16/07/2025
בשנות השישים מעטים ידעו מה זה יוגה, ועוד פחות מזה, לא ידעו מי מלמד יוגה. כבר מגיל צעיר מאד נמשכתי לנושא לאחר קריאת ספר ובתחושה פנימית הבנתי שביוגה אמצא את הדרך לחיזוק הגוף ולהרגעת הנפש של הילד שהייתי, חסר מנוחה, עם בעיות קשב וריכוז וסקרנות לגלות משהוא חדש שלא הרבה ידעו עליו. כך הגעתי בשנת 1969 למורה ליוגה בשם רגינה קוליץ ברחוב גאולה בתל אביב. רגינה הייתה אשה מסתורית, מופלאה עם לב ענק של נתינה ורצון לעזור לזולת. בשנה בה למדתי ותירגלתי אצלה התחזקתי מאד, כח הריכוז שלי התחזק והפכתי מילד חלש וחסר כיוון לאדם אחר.
בשנים שלאחר מכן התאמנתי באמנויות לחימה, אך היוגה תמיד ליוותה אותי וזה נמשך עד היום. למדתי דברים נוספים מיוגים הודים ואחרים, ניפיתי את ההינדואיזם שניסו להכתיב לי באשרמים בהם ביקרתי (בארצות הברית, לא בהודו בה לא ביקרתי מעולם). היוגה ליוותה אותי בשנים קשות ועזרה לי בהתמודדות בעיתות משבר וקשיים. תמיד אזכור ממי למדתי ואת האנשים שהיו לי לאבני דרך לאורך השנים. רגינה קוליץ היא אחת מאותם אנשים, יוגית אמיתית שחיה בצימצום ובסגפנות שעד ימיה האחרונים לא אמרה את גילה לאנשים כי "גיל זה בראש". רגינה גם הקפידה שתלמידיה לא יאמרו מילים שליליות כי "למילים יש כח". כנראה אף אחד מקוראי שורות אלה מעולם לא שמע עליה. אך היא דמות שמלווה אותי כמעט 60 שנה! אגב, הצילום בכריכת הספרון שכתבה זו אחת מתלמידותיה, לא היא.
