06/08/2016
מחשבות על משמעות:
הייתי בת ועשרים וקצת, בשנה ג' משחק, אוטוטו הלימודים נגמרים, אוטוטו יוצאים החוצה, הכל עוד מחכה לנו... מי שלמד פעם תאטרון או לימודי אמנות אחרים בטח מכיר את האינטנסיביות של העולם הזה, של בועת הלימודים הזו. שלוש שנים לא היה קיים שום דבר אחר, מהבוקר עד הלילה, רק מקלטים שחורים שבהם עושים חזרות, אין ספרים בעולם רק מחזות, חזרות, שינון טקסים, לחץ, רגשות... אלוהים, כמה שרציתי להיות שחקנית אז, בנפשי היה הדבר, כל כך מסורה הייתי לחלום הזה, נפשי היתה מלאה רק בו.
זו היתה ההצגה האחרונה של המחזור שלנו. בעיניים נוצצות התייצבו שני הבמאים החדשים שלנו והודיעו לנו שההצגה הבאה לא תהיה סתם הצגה אלא יצירה שלנו, של התלמידים, אנחנו נכתוב, נביים יחד, וכמובן נשחק. מדובר היה ביצירה פוליטית, אחד הבמאים היה איש שמאל ידוע. הסתכלתי על דינה חברתי וחייכתי. עיניה הבריקו אלי בחזרה, יצירה משותפת, וואו, כמה מבטיח זה נשמע... אין לי כבר סבלנות.
התפקידים הראשיים מתחלקים כרגיל בין דינה וביני, אנחנו מתחילים בחזרות, עובדים במקלט השחור שעות ארוכות... ארוכות ארוכות... די מהר העיניים של דינה מפסיקות להבריק אלי, אני מפסיקה לחייך אליה אחרי החזרות.
מאכזב!
למרות כל הדיבורים היפים לא אנחנו, חבורת שחקנים צעירים ונלהבים, ביימנו את ההצגה הזו, או כתבנו אותה או שחס וחלילה היה לנו בכלל משהו להגיד עליה. הבמאים, בניגוד לכל מה שאמרו בהתחלה, ביימו אותנו די בנוקשות, אמרו לנו מה להגיד, מתי, איך, איפה לעמוד, נו... הצגה רגילה ומשעממת, כאלה כבר עשינו הרבה... אז למה אני כל כך כועסת? שאלתי את דינה, למה אני יוצאת מדעתי? דיברנו על אמנות מגויסת וכמה עלובה היא יוצאת בדרך כלל, דיברנו על כמה נוראית ההצגה הזו תצא, כמה מוסרנית ומשעממת, ממש כמו מצגת בכיתה ד'. אבל זה לא העניין, אמרה דינה לבסוף, את לא כועסת בגלל שההצגה רעה, את כועסת בגלל השקר.
את כל כך כל צודקת, אמרתי לחברתי, למה לעזאזל שיקראו לדבר הזה יצירה שלי? למה שמי צריך להיות חתום עליה? למה?
ימי החזרות הארוכים התארכו עוד יותר, התפקידים הגדולים שכבו כמו אבן כבדה על בית החזה שלנו, קשה לנשום...
כשהתקרב מועד ההצגה, ואחרי שיחות ארוכות עם דינה, פנינו לזוג הבמאים די בנימוס וביקשנו שההצגה המתקרבת לא תוצג כיצירה שלנו, של התלמידים...הרי מדובר בשקר, אמרה להם דינה בתמימות, לא אנחנו יצרנו את ההצגה הזו, לא אנחנו כתבנו ביימנו או השפענו עליה בכלל – למה שניקח אחריות על הדבר הזה? למה שלא נגיד את האמת? אנחנו רק שחקנים פה...
הבמאים לא הסכימו, הם גם מאוד נעלבו מהמילה "שקר", זה לא תאם את האג'נדה שלהם שהיתה יפה וצודקת, מה גם שעל הפלקטים שיתלו ברחבי בית הספר, וגם בפרסומים בעיתון, המילים" יצירה משותפת" ייראו הרבה יותר מעניינות ומפתות מאשר סתם "הצגה מאת... בבימויים של... ". לא היה עם מי לדבר, כך הרגשנו, היינו רק תלמידות בבית ספר למשחק, דינה ואני, הרגשנו לכודות.
איך שהתייסרנו, כל כך הרבה שיחות לילה בדירה השכורה שלנו התרכזו רק בזה... "שלוש שנים אנחנו חיות ונושמות תאטרון"... "איך אפשר לעשות לנו את זה"... "איך נוכל לעמוד מאחורי שקר כזה"... "אני חולמת על היום בו אצור משהו", אמרה דינה בנחישות חולמנית, "אבל זה יהיה שלי, לגמרי שלי..."
מה נעשה, שאלנו זו את זו שוב ושוב. בינתיים ראינו איך נתלים הפוסטרים ברחבי בית הספר, ראינו גם את הפרסומים בעיתון, ראינו איזה מקום מרכזי תופסות המילים "יצירה משותפת". איך שכעסנו, איך שהיינו תמימות וכועסות, אני כבר לא זוכרת מי אמרה למי ומתי, יש לי רעיון, ומי הקשיבה וצחקה מרוב התרגשות ו... הסכימה.
ביום של החזרה הגנרלית, זו שמוזמנים אליה עיתונאים, כל מורי בית הספר ועוד כל מיני אורחים חשובים הסתגרנו בדירה הישנה שלנו, דינה ואני. ידענו בדיוק מתי השחקנים מגיעים, מתי הבמאים, מתי יבחינו בהעדרנו, יתעצבנו, יחכו קצת, אחר כך ידאגו. לא הופתענו כשהטלפון התחיל לצלצל, וצילצל...וצילצל... כמובן שלא ענינו, הבטנו אחת בשניה בעיניים פעורות, אפשר היה לחתוך את האוויר לפרוסות עבות מרוב מתח.
ההצגה המיועדת לא הוצגה באותו יום באולם הגדול של בית הספר, האורחים המכובדים הלכו הביתה מאוכזבים כנראה, דינה ואני חיכינו שהיום הארוך הזה יגמר כבר, שיעבור הלילה. למחרת הגענו לבית הספר, ניסינו להעמיד פנים שהכל כרגיל.
כמובן שמיד נקראנו למנהל בית הספר.
מסתכל אדון המנהל על התלמידות המצטיינות שלו, תופס את ראשו בידיו ואומר, מה עשיתן? למה עשיתן את זה? למה לעזאזל עשיתן את זה? אנחנו מסבירות לו. משוכנעות בצדקתנו, משוכנעות שלא היתה לנו ברירה.
אנחנו אומרות בגאווה שאנחנו עומדות מאחורי המעשה שלנו, שזה היה מעשה עקרוני, מוסרי, אידאולוגי.
בסדר בסדר, פניו של המנהל עייפות מאוד, רק שאינכן מבינות שאם נהגתן ככה אינני יכול להשאיר אתכן פה, בבית הספר, וממש לא בא לי לסלק אתכן ממש על קו הסיום, מה גם שעבדתן כל כך קשה בשנים האלה, לא חבל? הוא מביט בנו במבט אבהי, לא חבל לוותר על הכל, לא לקבל תעודה, בגלל הצגה אחת, בגלל עיקרון?
הוא מציע לנו להגיד משהו אחר במקום האמת. תגידו שהייתן חולות, שהשעון המעורר התקלקל, שקרה מקרה חירום לסבתא שלכן בדרך, אני יודע... תמציאו משהו.
אנחנו שותקות.
משהו שיאפשר לי להשאיר אתכן פה, עכשיו הוא כמעט מיואש. הוא אומר לנו שהוא באמת אוהב אותנו, הוא מפציר בנו שנעגל פינות קצת, שנחשוב כמו בני אדם בוגרים ושנגמור את כל העניין יפה ובכבוד. אני כמעט מרחמת עליו. הוא איש טוב.
דינה ואני לא צריכות אפילו להתלבט. לא, אנחנו משיבות בגאווה למנהל הנחמד, זה מעשה עקרוני כפי שהבנת. אני מספרת לו איך חזרנו וביקשנו וחזרנו לא להיות מוצגות כיוצרות בהצגה הזו. גם אלייך הגענו אז, מזכירה לו דינה. הוא מנופף בידו ביאוש.
היינו אמיצות ביחד, דינה ואני, שניה לפני קו הסיום עזבנו שתינו את בית הספר, לא התחרטנו, לא הבטנו אחורה בזעם, היינו גאות בעצמנו על האומץ, על היושר, על זה שאנחנו לא מתפשרות. גם היום, ממרחק השנים, אני לא מתחרטת, כן, אפשר אולי היה לעשות את זה אחרת... בצורה קצת יותר חכמה, לא שאלנו בכלל את התלמידים האחרים, הכל נכון, אבל בערנו בכנות, דינה ואני, חיפשנו בכנות את העקרונות שלנו, את הדרך שלנו, את האמת.
עם כל זה הגעתי לפסיכולוג שהייתי הולכת אליו באותם ימים. אינני זוכרת הרבה ממנו, משקפיים עגולים, שיער חלק מסורק הצידה, אני לא מצליחה להיזכר בתווי הפנים בשום אופן, אפילו לא בשם. הוא הקשיב בשקט. הוא הקשיב בשקט למונולוג הלוהט שלי, גם לדיבורים הסוערים שלי על יצירה, ועל אמת ועל פוליטיקה ועל משמעות, היה לי הרבה מה להגיד אבל... באמצע הדיבור התחלתי להרגיש לא נוח. בעצמי לא ידעתי למה, אולי בגלל שהוא לא אמר כלום, הפסיכולוג? אפילו ההמהום המוכר שלו, אות לזה שהוא מקשיב, לא נשמע? הרגשתי איך בלי שרציתי הפנים שלי מתלהטות, איך המילים הנחושות שלי נחלשות, סופן שנשברות. בלי שהבנתי איך השתררה פתאום שתיקה מעיקה בחדר, הרגשתי שאני מתביישת ולא ידעתי ממה, הסתכלתי על הפסיכולוג, הוא הסתכל עלי בחזרה.
תגידי, הוא שאל בקולו השקט, המדוד, תגידי, זה דפוס שמוכר לך?
מה?
אמממ... אני מתכוון לעניין הזה, של לעזוב מסגרות באמצע, לא לסיים, לברוח... כמדומני שגם את הצבא לא סיימת, נכון? הוא הסתכל לרגע בקלסר שלידו, את מבינה מה שאני שואל? הוא רכן לעברי, יש לי הרגשה חזקה שזה קשור ליחסים שלך עם אמא שלך, למרד שאת מורדת בה מילדות, את רוצה שנדבר על זה?
אם הייתי נכנסת למנהרת הזמן הייתי מחבקת עכשיו את האישה הצעירה הזו, שהייתי, כי אני רואה איך פניה מחווירות, אני רואה שהיא מורידה את ראשה כדי שמר משקפיים עגולים לא יראה כמה היא פגועה, אני רואה איך היאוש מתנחל לה בבטן, מכאיב... אני מקשיבה לשתיקה שלה. תקומי ותלכי, אני רוצה להגיד לה, תקומי, תגידי שלום יפה אם מתחשק לך, ותלכי.
לא עזבתי את הטיפול באותה פגישה, נשארתי לשבת במקומי מבוישת. אני לא זוכרת הרבה מהטיפול הזה וכמה זמן עוד נשארתי בו אבל אני מדמיינת מטפל אחר מולי.
אני מדמיינת את ויקטור פרנקל.
בעיניו החכמות הוא מסתכל על האישה הצעירה שהייתי, הוא באמת מקשיב לדיבורים שלה על אמנות, והתפשרות ואידאולוגיה. הוא מדבר איתי על זה, אנחנו ממש מדברים, שנינו, אני מדמיינת איך אני יוצאת מהפגישה הזו מחוזקת, עם כוח. ליד הדלת ממש מתחשק לי לחבק אותו.
"יש כמה מחברים הטוענים כי משמעויות הערכים "אינן אלא מנגנוני התגוננות".... כשלעצמי לא הייתי רוצה לחיות למען "מנגנוני ההתגוננות" שלי, אף לא הייתי רוצה למות אך ורק למען "תצורות התגובה" שלי. אולם יש בכוחו של האדם לחיות ולמות למען האידאלים והערכים שלו! (מתוך "האדם מחפש משמעות")
תודה לך ויקטור פרנקל. תודה שהזכרת לי.
אני זוכרת.
