25/07/2025
זה הנאום שלי בפתיחה של "עוגן" למי שבא לקחת כמה דקות ולשמוע את הסיפור של המקום וקצת שלי :
"הכל התחיל ב־2019, עם מסמך חזון אחד. היו מי שפחדו ממנו. היו מי שכעסו עלי עליו בהתחלה. היו שחשבו שזה רעיון טוב לזמן אחר.
אבל למדתי - שכשיש צורך אמיתי, ונתח בריאות שלם שנשאר מאחור -
צריך לפעמים לא רק לחשוב מחדש.
צריך להזיז את הגבינה. גם אם זה אומר לצאת מהגבולות המוכרים של מערכות הבריאות ולנפץ את הפרדיגמות הקיימות.
היום הזה הוא לא רק פתיחה של מבנה - הוא התחלה של מציאות חדשה.
מרכז עוגן לבריאות ורווחה של הקהילה הגאה בתל אביב יפו לא יהיה עוד מוסד רפואי או מרכז רווחה של העיריה.
הוא רעיון. הוא תיקון. והוא בשורה - של שייכות, של תקווה, ושל רפואה שאפשר להרגיש בה בבית.
ב־2025, בעולם שבו לפעמים רק נדמה שכבר "קיבלו אותנו", כולנו יודעים את האמת: קבלה זה לא מספיק, וגם היא אינה מובנת מאליה. רפואה ורווחה שוויוניות לא יכולות להסתפק באבחנה ובטיפול.הן צריכות לדעת לזהות זהות, להבין הקשר, להרגיש טראומה, להכיל חרדה - ולבנות אמון.
ועוגן ייעשה בדיוק את זה - יציע רפואה ורווחה זו לצד זו שיודעות להקשיב, להתאים, ולאפשר.
עוגן לא יהיה תחליף למרפאה של אחת מקופות החולים. הוא לא יהיה מוקד רפואי או מרפאה קהילתית. הוא יהיה מרכז ארצי, רב־תחומי, שייפתח לכל הקהילה - מכל הארץ, מכל הקופות.
הוא ישלב תחת קורת גג אחת רפואה מותאמת, קידום בריאות, שירותי רווחה , טיפול רגשי וליווי בהורות, קבוצות תמיכה, סדנאות, הרצאות, סיוע בזכויות, וליווי מקצועי ואישי לאורך כל שלבי החיים. הוא יהיה מגדלור ארצי לידע בתחום רפואת להט"ב ורווחה להט"בית שכולל בתוכו גם מרכז ידע, מחקר והובלה של כל התחום הזה.
ובחזון שלנו, יש עיקרון פשוט וברור:
אף אחת ואף אחד מהקהילה לא ייכנסו לעוגן - וירגישו שאין להם מענה.
לא משנה עם איזו שאלה, כאב, או צורך הם יבואו - יהיה שם מישהו. או מישהי. או קבוצה. או תשובה.
ולפעמים - רק מרחב לנשום בו.
אנחנו בונים פה בית. בית לבריאות ולרווחה. בית לזהות. בית לביחד.
וזה גם רגע של כנות אישית.
כיזם שמכור למה שחדש, מתקדם, ורץ מהר - אני יכול להודות: זאת הייתה מערכת היחסים הארוכה ביותר שהייתה לי אי פעם.
היו תקופות שבהן התקדמנו לאט, רגעים שחשבתי שאולי זה לא יקרה, אבל כמו בכל מערכת יחסים ששווה משהו – כשמתעקשים, כשמאמינים כשחוזרים שוב ושוב ללמה - זה משתלם.
וסופה של הדרך הזו - הוא גם התחלתה.
הרגע הזה, שבו הדלתות נפתחות - ומוכיחות שאם מתמידים חלומות לא רק מתגשמים. הם גם מקבלים לגיטימציה ומשאבים.
וזה גם רגע של גאווה. במערכות הציבוריות שלנו - שבחרו להשקיע בפרויקט שלא נועד לרווח אלא לרווחה, פרויקט שיצא לדרך מתוך שאלה אחת פשוטה:
מה נכון?
עוגן לא קם לבד. הוא קם מתוך שותפות אמיצה בין המרכז הרפואי איכילוב לעיריית תל אביב־יפו,
וגם בתמיכה של משרדי ממשלה (בריאות ,ורווחה ושוויון חברתי), שבחרו לא רק לשפר את הקיים – אלא ליצור משהו חדש לגמרי. אני מקווה שזו רק הסנונית הראשונה לתמיכה גדולה אפילו יותר.
ותל אביב - העיר הזו שאנחנו אוהבים, גרים בה, חולמים בה, כן לפעמים בפקקים גם מתבאסים ממנה , כי אפשר להתבאס רק ממי שבאמת אכפת לך ממנו, היא תהיה מגדלור של בריאות ורווחה קהילתית.
עוגן יהיה מודל.
כזה שיילמד, ישוכפל, יגיע לפריפריה, ייפתח גם לאוכלוסיות נוספות - ויגדיר מחדש מהי רפואה עם הקשבה בעידן של טכנולוגית, AI והפרעות קשב וריכוז.
ומהצד של איכילוב - עוגן הוא לא עוד מיזם.
הוא פרויקט שבו איכילוב יוצא מחוץ לאיכילוב והופך לשער כניסה לתחום רפואת הלהט"ב של בית החולים - תחום שלא נמצא בשוליים - וימשיך לקבל מקום של כבוד, התמחות, וקביעת סטנדרטים חדשים.
המרכז מכשיר את הדור הבא של הרופאות והרופאים שיובילו את התחום - בשיתוף עם חברים יקרים כמו בית החולים מאונט סיניי בניו יורק שהפך להיות כמעט סניף הבית שלנו בזכות ידידים טובים, ועם חיבור אמיתי לאנשים ולחיים עצמם.
מרכז עוגן מיישם הלכה למעשה שירות אינטגרטיבי של בריאות ורווחה - מודל מדובר ופחות מיושם
אבל ברגעים כאלה - אני חוזר קצת אחורה.
אל הילד רועי. מהקריות, בלי תקדימים משפחתיים, בית מסורתי, שגדל בתחושה שהוא לבד.
שהעולם לא ראה אותו, לא הבין אותו, ואפילו הוא עצמו לא ידע לשים שם לרגשות.
הילד ההוא לא חלם על מרכז כמו עוגן - כי הוא לא ידע שמותר לחלום.
והיום, הוא עומד כאן - ואומר: החלום לא רק התגשם - הוא הפך למציאות שאחרים עוד יחלמו ממנה הלאה.
תודות לכל השותפים בעיריה ואיכילוב.
ולבסוף לכל זה אין משמעות כשיש עדיין מלחמה שצריכה להגמר ו-50 חטופים וחטופות חלקם חיים שעדיין לא איתנו בבית. "
עיריית תל-אביב-יפו
איכילוב - המרכז הרפואי ת״א
