אסף שמילוביץ - פסיכותרפיסט

אסף שמילוביץ - פסיכותרפיסט Contact information, map and directions, contact form, opening hours, services, ratings, photos, videos and announcements from אסף שמילוביץ - פסיכותרפיסט, Psychotherapist, Balfour, Tel Aviv.

עוזר לא.נשים לחיות חיים מלאים ומספקים יותר דרך התמודדות מיטיבה עם אתגרי החיים: חרדה, דיכאון, קשיים ביחסים, אובדן, דימוי עצמי נמוך וגיבוש זהות מינית.
גישתי הטיפולית היא אינטגרטיבית ומשלבת את הגישה הדינמית, גישת ACT, הגישה הקיומית, גישת DBT וכלי CBT.

השבוע האחרון מאלץ אותנו להתמודד עם מציאות מורכבת: אנחנו יוצאים לעבודה בכפוף למרחב מוגן, נוסעים בכבישים שבהם אנחנו מרגישי...
11/03/2026

השבוע האחרון מאלץ אותנו להתמודד עם מציאות מורכבת:
אנחנו יוצאים לעבודה בכפוף למרחב מוגן,
נוסעים בכבישים שבהם אנחנו מרגישים חשופים,
ומנסים לנהל שגרה כשהילדים עדיין בבית.

זה לא מקרי, אם כך, שרבים מאיתנו חשים תשישות גדולה,
שנגרמת מהמאמץ הכפול הנדרש מאיתנו עכשיו-
לשמור על החיים ובמקביל גם להמשיך לחיות.

מצד אחד, העוררות שלנו בשיאה:
אנחנו סורקים את הסביבה,
דרוכים לכל צליל,
מחשבים מרחק למרחב מוגן,
וקמים בלילות מההתרעות והאזעקות-
מה שדורש מאיתנו כמעט את כל המשאבים שלנו.
מצד שני, המציאות דורשת מאיתנו להיות בתפקוד:
לענות למיילים, לנהל ישיבות, להיות הורים נוכחים.

יש האומרים,
שהתפקוד הזה חיוני לחוסן שלנו.

זה אולי נכון,
אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שכשהקשב שלנו מפוצל לאורך זמן-
בין הרצון להתכנס כדי להתגונן לבין הצורך להתרחב כדי לתפקד-
נוצר בתוכנו מתח רגשי אדיר,
והיכולת להיות מרוכזים וסבלניים מצטמצמת מאד.

אם גם אתם מרגישים כך, חשוב שתדעו:
העייפות הזו היא לא סימן לחולשה,
אלא מהווה עדות לכך שהמערכת שלכם עושה מאמץ עילאי,
כדי לייצר עבורכם סוג של שגרה וגם לשמור עליה,
בזמן שהקרקע רועדת.

לכן עלינו לשפוט את התפקוד שלנו,
בהתאם לסטנדרטים של "מצב מלחמה".
לזכור שגם אם הוא נראה לנו חלקי-
הוא דורש עכשיו את כל מה שיש לנו,
ולהיות בחמלה ובקבלה מול עצמנו.

יש משהו כל כך מתעתע בשבוע האחרון, שמרגיש כאילו אנחנו חיים עכשיו בשני עולמות מקבילים: עולם אחד שבו הזמן עומד מלכת, ועולם ...
05/03/2026

יש משהו כל כך מתעתע בשבוע האחרון,
שמרגיש כאילו אנחנו חיים עכשיו בשני עולמות מקבילים:
עולם אחד שבו הזמן עומד מלכת,
ועולם שני שבו הכול רוחש וגועש.

בחוץ?
הכול עצר.
הרחובות ריקים, מקומות העבודה סגורים והילדים בבית,
ולכאורה זו הזדמנות עבורנו להאט קצת את הקצב, להיות קשובים לעצמנו.
אבל בתוכנו?
הדופק משתולל, המחשבות רצות קדימה, כל צליל מקפיץ אותנו,
והמרחק מהאפשרות הזו נראה עצום.

הפער הזה, בין השקט שבחוץ לרעש שבפנים,
מעייף אותנו מאד,
מפני שהשקט שבחוץ לא באמת מזמין אותנו לנוח,
אלא בעיקר הופך את הרעש הפנימי לצורם הרבה יותר.
ומתוך הרעש הזה הניסיון שלנו-
ליישר קו עם השקט של הרחובות הריקים,
ולהכריח את הנפש להרפות כשהיא בכלל נמצאת על המשמר-
שוחק אותנו אפילו יותר.

אז אולי מה שעלינו לעשות עבורנו עכשיו,
הוא דווקא להפסיק לנסות לצמצם את הפער הזה.
להסכים להיות באי-שקט גם כשהכול בחוץ דומם,
ולא לצפות מעצמנו למצוא שלווה,
שאינה תואמת את החוויה שלנו בימים המורכבים האלה.

כי לפעמים, להפסיק לבקש מעצמנו להירגע
זה הדבר הכי קרוב למנוחה, שנוכל למצוא.

כולנו פוגשים את זה בנו מדי פעם-את הרצון החזק להישאר ב"נמל" המוכר והנוח, גם אם הוא כבר לא מיטיב איתנו.הרצון הזה מגיע מההג...
26/02/2026

כולנו פוגשים את זה בנו מדי פעם-
את הרצון החזק להישאר ב"נמל" המוכר והנוח,
גם אם הוא כבר לא מיטיב איתנו.

הרצון הזה מגיע מההגנות שבנינו לעצמנו,
מהחרדות שמונעות מאיתנו לנסות או מתפיסות ישנות,
שאומרות לנו שעדיף לא להסתכן כדי לא להיפגע.

האמת? יש בכך היגיון,
הרי בתוך הנמל אין גלים גבוהים ולכן אין סכנה לטבוע,
אבל להישארות הזו במקום יש גם מחיר רגשי כבד.

הנפש שלנו-
בדיוק כמו ספינה שלא יוצאת לים ומתחילה להעלות חלודה-
עלולה לאבד מהחיוניות שלה כשהיא נותרת סטטית.
והיא שוכחת אז את היכולת שלה לחתוך את המים,
להרגיש את הרוח ולגלות מקומות חדשים.

טיפול פסיכותרפי
מאפשר ללמוד לסמוך מחדש על המצפן הפנימי,
כדי שאפשר יהיה להפליג גם כשמזג האוויר בחוץ לא מושלם.

כי בסוף בסוף,
מה שבאמת מעניק לנו ביטחון הוא לא היעדרן של סערות,
אלא הידיעה שיש לנו את הכלים לנווט בתוכן.

בעקבות יום האהבה, שחל לפני כמה ימים, יצא לי לשוחח עם מישהי על החשיבות הגדולה שיש לאהבה עצמית. מיד ראיתי בעיניה היסוס, וא...
19/02/2026

בעקבות יום האהבה, שחל לפני כמה ימים, יצא לי לשוחח עם מישהי על החשיבות הגדולה שיש לאהבה עצמית.
מיד ראיתי בעיניה היסוס, ואז גם הגיעה השאלה: ״אבל תגיד, זה לא קצת נרקיסיסטי?".

החשש הזה מובן לי מאד-
אנחנו חיים בתקופה שמדגישה מאד את הנראות החיצונית ואת העיסוק בעצמי,
ולכן קל לטעות ולחשוב שאהבה עצמית היא בעצם שם נרדף ליהירות, לאנוכיות או להתנשאות.

אבל האמת היא,
שאהבה עצמית ונרקיסיזם הם לא רק דברים שונים-
הם כמעט הפכים.

אז איך מבדילים ביניהם?
1. המבט פנימה מול המבט החוצה: בעוד שכולנו זקוקים להכרה, הנרקיסיסט תלוי בה. הוא ניזון מאישור חיצוני וצריך קהל, הערצה ותחושת עליונות כדי להרגיש קיים.
אהבה עצמית, מנגד, היא עבודה פנימית. זו היכולת להרגיש שהערך העצמי שלנו יציב, גם כשלא כולם מרוצים מאיתנו.

2. היכולת לראות את הזולת: אדם, שאוהב את עצמו באמת, מרגיש מספיק בטוח כדי לפנות מקום לאחר, ויכול להקשיב ולהשתתף בצערו או בשמחתו מבלי להרגיש מאוים או להצטרך להקטין אותו.
לעומת זאת נרקיסיזם, בבסיסו, הוא חוסר ביטחון עמוק שמתחפש לביטחון עצמי מופרז, ולכן כל תשומת לב שלא מופנית אליו נחווית כמערערת את קיומו.

3. השלמה עם חולשות: הנרקיסיזם מחייב מצג של מושלמות. כל טעות נחווית ככישלון צורב, שיש להסתיר או להשליך על אחרים.
אהבה עצמית, בניגוד לזה, היא היכולת להביט במראה, להכיר בחולשות, בטעויות ובסדקים שלנו ולהבין שהם חלק בלתי נפרד מהיותנו אנושיים ואינם הופכים אותנו לפחות ראויים.

אם כך,
אהבה עצמית היא לא מותרות, פינוק או הגזמה,
אלא מהווה את הבסיס להכול.

כי כשאנחנו מפסיקים לתלות את קיומנו רק באישורים מבחוץ,
ולומדים לקבל ולחבק את מי שאנחנו-
על הסדקים, הטעויות והחולשות-
אנחנו מתחילים למצוא בתוכנו שקט שמאפשר לנו להיות נוכחים באמת,
בחיים ובמערכות היחסים שלנו.

אולי המצב הזה מוכר גם לכם... בעבודה או במפגשים חברתיים אתם מתפקדים נפלא, אתם חדים, יעילים, אדיבים ומפגינים ביטחון. אבל ב...
12/02/2026

אולי המצב הזה מוכר גם לכם...

בעבודה או במפגשים חברתיים אתם מתפקדים נפלא,
אתם חדים, יעילים, אדיבים ומפגינים ביטחון.
אבל ברגע שאתם חוזרים הביתה והדלת נסגרת,
אתם מרגישים מרוקנים, חסרי כוחות ונסוגים לתוך עצמכם.

והפער הזה,
בין הדמות שאתם מציגים לעולם לבין התחושות וההתנהגות שלכם כשאתם לבד,
מעלה בכם לא פעם שאלה:
"מי אני באמת- הדמות המתפקדת שבחוץ או האדם המותש שבבית?".

התשובה היא,
ששני החלקים גם יחד מרכיבים את מי שאתם.
רק שהחלק המתפקד-
זה שלמד להצטיין, לרצות ולהתאים את עצמו לדרישות הסביבה-
עובד שעות נוספות ומשקיע מאמץ קוגניטיבי ורגשי עצום,
כדי להישאר אסוף, כדי לא לחשוף שבריריות, כדי שהכל ישאר בשליטה.
עד שלבסוף אתם מתעייפים.

כך הופך המקום הבטוח של הבית למקום היחיד,
שבו אפשר להניח את המשא הזה.
ונוצרת תנועה של או-או:
או תפקוד מלא בחוץ או קריסה בבית.

בטיפול רגשי,
המטרה היא לא לוותר על היכולות המרשימות שלכם בחוץ,
אלא להפך.

אנחנו שואפים ליצור גשר ובודקים ביחד-
איך אפשר לנוע על הרצף הזה בגמישות,
ואיך לאפשר לחלק הזה להיות קצת פחות נוקשה ויותר רך וחשוף,
כדי שלא תצטרכו לעבוד כל כך קשה בלשמור על עצמכם מוחזקים כל הזמן.
וכשהפער מצטמצם העומס יורד,
ואפשר פשוט להיות.

אני מזמין אתכם ליצור איתי קשר ♥

לפני כשבוע, ללא כל סימני אזהרה, אבא שלי התמוטט בביתו והובהל לבית החולים.כמה שעות מאוחר יותר התבררה הסיבה לכך- הפרעה בקצב...
05/02/2026

לפני כשבוע, ללא כל סימני אזהרה, אבא שלי התמוטט בביתו והובהל לבית החולים.

כמה שעות מאוחר יותר התבררה הסיבה לכך- הפרעה בקצב הלב,
וכך, לאורך יממה ארוכה מאד ומורטת עצבים,
הדופק שלו נע ונד ואיתו גם הדאגה לחייו, עד שהושתל בליבו קוצב לב.

יום קודם עוד הספקנו לציין במשפחה אירוע משמעותי,
והמעבר החד הזה, משמחה גדולה לטיפול נמרץ,
הדגיש את מה שכולנו תמיד מנסים להדחיק ולא לחשוב עליו-
אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה.

זה לא אומר שצריך לחיות בפחד,
אלא להבין שהשליטה שלנו מוגבלת.
ובתוך חווית חוסר השליטה הזו גיליתי,
כמה כוח טמון בהתמקדות במה שכן נמצא בשליטתנו:
ההישענות ההדדית, התמיכה והיכולת להיות שם, האחד בשביל האחר.

יש אירוניה בכך שדווקא הלב,
שהוא הסמל הכי מובהק לרגש ולנשמה,
הופך ברגע אחד לבעיה מכנית, ״חשמלית״...

מה שקרה לאבי מזכיר לי-
עד כמה הגוף שלנו הוא מכונה מופלאה אך שברירית,
שלפעמים זקוקה לעזרה חיצונית כדי להמשיך לפעום.

וגם-
שבתוך העומס של החיים אנחנו לא פעם שוכחים,
שאין לנו את הפריבילגיה לבזבז את הפעימות של ליבנו על מתח, כעסים או דאגות מיותרות.
הן יקרות מדי.

וכמו שהקוצב הראה,
לפעמים צריך יותר מלב אחד כדי לשאת את הכל.
אז אל תישארו עם זה לבד.
שתפו חברים, בני או בנות זוג,
בקשו תיקוף, מילות חיזוק ותמיכה,
ואם אתם מרגישים צורך גם להבין לעומק- קחו את זה לטיפול.

העיקר- שלא תיקחו ללב.

ולגבי אבא שלי- הוא מתאושש כעת,
בתקווה שיחזור בקרוב מאד לשגרת חיים ולתפקוד מלא 🙏🏻

כאב המילים שלא נאמרו...אנחנו יודעים עד כמה מילה קשה יכולה לפצוע ולהוריד את הביטחון,וכבר רגילים להיזהר ממילים מעליבות,או ...
29/01/2026

כאב המילים שלא נאמרו...

אנחנו יודעים עד כמה מילה קשה יכולה לפצוע ולהוריד את הביטחון,
וכבר רגילים להיזהר ממילים מעליבות,
או מכאלו שהן לא מספיק "פוליטיקלי קורקט".

אבל כמטפל,
אני פוגש שוב ושוב כאב מסוג אחר לגמרי-
הכאב על המילים שלא נאמרו.

אותו חלל ריק שנשאר באדם,
כשהיה זקוק מאד לשמוע מילים כמו:
"אני גאה בך",
"אני רואה עד כמה אתה מתאמץ",
"יהיה בסדר, את/ה לא לבד בזה"-
ולא שמע.

כולנו זקוקים לעיניים טובות שיראו אותנו,
ולהדהוד חיצוני לקיומנו.

היעדרן של המילים האלו גורם לנו לפקפק במקום שלנו בעולם,
להרגיש שאנחנו לא חשובים מספיק, שאנחנו שקופים,
ומשאיר בנו חותם לא פחות עמוק מכל צעקה או עלבון.

לכן זה כל כך טבעי ואנושי להמשיך לחכות,
ולרצות לשמוע את המילים המנחמות מההורים, מבני הזוג או מחברים,
אך במקומות שבהם המילים האלו חסרות-
אנחנו לא חייבים להישאר ריקים.

אפשר ללמוד להצמיח את הקול הזה מבפנים,
אפשר ללמוד להיות "ההורה המיטיב" של עצמנו,
ואפשר לבנות מחדש, במו ידינו,
את תחושת הערך שנפגעה בשתיקה.

**מוזמנים לשתף: איזה משפט הייתם רוצים לשמוע היום?**

הסמסטר נגמר, תקופת המבחנים כבר כאן,ויחד איתה מגיעה לפעמים אורחת לא רצויה- חרדת בחינות, שהיא תגובה אנושית ומאד נפוצה. בקל...
22/01/2026

הסמסטר נגמר, תקופת המבחנים כבר כאן,
ויחד איתה מגיעה לפעמים אורחת לא רצויה- חרדת בחינות, שהיא תגובה אנושית ומאד נפוצה.

בקליניקה אני פוגש סטודנטים רבים, המתארים שוב ושוב את אותן התחושות:
הלב שדוהר עוד לפני שבכלל פתחו את המחברת,
כאבי בטן לא מוסברים,
בלק-אאוט רגעי מול שאלה או הרגשה שהידע פשוט נעלם,
ומחשבות אוטומטיות שליליות ומטרידות, כגון: "אין לי שום סיכוי להצליח״, "אני תמיד נכשלת במבחנים", או "אני אכשל וזה יהרוס לי את כל העתיד".

זה לא אומר שהם באמת לא יודעים את החומר,
זה רק אומר שמערכת האזעקה של הגוף שלהם עובדת שעות נוספות.

חשוב לזכור שרמה מסוימת של מתח לפני בחינה היא טבעית,
ואף יכולה לסייע בשיפור הריכוז,
אך כאשר החרדה נהיית מציפה היא דורשת התייחסות.
אז איך אפשר להרגיע את הסערה הפנימית ולעבור את התקופה הזו בשלום?
הנה כמה כלים שאני מציע למטופליי:

* תנו לגוף לנשום: תרגלו נשימות איטיות ועמוקות אל חלל הבטן, תוך התמקדות בתחושת האוויר הנכנס והיוצא מהגוף.
נשימות אלו הן "כפתור ההשתקה" של מערכת העצבים, והן מפחיתות את התסמינים הפיזיים של החרדה.
5-10 דקות של תרגול ביום, ובמיוחד ברגע שהלחץ עולה לפני ובמהלך בחינה, יכולות לשנות את כל התמונה.

* סדר עושה שקט: הכינו מוקדם ככל האפשר תוכנית למידה מפורטת, הכוללת חלוקה של החומר ליחידות קטנות, ניהול לוח זמנים מסודר, פתרון מבחנים לדוגמה, והפסקות יזומות למנוחה ופעילויות אחרות (כי גם להן מגיע זמן בלו"ז). הסדר החיצוני הזה עוזר מאד להוריד את תחושת ההצפה והחרדה.

* תהיו חברים טובים של עצמכם: המחשבות שלנו נוטות להיות ביקורתיות ושליליות ("אני אכשל", "כולם יותר חכמים ממני").
זיהוי המחשבות הללו ואיתגור שלהן הוא חלק חשוב בהתמודדות עם חרדת הבחינות.
חשוב לזכור, שבדומה למזג האוויר גם המחשבות השליליות באות וחולפות.
לכן, כשהן עולות- נסו שלא להילחם בהן או להזדהות איתן, אלא רק להחליף אותן במשפטים מאוזנים יותר, כמו: "אני עושה כמיטב יכולתי", או "הציון הזה לא מגדיר את הערך שלי".

* לישון ולאכול (באמת): קפאין וסוכר אולי נותנים אנרגיה רגעית, אבל שינה מספקת ותזונה מאוזנת הן הדלק האמיתי של הגוף, המסייע לריכוז ולהתמודדות עם לחץ ומתח.

* לדמיין הצלחה: הדמיון שלנו הוא כלי רב עוצמה, אז במקום להריץ בראש תסריטי אימה על כישלון- נסו לדמיין את עצמכם נכנסים לכיתת הבחינה ברוגע, קוראים את השאלות בריכוז ועונים עליהן בקלות ובביטחון.

* אל תישארו עם זה לבד: שיתוף החששות עם חברים, משפחה או קבוצת תמיכה של סטודנטים, יכול להפחית את תחושת הבדידות ולספק פרספקטיבה חדשה. עצם הידיעה, שאתם לא לבד בסיפור הזה, כבר יכולה להפחית משמעותית את החרדה.
גם למידה בקבוצות קטנות יכולה לעזור בהפחתת החרדה, ולשפר את ההבנה של החומר.

ואם אתם מרגישים שהחרדה משתקת אתכם,
ומונעת מכם להביא את עצמכם לידי ביטוי-
בטיפול רגשי ממוקד נוכל ללמוד ביחד איך לווסת את הלחץ, להחזיר את תחושת הביטחון והשליטה, ולהגיע למבחן רגועים יותר.

בהצלחה רבה לכל הנבחנים והנבחנות!

למה אני עושה את מה שאני עושה?יש משפט יפהפה של הפסיכותרפיסט הארוויל הנדריקס, שמהדהד בי שוב ושוב: "אנחנו נולדים בתוך קשר, ...
15/01/2026

למה אני עושה את מה שאני עושה?

יש משפט יפהפה של הפסיכותרפיסט הארוויל הנדריקס, שמהדהד בי שוב ושוב:
"אנחנו נולדים בתוך קשר, נפצעים בתוך קשר ונרפאים בתוך קשר".

בעיניי, המשפט הזה מזקק באופן מדויק חוויה אנושית:
הפצעים הכי כואבים שלנו נוצרו במקומות,
שהיו אמורים להיות הבטוחים ביותר עבורנו.
והריפוי, באופן דומה, לא יכול להתרחש בריק.
הוא זקוק לקשר.

לפעמים שואלים אותי: ״אז כשכואב לי ונפגעתי,
למה לא פשוט לשפוך את הלב לחבר קרוב, או לדבר עם הצ'אט וזהו?״.
והתשובה שלי לכך היא:
לדבר עם חבר זה נפלא ונהדר,
ותמיד טוב להיות מוקף בחברים טובים,
אבל הקשר הטיפולי הוא קשר מסוג אחר.

כן,
הוא, כמובן, מרחב של קבלה ותמיכה,
אבל הוא לא רק זה.

לקשר הטיפולי יש מטרה נוספת:
לעזור לנו להבין את עצמנו לעומק.
לזהות את הדפוסים שנוצרו בעקבות פצעי העבר,
ולמצוא דרכים חדשות להיות בעולם.

במובן מסוים, תפקידי כמטפל הוא להוות "זולת עצמי"-
להיות שם עבור המטופלים שלי,
באופן יציב, אמפתי ולא שיפוטי,
ולספק את מה שהיה חסר להם,
כדי לאפשר לתנועה הפנימית להתרחש.

וכשזה קורה,
אני מקבל את הזכות להיות עד.

עד לרגע בו אדם מרגיש, אולי לראשונה בחייו, שהוא באמת נראה ומובן.
עד לרגע, שבו האמון בעצמו ובעולם מתחיל להיבנות מחדש.
עד לרגע בו הוא מגלה, שהוא יכול להירפא בתוך קשר.

עבורי,
זוהי המשמעות העמוקה ביותר של המקצוע הזה,
שבחרתי לעצמי.

לפני כל שינוי אמיתי יש רגע כזה, שבו חלק בתוכנו מבין שהמחיר-של השתיקה, של הריצוי,של המאמץ להחזיק הכול בפנים-כבד מדי,וקם נ...
08/01/2026

לפני כל שינוי אמיתי יש רגע כזה,
שבו חלק בתוכנו מבין שהמחיר-
של השתיקה, של הריצוי,
של המאמץ להחזיק הכול בפנים-
כבד מדי,
וקם נגדו.

זה לאו דווקא קורה כהתפרצות גדולה,
או כמרד נגד העולם כולו,
אלא לרוב כאמירה פנימית, שקטה אך נחושה:
"אני מוכן/ה להפסיק לפגוע בעצמי בשם ההרגלים, הפחדים והצורך לרצות".

בעבודה טיפולית-רגשית,
רגעי ה-"לא עוד!" האלה מהווים נקודות מפנה משמעותיות.

יש בהם הסכמה,
לעבור מעמדה של הישרדות לעמדה של הקשבה,
ממצב של תפקוד אוטומטי ליכולת להרגיש,
מהתאמה לאחרים לנאמנות לעצמי.
ואנחנו לומדים להתבונן בהם אחרת,
להבין שהם יכולים להיחוות כמו משבר,
אבל בו בזמן מביאים איתם תמיד גם הזדמנות.

אולי כולנו זקוקים, מדי פעם,
לעצור לרגע ולשאול את עצמנו:
״במה אני עדיין מחזיק/ה למרות שכבר אינו מועיל לי, רק כי התרגלתי אליו?",
ו-״מה יקרה אם הפעם אני אבחר אחרת?״.

אם השנה הזו היא השנה,
שבה תבחר/י להגיד "לא עוד"-
אני כאן לצעוד איתך את הצעד הראשון ♥

יש משהו בסוף שנה אזרחית, שגורם לנו להפוך למנהלי החשבונות של עצמנו.אנחנו עושים לנו בראש רשימות:מה השגתי? לאן הגעתי?במה לא...
28/12/2025

יש משהו בסוף שנה אזרחית,
שגורם לנו להפוך למנהלי החשבונות של עצמנו.

אנחנו עושים לנו בראש רשימות:
מה השגתי?
לאן הגעתי?
במה לא הצלחתי?
ואיפה הייתי אמור/ה להיות עכשיו?

ואז, אם התשובות לא מספיק מרשימות,
אנחנו מרגישים שאיכזבנו את עצמנו.
שוב.

אבל מה שבאמת חשוב שנזכור בהתבוננות הזו של סוף השנה,
זה שהשינוי האמיתי לא תמיד נמדד בהישגים חיצוניים.
לפעמים ניווכח שבשנה הזו דווקא נחלנו הצלחה גדולה,
כי בה למדנו:

- להגיד "לא" בלי להרגיש אשמה.
- לשרוד תקופה איומה של מלחמה ועדיין להיות כאן, בראש מורם.
- להבין למה אנחנו חוזרים על אותם דפוסים.
- להרשות לעצמנו לא להיות חזקים כל הזמן.
- להפסיק לרוץ על אוטומט, ולהתחבר למה שעושה לנו טוב ומשמח אותנו.

אלה אולי לא דברים שמצלמים ומפרסמים בסטורי של האינסטגרם,
אבל הם משנים לעומק את מי שאנחנו.
לכן, לפני שאנחנו סוגרים את השנה בתחושת כישלון,
אני מציע שנשאל את עצמנו משהו אחר הפעם:

מה למדתי על עצמי השנה?
איפה גיליתי בעצמי חוסן, שלא ידעתי שקיים בי?
איזה כאב ישן התחלתי להבין?
ואיפה, גם אם זה עדיין לא נראה לעין,
התחלתי להשתנות?

מגיל צעיר, אנחנו לומדים להגדיר את עצמנו במונחים של או-או:כעס או אהבה,חזק או חלש, ביחד או לבד.כאילו שאלו אפשרויות הסותרות...
18/12/2025

מגיל צעיר, אנחנו לומדים להגדיר את עצמנו במונחים של או-או:
כעס או אהבה,
חזק או חלש,
ביחד או לבד.
כאילו שאלו אפשרויות הסותרות זו את זו,
ומחייבות אותנו לבחור צד.

אבל מה אם רוב הזמן אנחנו גם וגם?

מה אם בתוך הרצון העז שלנו בקרבה,
קיים גם צורך, עמוק לא פחות, במרחב?

אם לצד השאיפה לשינוי,
קיים גם פחד, טבעי ואנושי, מהלא נודע?

ואולי במקביל לאדם הבוגר והאחראי שאנחנו,
קיים גם ילד פנימי, שזקוק למשחק ולמנוחה?

כמטפל רגשי אני מאמין,
שהרבה מהסבל הנפשי שלנו נובע-
מהניסיון לכפות על עצמנו פשטות,
במקום שבו קיימת מורכבות,
ומהמאבק הפנימי לבחור רק צד אחד,
כשלמעשה שני הצדדים גם יחד הם חלק מאיתנו.

לכן, לתפיסתי,
המטרה שלנו בטיפול היא לא לפתור את הניגודים,
אלא לפנות להם מקום בתוכנו.

ללמוד להשתהות עם המתח שביניהם,
להקשיב לשני הקולות גם כשהם נשמעים לנו סותרים,
ולגלות שהם לא מבטלים זה את זה,
אלא יוצרים יחד את השלם, המורכב והאמיתי,
שהוא אנחנו.

נכון,
זה לא משהו שקורה ברגע.
זהו תהליך,
והוא דורש זמן וסבלנות.

אבל זאת אולי הדרך היחידה,
שבה נוכל, סוף סוף, להרגיש שלמים באמת.

Address

Balfour
Tel Aviv

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when אסף שמילוביץ - פסיכותרפיסט posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to אסף שמילוביץ - פסיכותרפיסט:

Share

Share on Facebook Share on Twitter Share on LinkedIn
Share on Pinterest Share on Reddit Share via Email
Share on WhatsApp Share on Instagram Share on Telegram

Our Story

אני יודע איך זה מרגיש כשהעולם לא מבין אתכם.

כשאתם לא מבינים אותו.

כשמה שחשבתם אתמול שיתאים לכם, לא בהכרח מתאים למי שאתם היום.

כשאתם לא יודעים לספר על הצרכים שלכם.