07/02/2026
מי אמרה שתמיד חייבים להיות בעשייה?
~~~ פרק א׳
אז מסתבר שלא.
לא תמיד חייבים.
וגם אם כן - העשיה יכולה לקבל צבע אחר,
אופי אחר,
שונה.
ויש גם דבר כזה,
הפסקה…
זמן לנוח, להתאושש, להחלים, לחלום, לבהות…
כל אלו דברים שמקבלים פחות
אהדה וסימפטיה בחברה שלנו,
שדוחפת אותנו ברגיל
להיות הרחק בצד הקיצון של העשיה
על סקאלת ה-being-doing.
אז לפני שנה וחודשיים,
סגרתי את הקליניקה האהובה שלי ביפו
שהקמתי עוד לפני שהפכתי לאמא
בה ראיתי לאורך 11 שנים
מאות מטופלות ומטופלים
מגיל שבועיים עד 87 וחצי,
בה תקוות כמוסות הפכו להיות חיים חדשים,
בה נשים וזוגות הפכו לאימהות ואבות,
בה עברו נהרות של בכי וצחוק,
בה עוברים בבטן דיברו אלי
מסרים לאימהות שלהם,
בה אנשים מתוקים סמכו עלי עם הסודות
הכי כמוסים שלהם.
בה אהבתי כל כך להיות ״מטפלת הכפר״ -
בעיר.
וכן, יש בי געגוע לזה
ואני מחזיקה פינה חמה מאוד בלב
לכל מי שעברה ועבר אצלי.
אבל ניתנה לי ההזדמנות החד-פעמית
להכנס (או לחמוק החוצה) דרך סדק במטריקס
לחיים שלא חשבתי שאי פעם יהיו שלי ושל ילדיי -
חיי הנדודים.
ונדודים ומסעות וטיולים מביאים עימם אין ספור חוויות,
טעמים, מפגשים, תרבויות
שפות ומנהגים חדשים
התנסויות במצבי לחץ
התמודדויות עם אתגרים שונים ומשונים
וגם,
קוקוסים על החוף,
בשקיעה.
והבנה תוך כדי תנועה -
שהייתי צריכה את זה, מאוד.
ושאני לא אוכל, כמו שתיכננתי
להקים מערך דיגיטלי של טיפולים וקורסים
אחרי שלושה חודשים בדרך,
ושאיך שחשבתי שהמסע הזה יראה
לפני שיצאתי אליו-
הוא שונה לגמרי מאיך שהוא קורה בפועל.
שהמסע הזה החוצה -
הוא גם מסע פנימה.
והוא דורש תשומת לב,
והקשבה
ותנועה צמודה לאינטואיציה
ולתחושות בטן.
ולשני ילדים שחוקרים את העולם
ממקום אחר לגמרי
מארבעה קירות שהורגלו בהם,
אפילו שאלו היו קירות דמוקרטיים ואהובים.
אז תוך כדי תנועה - קרתה גם עצירה.
ובעצירה-יצירה הזו
נתתי לעצמי להיות אמא,
וקמב״צית המסע
ולחלק של ״המטפלת״
שבי,
חלק מאוד משמעותי ממי שאני -
נתתי לנוח.
ומה קרה אז??
פרק ב׳ בקרוב
המשך יבוא ~~~
תמונות: האנוי, ויאטנם
סאפה, ויאטנם
דרמסלה, הודו
אובוד, באלי, אינדונזיה
באלי, אינדונזיה
קופנגן, תאילנד
גואה, הודו
🩵
