מקבל,
שלא מחפש סיבות אלא פשוט רואה את האדם.

במילים עוטפות,
שבתוכן אדם מרגיש סופסוף שייך.

אני מאחל לכל אחד ואחת מאיתנו למצוא את המרחב,
שבו לא צריך להסביר אלא פשוט להרגיש בבית.

הדלת שלי תמיד פתוחה בפני מי שמחפש את המקום הזה.

"רגע, זה באמת הסיפור שלי או שזה רק מה שסיפרו לי על עצמי?"לעיתים קרובות מדי, התחושות שמלוות אותנו-שאנחנו "לא מספיק", שזה ...
07/05/2026

"רגע, זה באמת הסיפור שלי או שזה רק מה שסיפרו לי על עצמי?"

לעיתים קרובות מדי, התחושות שמלוות אותנו-
שאנחנו "לא מספיק", שזה "מאוחר מדי" או ש"ככה זה וזהו"-
הן בכלל לא שלנו אלא הן רעשים חיצוניים וקולות,
שהפנמנו לתוכנו בדרך:
הערות של מורים בבית הספר, ביקורת מהבית או נורמות חברתיות,
שלחצו עלינו חזק מדי.

עם השנים,
הקולות האלה הפכו למבקר פנימי אכזרי, מקטין ומגביל,
שמהדהד לנו שאין טעם לנסות,
שעדיף להישאר במקום המצמצם אך המוכר,
שכבר לא נצליח לשנות.

כפסיכותרפיסט אני מאמין,
שמטרת הטיפול הרגשי אינה "לתקן" אלא לספק מרחב בטוח,
שמאפשר לנו להתבונן בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו שנים רבות,
להפריד בין המשפטים שאחרים כתבו עבורנו לבין מי שאנחנו באמת,
ולהתחיל לבחור באופן מודע איך יראו הפרקים הבאים בסיפור שלנו.
=====================
אני מזמין אתכם לעצור לרגע ולחשוב:
מתי הסיפור הזה הפך עבורכם למציאות?
ואיזה פרק בו הייתם רוצים לכתוב אחרת?

אני כאן,
כדי לעזור לכם לקחת ממנו מרחק,
ולהבין מה עוד אפשרי עבורכם.

כולנו מכירים את הדימוי של החד-קרן:אותו יצור מושלם, אצילי ומנצנץ,ששייך לעולם האגדות והפנטזיה. אבל בקליניקה אני פוגש, לא פ...
30/04/2026

כולנו מכירים את הדימוי של החד-קרן:
אותו יצור מושלם, אצילי ומנצנץ,
ששייך לעולם האגדות והפנטזיה.

אבל בקליניקה אני פוגש, לא פעם, אנשים,
ששואפים ל"גרסת החד-קרן" של עצמם.
זו שתמיד מוצאת את המילים הנכונות,
נמנעת מטעויות וחסינה לגמרי מפני חרדה, עצב או תסכול.

למרות שהשנים עוברות ואנו גדלים ומתבגרים,
רבים עדיין אוחזים בתקווה-
שאם רק ישנו משהו או ילכו לטפל בעצמם,
הם יוכלו להפוך ליצור המושלם הזה.

אבל האמת היא,
שטיפול רגשי לא הופך אותנו בסופו לחד-קרן.
אם כבר, ונישאר לרגע בעולם הדימויים,
טיפול מאפשר לנו להשלים עם זה שאנחנו סוסים.

למה דווקא סוסים?
כי יש בהם עוצמה ויופי, אבל הם גם נבהלים ומתעייפים,
ולפעמים כל מה שהם רוצים זה לעמוד בשקט בצל ושיניחו להם לנפשם.

הדוגמה של הסוסים מזכירה לנו,
שזה בסדר להיות גם וגם.
שחיות (vitality) מחייבת מורכבות,
כוחות מגיעים עם חולשות,
ותנועה מביאה איתה גם עייפות.

כך, במקום לנסות להיות "מושלמים" כלפי חוץ-
הטיפול הרגשי עוזר לנו לוותר על הפנטזיה הסטטית והחד מימדית של החד-קרן,
ולהסכים להיות אנושיים.

לקבל את עצמנו עם העוצמות והַפְּגִיעוּת שבנו,
ולהבין שהקסם האמיתי לא טמון בנצנצים,
אלא ביכולת שלנו לנוע קדימה בתוך המציאות,
על כל המורכבות שבה.

לדבר על אנשים לעומת לדבר עם- זה נראה כמו הבדל קטן של אות אחת, אבל בתוכו מקופל עולם שלם של מערכות יחסים.כשאנחנו מדברים *ע...
19/04/2026

לדבר על אנשים לעומת לדבר עם- זה נראה כמו הבדל קטן של אות אחת, אבל בתוכו מקופל עולם שלם של מערכות יחסים.

כשאנחנו מדברים *על* מישהו, אנחנו הופכים אותו לאובייקט.
אנחנו בונים סביבו נרטיב (סיפור) שנוח לנו להחזיק, המבוסס על הדעות, החששות והפרשנויות שלנו.
זו עמדה בטוחה, המהווה מנגנון הגנה ששומר עלינו בתוך המוכר והידוע, אבל היא מצמצמת ושיפוטית, ומותירה אותנו בסופו של דבר בודדים בתוך הנרטיב של עצמנו.

לעומת זאת, כשאנחנו מדברים *עם* מישהו נוצר בינינו מרחב של כבוד, סקרנות והקשבה.
אנחנו נאלצים לוותר על הביטחון, שמעניק לנו מה שחשבנו שאנחנו יודעים על אותו אדם, ונפתחים לנקודת מבט שלא יכולנו לראות קודם.

תחשבו רגע, איך היו נראים הקונפליקטים שמלווים אותנו בכל מעגלי החיים, אילו רק היינו בוחרים לדבר זה עם זה במקום לדבר זה על זה.

אז רגע לפני שאנחנו מציינים את יום העצמאות,
שגם השנה מגיע בתוך מציאות מורכבת כל כך,
אני מזמין אותנו לזכור:
עצמאות לא נמדדת רק בגבולות של המדינה,
אלא גם ביכולת שלנו כחברה,
ושל כל אחת ואחד מאיתנו כפרטים,
להחזיק את המורכבות שבמפגש עם האחר.

להקשיב, לשתף,
להסכים וגם לא להסכים,
ועדיין להישאר בקשר-
רק ככה נפתחת בפנינו האפשרות לגשר על פערים,
לרכך קונפליקטים ולבנות יחסים עמוקים יותר.

הלוואי שנמשיך ביחד לבנות בארצנו מקום,
שבו אנשים מרגישים בטוחים לדבר זה עם זה ולהקשיב באמת.

יום עצמאות שמח

לפני כמה ימים סיפרה לי ידידה שקרה לה משהו, שלא קרה מעולם:למרות שהיה רשום ביומן ולמרות ששמה לעצמה התראה בנייד, היא שכחה ל...
16/04/2026

לפני כמה ימים סיפרה לי ידידה שקרה לה משהו, שלא קרה מעולם:
למרות שהיה רשום ביומן ולמרות ששמה לעצמה התראה בנייד, היא שכחה לחלוטין את התור החשוב לרופא, אותו תיאמה חודשים מראש וחיכתה לו מאד.

"אני ממש לא מבינה מה עובר עליי", היא סיפרה ודמעה,
"אני כל הזמן מרגישה בתוך ערפל שחור שאני לא מצליחה לצאת ממנו, ואני גם כל הזמן כועסת על עצמי כי אין לי חשק לכלום ואין לי אנרגיות ורק בא לי בית."

פרויד דיבר בזמנו על המתח התמידי,
המתקיים בין דחף החיים- הכוח ליצור, לבנות ולהתחבר,
לבין דחף המוות- אותו חלק בנפש ששואף לנסיגה, לפירוק ולחידלון.

ההרס והחורבן שאנחנו רואים וסופגים לתוכנו במשך זמן רב,
בעקבות הלחימה, האובדן והדיבור האינסופי על מוות,
אינם רק משהו שקורה בחוץ.
הם מחלחלים פנימה, מגבירים את אותו מתח פנימי מובנה,
ומקשים עלינו להשקיע רגשית במציאות.

הקהות הזו, שרבים מאיתנו מרגישים עכשיו,
והעייפות, ששום מנוחה לא באמת פותרת,
אינן מקריות.
זו הנפש שלנו,
שמתמודדת עם כוח המשיכה של דחף המוות ועם המשאלה להפסיק להרגיש.

כאן נכנסת לתמונה ה"אֲחֵרוּת" של כל אחת ואחד מאיתנו.

למרות שהמציאות משותפת לכולנו, כל אחד מגיב אליה אחרת:
יש מי שהנפש שלו מצליחה לגייס משאבים ולייצר משמעות, על אף הקושי,
יש מי שחווה קיפאון ותחושה שדברים איבדו מטעמם,
והפער הטבעי הזה יוצר תחושת בדידות והרגשה ש "אף אחד לא באמת מבין את החוויה שלי".

ההבנה,
שהרצון להרפות אינו נובע מעצלנות, מחוסר מסוגלות או מויתור עצמי, אלא מעבודה נפשית מאומצת של החזקת החיים אל מול תהום,
וההכרה,
בכך שמותר לנו עכשיו להיות בחוסר סנכרון עם העולם-
יכולות להפחית את העומס הרגשי.

ואז, מתוך המקום שמניח לריק להתקיים,
אפשר למצוא מקורות של כוח כדי לבחור בחיים מחדש.

יש זמנים במהלך השנה שלנו, שמרגישים כמו מסע רגשי מהיר מדי וקשה להכלה. אנו מדלגים מפורים- עם סיפור האיום הקיומי וההצלה המפ...
09/04/2026

יש זמנים במהלך השנה שלנו, שמרגישים כמו מסע רגשי מהיר מדי וקשה להכלה.

אנו מדלגים מפורים- עם סיפור האיום הקיומי וההצלה המפתיעה,
אל פסח- שבו עבדות וניסיונות השמדה פוגשים יציאה לחופשי ומסע לארץ משלנו.
משם אנחנו עוברים אל ימי הזיכרון, שבהם האובדן והכאב גולמיים ורוטטים באוויר,
ואז, כמעט באותה נשימה, אנחנו גולשים אל יום העצמאות- שמסמל תקומה, חירות וחיים.

אני חושב על התנועה החדה הזו בין הקצוות,
בין שעבוד והשמדה לבין חופש ותקומה.

על כך שלמעלה משנתיים אלה לא רק אירועים בלוח השנה,
אלא המציאות שלנו הלכה למעשה.
על הציפייה, שלנו מעצמנו ושל הסביבה מאיתנו-
לדלג בין חרדה לתקווה, בין תחושת חוסר שליטה לאחיזה וקרקוע,
ואיך שהדילוג הזה הפך למשימה מתישה,
כמעט בלתי אפשרית.

מאחר שאנחנו לא באמת יכולים להמשיך ופשוט לעבור הלאה,
עלינו ללמוד לשהות במרחב שביניהם- בו החיים עצמם קורים,
ובעיניי בדיוק כאן נכנסת העבודה הטיפולית.

אני מאמין שטיפול, במובן העמוק שלו,
נועד לסייע לנו להפסיק לדלג מעל המורכבות וללמוד להיות בתוכה.
הוא מאפשר לנו להכיר בכך שפחד וביטחון,
כאב ורגעים של הקלה,
אובדן ואפשרות להמשיך-
לא חייבים להחליף האחד את השני אלא יכולים להתקיים אלה לצד אלה.

ואז,
כשהיכולת לנוע ״בין לבין״ בלי להתפרק הולכת ומתחזקת,
היא זו שמאפשרת לנו נשימה בתוך הסחרור הגדול.
____________________________
אם גם אתם מרגישים שאתם מיטלטלים בין קטבים בתקופה הזו,
תזכרו: אפשר ללמוד להחזיק את זה אחרת.
ואני כאן איתכם,
לשהות ביחד בתוך המרחב הזה♥

בעוד כמה ימים נחגוג את פסח, ועדיין לא ברור איך הוא יראה.כולנו מקווים שנצליח לעבור דרך המציאות הנוכחית,ולצאת בשלום בצידה ...
29/03/2026

בעוד כמה ימים נחגוג את פסח, ועדיין לא ברור איך הוא יראה.
כולנו מקווים שנצליח לעבור דרך המציאות הנוכחית,
ולצאת בשלום בצידה השני אל החג, כמו שאנו מכירים אותו.

המחשבה, על מעבר בתוך נתיב כזה, מחזירה אותי לאחד מהמקורות של המילה מצרים: "מיצר"- מעבר ימי או יבשתי צר מאד, שבו המרחב הפיזי מצומצם והתנועה הופכת למוגבלת.

תנועה כזו של צמצום והגבלה, כמו בתוך מיצר, מתרחשת גם בתוכנו,
במצבים שבהם החרדה מצמצמת את טווח הפעולה,
הדיכאון שואב את כל הכוחות,
או כשטראומות מהעבר מחזירות שוב ושוב אל אותן התגובות.

בקליניקה אני פוגש נשים וגברים,
שנמצאים בתוך ה"מיצר" הפרטי שלהם ומחפשים את דרכם החוצה.
אבל לחלקם,
המדבר שבחוץ נראה ומרגיש מאיים לא פחות מהשעבוד אל המוכר.

בשבילי, המשמעות האמיתית של חג הפסח היא להזכיר לנו,
שהחירות מתחילה ברגע שבו אנחנו מסכימים להכיר בכך,
שמותר לנו להתרחב מבפנים ולתפוס מקום.

וזה יכול לקרות כשיש מישהו שעומד לצידנו,
מביט בנו בחמלה ומאמין בכוחנו לנוע,
גם כשאנחנו עצמנו עדיין לא רואים איך זה קורה.

אני מאחל לכולנו חג של ביטחון, התחדשות וחופש אמיתי.

מספר המטופלים בבריאות הנפש גדל ב-30%, בעקבות ה-7/10 והמלחמה- כך עולה מדו"ח סיכום שנת 2025 של משרד הבריאות.בנוסף לנתונים ...
26/03/2026

מספר המטופלים בבריאות הנפש גדל ב-30%, בעקבות ה-7/10 והמלחמה- כך עולה מדו"ח סיכום שנת 2025 של משרד הבריאות.

בנוסף לנתונים האלה, חשוב לקחת בחשבון את כל מי שפנו למרכזי החוסן או ליוזמות שונות של הרשויות המקומיות,
וגם את מי שנושאים לבד את המצוקה ולא פונים לטיפול.

כל אלו מצביעים על מדינה שנמצאת במצוקה נפשית,
וזה עוד לפני המלחמה הנוכחית עם איראן...

מבעד למספרים היבשים הללו קל לשכוח,
שבקצה של כל נתון כזה נמצא אדם.
והסטטיסטיקה אולי מספרת על מדינה בטראומה,
אבל היא לא מספרת את הסיפור האישי של האנשים שבתוכה.
את הסיפור האישי שלנו.

היא לא מספרת על הבקרים בהם רבים מאיתנו מתעוררים עם מועקה בגרון,
על הניסיון להחזיק קריירה או זוגיות מול ההבנה שהכלים הישנים כבר לא מספיקים,
או על התחושה ש"צריך להגיד תודה שזה רק זה" בזמן שהנפש מתפרקת מבפנים.

לתפיסתי טיפול רגשי לא נועד רק לתת מענה למשבר,
אלא הוא המקום שבו אנחנו מפסיקים להיות חלק מהסטטיסטיקה שנקראת "מדינה במצוקה",
ומתחילים להבין את השפה הפרטית של הכאב שלנו.

אני פוגש כיום בקליניקה נשים וגברים שחייהם עברו טלטלה,
ובתהליך הטיפולי אנחנו לא שולפים פתרונות קסם או מפריחים סיסמאות של חוסן,
אלא מחפשים ולומדים ביחד, צעד אחר צעד,
איך להחזיר להם את השליטה על הסיפור שלהם.

אם אתם מרגישים שגם אתם שייכים לסטטיסטיקה הזו,
או אם אתם נמנעים מלהיות חלק ממנה ופשוט נושאים את המועקה לבד-
אני כאן עבורכם, וגם בזום.

בתוך המשבר המתמשך שאנו חווים הגיע השלב הזה, שבו מרגיש לנו שאנחנו טובעים...בתחילת המלחמה המערכת שלנו פעלה במצב הישרדותי,ו...
19/03/2026

בתוך המשבר המתמשך שאנו חווים הגיע השלב הזה, שבו מרגיש לנו שאנחנו טובעים...

בתחילת המלחמה המערכת שלנו פעלה במצב הישרדותי,
וניתקה אותנו מההצפה הרגשית כדי שנוכל לתפקד.
היינו במצב של עוררות ודריכות גבוהה, כאילו ריחפנו מעל המציאות.

אולם אדרנלין הוא משאב מתכלה, שלא נועד להחזיק לאורך זמן,
וככל שהימים עוברים אנחנו מתחילים "לאבד גובה",
ופוגשים את כובד השחיקה ואת העייפות המצטברת.
עכשיו אנו נדרשים להשקיע מאמץ רב,
רק כדי לשמור על שיווי משקל ולא להישאב פנימה.

המצב הזה מתעתע.

אנו מנסים לפעול מתוך אותה דריכות שאפיינה את ההתחלה,
אך הכוחות שלנו כבר אזלו,
והמאמץ לשחזר את רמת התפקוד של תחילת המלחמה גובה מחיר יקר,
ומרוקן את המשאבים המעטים שעוד נותרו לנו.

אני מציע שבמקום לנסות לייצר מחדש את תחושת ה״ריחוף״,
נתמקד עכשיו בלמצוא עוגן-
בסיס שיעניק לנו נקודת אחיזה,
בתוך המציאות שבה אנו נמצאים.

איך מייצרים אחיזה כזו, כשהכול סביבנו מרגיש לא בטוח?
הנה כמה דרכים:

• יצירת איים של שגרה: חזרה להרגל אחד לפחות, שהיה חלק מהיומיום שלנו לפני המלחמה, מאפשרת לנו לשמור על קשר עם מי שאנחנו, גם בזמנים שבהם הכול מתערער.

• צמצום טווח המבט: להסתכל רחוק מדי, כשהעתיד מעורפל, רק מגביר את חוסר האונים ומזין את החרדה.
האחיזה נמצאת בכאן ועכשיו: בהתמקדות במשימה קרובה, ובדברים שנמצאים בשליטתנו ונתונים לבחירתנו.

• פריקת המתח הגופני: הגוף שלנו צובר מתח, שזקוק לפורקן פיזי. פעולות כמו מתיחות, הליכה קצרה או נשימות עמוקות, מאותתות למערכת העצבים שכרגע אפשר להרפות מעט מהדריכות.

• הישענות על משאבים: להודות על הטוב שיש בחיינו גם כעת, ולצד זאת
לדעת להיתמך- לשתף אנשים ברגשות ובתחושות שלנו, או להיעזר בטיפול רגשי. אלה דברים שיכולים להעצים ולחזק מאד בתוך הקושי.

**אתם מוזמנים להוסיף בתגובות את הדברים שעוזרים לכם בימים אלה**

השבוע האחרון מאלץ אותנו להתמודד עם מציאות מורכבת: אנחנו יוצאים לעבודה בכפוף למרחב מוגן, נוסעים בכבישים שבהם אנחנו מרגישי...
11/03/2026

השבוע האחרון מאלץ אותנו להתמודד עם מציאות מורכבת:
אנחנו יוצאים לעבודה בכפוף למרחב מוגן,
נוסעים בכבישים שבהם אנחנו מרגישים חשופים,
ומנסים לנהל שגרה כשהילדים עדיין בבית.

זה לא מקרי, אם כך, שרבים מאיתנו חשים תשישות גדולה,
שנגרמת מהמאמץ הכפול הנדרש מאיתנו עכשיו-
לשמור על החיים ובמקביל גם להמשיך לחיות.

מצד אחד, העוררות שלנו בשיאה:
אנחנו סורקים את הסביבה,
דרוכים לכל צליל,
מחשבים מרחק למרחב מוגן,
וקמים בלילות מההתרעות והאזעקות-
מה שדורש מאיתנו כמעט את כל המשאבים שלנו.
מצד שני, המציאות דורשת מאיתנו להיות בתפקוד:
לענות למיילים, לנהל ישיבות, להיות הורים נוכחים.

יש האומרים,
שהתפקוד הזה חיוני לחוסן שלנו.

זה אולי נכון,
אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שכשהקשב שלנו מפוצל לאורך זמן-
בין הרצון להתכנס כדי להתגונן לבין הצורך להתרחב כדי לתפקד-
נוצר בתוכנו מתח רגשי אדיר,
והיכולת להיות מרוכזים וסבלניים מצטמצמת מאד.

אם גם אתם מרגישים כך, חשוב שתדעו:
העייפות הזו היא לא סימן לחולשה,
אלא מהווה עדות לכך שהמערכת שלכם עושה מאמץ עילאי,
כדי לייצר עבורכם סוג של שגרה וגם לשמור עליה,
בזמן שהקרקע רועדת.

לכן עלינו לשפוט את התפקוד שלנו,
בהתאם לסטנדרטים של "מצב מלחמה".
לזכור שגם אם הוא נראה לנו חלקי-
הוא דורש עכשיו את כל מה שיש לנו,
ולהיות בחמלה ובקבלה מול עצמנו.

Address

Balfour
Tel Aviv

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when אסף שמילוביץ - פסיכותרפיסט posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to אסף שמילוביץ - פסיכותרפיסט:

Share