29/07/2023
--הקשבה--
"דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד הקשיבו לקולך.
דברו שפתיים יחפות דברו עיניים...
עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה.
תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך.
סיכת פרפר קשורה בשערך.
תהיי קטנה מאומה לא יברח לך.
אני אהיה גדולה גם בשבילך.
דברו שפתיים יחפות דברו עיניים..." (יהונתן גפן)
השיר הזה של יהונתן גפן ז״ל, שהתמודד אף הוא עם פוסט-טראומה, מתחבר לי לתימת ה״הקשבה״.
אנחנו פוגשות את המטופלות/ים שלנו כבר לאחר שההבטחה לעולם חדש וטוב נגוזה והתנפצה; לאחר שלא הקשיבו להן, לא ראו אותן - אולי שמעו ולא הקשיבו, ראו ולא הבינו…
כמה קשה לשכנע אדם, במובן העמוק, שאת באמת מקשיבה לו, לאחר שנכווה ונפצע ודימם.
ההקשבה היא פעולה שקטה, כביכול פאסיבית, אך מאומצת ביותר - בהתכוונות שבה, בהתכווננות ובהקפדה על מה לא לעשות. לא לקפוץ לפתרונות, לא להיות עסוקה במה אומר אח״כ, לא להתיימר לדעת מה עומד בפניי - להיות צנועה. להקשיב באופן משתתף, להיות. החושים של מי שפגעו בהם (מעגל ראשון או שני) מחודדים עד לקצה והם יחושו בכל זיוף.
ב-14 השנים האחרונות אני מנחה, בשותפות עם אשת מקצוע נוספת - עירית סדן, קבוצת אימהות לנפגעות ולנפגעים, במרכז הסיוע.
בקבוצה שלנו מעגלי ההקשבה הם מרובים. הם נעים ותופסים מקום וצורה במקביל. מתרחבים ומצטמצמים, משתרגים זה בזה - לעיתים בהרמוניה, לעיתים תוך כדי מאבק על מקום.
בראש ובראשונה המחויבות שלנו היא לאימהות - הן המטופלות שלנו והקשב כולו מופנה אליהן. לעיתים הן עברו פגיעה מינית בעצמן, לעיתים נפגעו ולא הקשיבו להן באופנים שונים ואחרים.
בצד הקשב הזה, ישנה כמובן ההקשבה שלהן - של המשתתפות - זו לזו. זהו קשב יקר ערך ואין לו תחליף - שותפות הגורל הזו, התחושה ש"היא" ממש יודעת, בכל רמ"ח איבריה, מה אני מרגישה.
מעגל קשב נוסף הוא הבנות או הבנים הנפגעים. אנחנו מקשיבות דרך האימהות גם לילדים שלהן, וחלק מן העבודה היא ללמד את הקשב הזה, להנחיל אותו גם לאימהות. לא להרים ידיים, רק "להרים אוזניים"… להבין שכל יום, כל רגע, צופן תקווה לשינוי ולחוויות חדשות ומחוברות, בד בבד עם הכאב על מה שהיה וחולל ומבלי לבטלו או לרככו.
אסיים בדברים של אותו גפן מוכשר כ״כ, שאחת מהמשתתפות בקבוצה הזכירה לאחרונה (וסליחתי מראש על שאין באפשרותי לצטטו במדויק): שישנו דבר אחד קשה יותר מלהיות בודד - להיות בודד ביחד. להיות כביכול לא לבד, אך בודד.
וזו אולי התמצית של הקבוצה שלנו: להיות ביחד, ולהפיג את הבדידות וקשרי השתיקה. "קשרים" ולא "קשר" - מאחר והם מרובים וסבוכים. ללמוד לבטוח להביא את הכאב והבושה והייאוש לתוך הקבוצה שלנו, להיווכח שהיא יכולה לזה!
וכמו בעבודה מול הילדות/ים, יש תמיד ״שבוע הבא״...
* פורסם לראשונה בחוברת "הקשבה" בהוצאת ״מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית״, תל-אביב.
