11/03/2026
השבוע האחרון מאלץ אותנו להתמודד עם מציאות מורכבת:
אנחנו יוצאים לעבודה בכפוף למרחב מוגן,
נוסעים בכבישים שבהם אנחנו מרגישים חשופים,
ומנסים לנהל שגרה כשהילדים עדיין בבית.
זה לא מקרי, אם כך, שרבים מאיתנו חשים תשישות גדולה,
שנגרמת מהמאמץ הכפול הנדרש מאיתנו עכשיו-
לשמור על החיים ובמקביל גם להמשיך לחיות.
מצד אחד, העוררות שלנו בשיאה:
אנחנו סורקים את הסביבה,
דרוכים לכל צליל,
מחשבים מרחק למרחב מוגן,
וקמים בלילות מההתרעות והאזעקות-
מה שדורש מאיתנו כמעט את כל המשאבים שלנו.
מצד שני, המציאות דורשת מאיתנו להיות בתפקוד:
לענות למיילים, לנהל ישיבות, להיות הורים נוכחים.
יש האומרים,
שהתפקוד הזה חיוני לחוסן שלנו.
זה אולי נכון,
אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שכשהקשב שלנו מפוצל לאורך זמן-
בין הרצון להתכנס כדי להתגונן לבין הצורך להתרחב כדי לתפקד-
נוצר בתוכנו מתח רגשי אדיר,
והיכולת להיות מרוכזים וסבלניים מצטמצמת מאד.
אם גם אתם מרגישים כך, חשוב שתדעו:
העייפות הזו היא לא סימן לחולשה,
אלא מהווה עדות לכך שהמערכת שלכם עושה מאמץ עילאי,
כדי לייצר עבורכם סוג של שגרה וגם לשמור עליה,
בזמן שהקרקע רועדת.
לכן עלינו לשפוט את התפקוד שלנו,
בהתאם לסטנדרטים של "מצב מלחמה".
לזכור שגם אם הוא נראה לנו חלקי-
הוא דורש עכשיו את כל מה שיש לנו,
ולהיות בחמלה ובקבלה מול עצמנו.
