28/05/2026
השבוע באחת מקבוצות ההדרכה למטפלים בבישול שיתפה מטפלת נפלאה, מקרה שעורר דיון מעניין וגם כמה מחשבות אצלי.
אני משתפת אתכם באישורה, כמובן :-)
מדובר בילד (בואו נקרא לו דן, לשם הנוחות) המשתתף בקבוצה טיפולית בישולית בבית ספר יסודי. ילד עמוס קשיים וגם מלא בכוחות, שהצליח, למרות האתגרים הרבים, לבסס שייכות בקבוצה ולהיות אהוב ומשמעותי.
שנת הלימודים מתקרבת לסיומה ואיתה תסתיים גם הקבוצה. המטפלת ציינה זאת בפני הקבוצה ובמפגש שאחרי, דן בחר לא להגיע. זו תופעה מוכרת למנחי קבוצות סביב סוגיות של פרידה, "אני אפרד מכם לפני שאתם תפרדו ממני".
באותו מפגש הכינו בקבוצה מאפי חאצ'פורי (שדן מאוד אוהב) וחברי הקבוצה ציינו את חסרונו. המטפלת הכינה מאפה נוסף ובסיום המפגש שלחה את המאפה לדן עם אחד המשתתפים.
היא התלבטה אם זה היה מעשה מתאים ונכון.
בקבוצת ההדרכה עלו הרבה סוגיות סביב המהלך הזה, למשל: האם לגיטימי להוציא תוצרים של הקבוצה, האם צריך לתת לדן את המרחב להחליט לעזוב, מה זה אומר על גבולות הקבוצה וגבולות האחריות של המנחה.
אני רוצה להתמקד באספקט אחד שעלה ומרגיש לי מאוד רלוונטי לכולנו, בעיקר לילדים ונוער, סוגיית הנוכחות הרציפה.
כל אירועי המשבר והחירום (קורונה, מלחמות, פינוי) יצרו חוויה קיומית של משהו שמרגיש כמו נוכחות נפקדת. רגע אני פה וברגע שאחריו נעלם. ביום שישי אני משתתף בטקס בבית הספר ובשבת כבר מפונה מהבית לחודשים. יום אחד עושה מבחן במתמטיקה ומקשקשת עם חברות בהפסקה, יום אחרי ספונה במקלט לחודש, יום אחד יושב בשיעור במכללה, יומיים אחרי נקרא (או נכון יותר, נקרע) לצו 8 לחודשיים במילואים.
כמה קל להעלם ככה... כמה קשה להחזיק רצף.
לשלוח מאפה, או במקרה אחר לשמור פרוסת עוגה במקפיא לילד שהיה חולה ולא הגיע לפגישה, היא אמירה בשפה הבישולית:
אתה פה גם כשאינך. מקומך נשמר, הפרוסה שלך נשמרת, מישהו חשב עליך ואותך. לא באמת נעלמת כי המאפה הזה מנכיח אותך.
בלי מילים, בחאצ'פורי...
