19/06/2020
מרגשש על כוח האהבה!
בשכונת ילדותי גר אדם אחד מוזר, מנחם מוכר העיתונים, אנו הילדים קראנו לו "העיתונאי". מדי בוקר היה יוצא מביתו עם עגלה של עיתונים לחלוקה ושב לעת ערב בדיוק באותה השעה, גורר רגליו בכבדות, ראשו שפוף מטה ומזמזם לעצמו מיני שירים ופזמונים.
למנחם "העיתונאי" לא הייתה משפחה, איש בודד שחי בגפו. אנו הילדים, שאלנו מדי פעם בסקרנות את הורינו מי המשפחה של מנחם, אך תמיד התחמקו מתשובה, הרגשנו שיש סוד גדול.
חודש אוגוסט, קיץ מהביל, החופש הגדול, היינו "החבורה", עשרה ילדים, בנים ובנות, בראשה ירון, המנהיג הבלתי מעורער. את מרבית אחר הצהריים בילינו בחוץ במשחקי רחוב וכדור. ערב חמים, החבורה מתאספת, הבאתי עימי נחש מפלסטיק, צבעו מנוחש, אותו קיבלתי במתנה, נראה ממש כנחש חי.
ירון העלה רעיון – נקשור את הנחש לחוט ונניח על הכביש, כשמנחם יצעד על כביש השכונה נמשוך את הנחש באיטיות, נבהיל אותו... התרגשנו. למחרת בערב ירון הניח את הנחש על הכביש, הסתתרנו מאחורי השיחים, המתנו בדריכות, מרחוק שמענו את צעדיו הכבדים של מנחם, הוא התקרב לנחש וירון משך אט אט בחוט, מנחם צרח בשאגה אדירה, נחש נחש, הצילו הצילו. נבהלנו, יצאנו בריצה לעברו ואמרנו שזה רק משחק, הנחש מגומי.
מנחם הביט לעברנו, ציפינו לנזיפה, אך אמר, "אתם ילדים טובים, משחקים יפה, אני מזמין את כולכם אליי הביתה למחר, נאכל דג מלוח הכי טעים שיש, אני מכין אותו בעצמי". מלאים בייסורי מצפון, החלטנו שמחר נלך לבקר את מנחם. זה היה הסוד שלנו, לא סיפרנו להורים.
ביתו של מנחם היה מסודר ונקי מאוד, היה לו פטיפון גדול והמון ספרים.
ישבנו על השטיח, מנחם הגיש מגש ענק ובו פרוסות של לחם שחור, מרוחות בחמאה ומעל דג מלוח ופרוסת עגבנייה. היינו נבוכים, מנחם האיץ בנו לטעום,
וכמו שהבטיח זה היה טעים, טעים מאוד, אכלנו בתאבון רב.
מנחם סיפר, שפעם מזמן הוא היה מורה לתנ"ך והיסטוריה. הוא ריתק אותנו בסיפורי התנ"ך. מדי שבוע ביום חמישי, היינו מגיעים למנחם, תמיד חיכה לנו מגש הכריכים עם דג מלוח, שוחחנו, שמענו מוזיקה, מנחם הפך מאיש כפוף ושפוף לאדם שמח, הוא חיכה בכיליון עיניים לימי חמישי, לביקור שלנו.
כשגילינו את סוד הביקור להורים, להפתעתנו הם לא הביעו התנגדות ואף שמחו.
באחד הביקורים, הבחנו במזנון הסלון בתמונה גדולה ממוסגרת ובה אישה צעירה, לצידה גבר צעיר שנראה כמנחם, ילד וילדה קטנים. כשהתבוננו בתמונה, מנחם אמר לפתע בקול נוגה, "זאת המשפחה שהייתה לי, אשתי אסתר, בתי חיהל'ה ובני יעקב, הם אינם בחיים".
בחדר שררה דממה כבדה, מנחם החל לספר שלפני הרבה שנים הוא קנה רכב משומש במצב טוב. בחופש הגדול הוא ומשפחתו נסעו לטיול לצפון, באחת הירידות התלולות הבלמים ברכב לא פעלו, "ניסיתי בכל דרך להאט, אך הרכב התהפך לתהום, אסתר וחיהל'ה נהרגו במקום".
מנחם והבן הקטן נפצעו קשה. חודש נאבק יעקב הקטן על חייו, כוחותיו לא עמדו לו, הוא נפטר. מנחם נותר פצוע קשה מאוד, כעבור מספר חודשים ולאחר ניתוחים רבים שעבר התאושש אט אט, אך עולמו חרב.
היינו המומים וכואבים, הבנו שזה הסוד שהורינו שמרו. וכך, מדי שבוע היינו מגיעים למנחם, אוכלים, משוחחים, לומדים ושומעים מוזיקה.
ראינו שמנחם גם יודע לחייך. באחת הפעמים אמר לנו שהחזרנו לו את הכוח להמשיך לחיות, אתם בשבילי כמו הנכדים שהיו אמורים להיות לי. גם כשהתגייסנו הקפדנו להגיע לביקורים.
כשמנחם חלה ואושפז בבית החולים עשינו תורנות ביקורים, כל יום אחד מאיתנו ביקר, מנחם התלוצץ עם רופאיו, "אלה הנכדים שלי".
מנחם נפטר בשיבה טובה. הוא השאיר צוואה בה הוריש את כל הונו לבניית בית- כנסת.
לנו השאיר מכתב ובו כתב:
"אדם בודד, גלמוד ושבור, ליבו נובל וקמל יום אחר יום.
נכנסתם פתאום לחיי ומילאתם אותי באהבתכם התמימה והטהורה.
היו לנו שעות יפות ביחד, העליתם אותי ממעמקי התהום.
דעו ילדים, כל אדם, בכל גיל ומצב זקוק לאהבה, לחיבה, לשיחה, להרגיש שהוא משמעותי, ואתם החזרתם את השמחה לחיי.
אהבה הינה הכוח החזק ביותר, זהו רגש שכל אדם, החי, הצומח ואף הדומם זקוקים לו.
מבקש אני מכם, שתמיד תחושו את הזולת שמולכם ותעניקו יחס טוב זה לזה.
אל תתנו לאנשים הבודדים, החלשים והזקנים להיות שקופים.
אהבת הזולת הינה הכוח שמניע את היקום, אהבה תמנע מחלוקות ומלחמות.
החזרתם את החיוך והאור לחיי, על אף הלב הסדוק.
היו טובים ילדים אהובים שלי, ותנו יחס של אהבה לכל אדם, ללא הבדל צבע, דת, גזע או מין.
תודה לכם על השעות היפות יחד".
קראנו שוב ושוב, בכינו מחובקים והבטחנו זה לזו שנדאג להפיץ את צוואתו הכתובה של מנחם.
והיום, ממש לאחרונה, שמעתי מאיש חכם, שטוב להיות טובים.
אנא, היו טובים זה לזה ונרוויח עולם מופלא.
עדי חסיד
