אילת ברק - טיפול בבישול - Culinary Art Therapy

אילת ברק - טיפול בבישול -  Culinary Art Therapy טיפול בבישול, דיאלוג מזין לנפש ולגוף Culinary Art Therapy

רגע לפני שנכנס יום הזיכרון באופן רישמי, כי הוא הרי פה כבר לפחות שבוע או שנתיים וחצי, אני רוצה להודות לכל מברכי החמודים ב...
20/04/2026

רגע לפני שנכנס יום הזיכרון באופן רישמי, כי הוא הרי פה כבר לפחות שבוע או שנתיים וחצי, אני רוצה להודות לכל מברכי החמודים בכל ערוצי התקשורת.
חגגתי היום 50 להיווסדי, יום מעורר מחשבות והגיגים שכזה.
פתחתי את הבוקר בטקס יומולדת משפחתי עם בלונים ברכות ומתנות מרגשות ממש. אחריו הלכתי לעבודה בקליניקה. כשישבתי ברכבת הקלה, בדרך לשם, שמחתי שיש לי עבודה שאני שמחה ללכת אליה גם ביומולדת. הייתי כל כך מרוכזת בוואטסאפ ובברכות שנשלחו אלי שפיספסתי את התחנה... נו שוין, ירדתי תחנה אחרי ויצא שהלכתי ברגל את פארק המסילה ביום שימשי ונעים. אם כבר ככה, אספתי לי קפה נחמד וצעדתי לכיוון המטבח. נחמד, חשבתי לעצמי, ככה אצבור צעדים. נראה שבגילי המופלג המח לא מפוקס אבל הרגליים עוד עובדות :-)
תודה לכל אהובי, ידידי ומכרי שחשבו עלי היום. אני מבורכת בכם ומודה מאוד על קיומכם בחיי.
התקופה הזו, עם המלחמה האינסופית וחסרת התוחלת, מזמנת תחושה שאין משמעות לכלום, שאנחנו פיונים קטנים בעולם מטורלל. לכן, מצאתי לי מתנת משמעות לשנת החמישים שלי - לאורך השנה, אקח על עצמי 5 פרויקטים התנדבותיים (אחד לכל עשור) שישלבו בישול עם טיפול בוריאציות שונות. אני בטוחה שהם יתנו לי עוגן במציאות וויגלגלו אליי טוב לרוב.
ימים של שקט לכולנו ותודות 🎂

בתמונה: קצת אלכוהול

האיש שלי הציע רעיון למחקר חדש: מהרגע שאתם יוצאים מהמקלט/ ממד, כמה זמן לוקח לכם לפתוח את המקרר? איך אתם מבינים את התופעה?
26/03/2026

האיש שלי הציע רעיון למחקר חדש: מהרגע שאתם יוצאים מהמקלט/ ממד, כמה זמן לוקח לכם לפתוח את המקרר?
איך אתם מבינים את התופעה?

21/03/2026

למרות שהיה לילה נסבל במטווח הברווזים שלנו בתל אביב, קמתי ממנו בתחושת פירורים.
ככה יהיו החיים שלנו? עוד ועוד תקופות של אנשים מופרעים שמפוררים את החיים שלנו ושל הילדים שלנו? שלוקחים את השגרה שאנחנו בונים יום יום בעמל ומרסקים אותה? עלה בי גל של צער, אשמה וכעס.
יצאתי לטיול עם הכלבלב (אהוב ליבי וגוש נחמה פרוותי שאין שיעור לטוב שהוא מביא לחיינו), בנסיון לפרוק משהו מהאנרגיה המחניקה הזו. לא השתחרר...
הלכתי לפינה שלי, לנסות לשחרר את המועקה על קראמבל תפוחים.
במקום להשתמש במעבד מזון בחרתי להכין את הפירורים בידיים לפרק את התחושה דרך האצבעות, להרגיש פירור פירור. במשך דקות חשבתי על כל מה שמתפורר לי ולאהובים שלי, לחברים, לסטודנטים, למטופלים. נתתי לגל הפירורים (והדמעות) לשטוף אותי ואחריו הרגשתי הקלה.
גם כשנאכל את הקראמבל הוא לא יהיה יציב, ככה זה קראמבל. אבל אולי מתישהו נצליח להאסף מפירורי חיינו ולייצר מהם משהו מיטיב. אולי.

בסרטון: הרגע האחרון בפירורים כשחשבתי גם עליכם, האנשים היקרים שקוראים את מה שאני כותבת פה, וצילמתי על העוקם. תשמרו על עצמכם ואל תתפוררו לי טוב?

אני רוצה שיהיה לי בושם בניחוח לחם שיצא מהתנור. כך, אסתובב לי ברחוב, בין האנשים, עם שובל ריח כזה של לחם מחמצת (הו אמציה, ...
16/03/2026

אני רוצה שיהיה לי בושם בניחוח לחם שיצא מהתנור. כך, אסתובב לי ברחוב, בין האנשים, עם שובל ריח כזה של לחם מחמצת (הו אמציה, הו אמציה)

אתם חושבים שזה יתפוס?

ביומיים הראשונים למלחמה הנוכחית עברתי עם הילדים לבית הורי, בעלי הממד. אבא שלי, פנקן ידוע, ירד השכם בבוקר להביא מהמאפייה ...
09/03/2026

ביומיים הראשונים למלחמה הנוכחית עברתי עם הילדים לבית הורי, בעלי הממד. אבא שלי, פנקן ידוע, ירד השכם בבוקר להביא מהמאפייה שמתחת לבית קרואסונים ובורקסים לארוחת הבוקר. בכורתי, שועלת מלחמות ותיקה בת 15, שהקיצה לאחר ליל אזעקות שאלה בנימנום מה יש לארוחת הבוקר? שיתפתי אותה בהתלהבות שסבא החמוד הביא בורקס וקוראסון. היא הביטה בי במבט צורר ואמרה: "אני אוכל את האוכל של אלה שרוצים לחיות גם אחרי שהמלחמה תסתיים"... לקחה לעצמה יוגורט עם פירות וגרנולה וישבה לאכול.
ידידי נמרוד לוז Ni**od Luz פרסם בסופש כתבה על החטיפים והפחמימות הריקות שאנחנו אוכלים בממדים ובמקלטים (הכתבה מצורפת בתגובה הראשונה) הוא תיאר את זמן השהיה בהם כזמן לימינלי, שמזמין התפרקות מסדרים קיימים והזמנה לפורקן גופני של מתח וחרדה דרך אכילת פחמימות.
גם אני מרגישה שנכנסנו למנהרת ארנבים כזו של זמן שהוא מחוץ לזמן. של בועת hold שבה הכל ממשיך ונעצר בו זמנית.
לא רק האכילה שלנו מגיבה למצב המטורלל שאנחנו נמצאים בו, גם הבישול משתנה. אני מעמידה סיר על הכיריים, בראש יש לי תוכנית מסויימת של זמנים ורצף פעולות, שגרות, הרגלים. פעולות שיש להן תכלית, כיוון וזמן. באופן כמעט אוטומטי אני יוצקת שמן, כוס אורז שתי כוסות מים, תבלינים. פתאום מתערבבת לי שאלה: אם תהיה התרעה עכשיו יש 10 דק'. האורז יספיק להתבשל? כדאי להתחיל בכלל? האורז כבר בסיר הזמן מתקדם וגם נעצר.

ממש כמו בקורונה אני רואה שיש קאמבק לאפיית לחמי מחמצת והתססות. אני תוהה לעצמי על איזה צורך זה עונה? אולי יש לנו פתאום זמן בבית ומתאפשרים לנו תהליכי בישול ארוכים? אולי תחושת החרדה והמצוקה מעוררת דפוסים שואתיים שלא מאפשרים לנו לזרוק אוכל, דוחקים בנו לשמר ולנצל את מה שיש לנו במקרר עד הסוף? אולי לא מתחשק לנו לצאת לסופר ולהתפס באזעקה בדרך ולכן אנחנו מנסים לנצל עד תום את מה שיש לנו במקרר? אולי אנחנו תוססים מבפנים, כעוסים, מתוסכלים מבעבעים לנוכח חוסר האונים ומחפשים דרך סובלימטיבית לבטא את התחושות האלה?
מה דעתכם?

"נראה לי שעברת פאזה... " אמר לי האיש שלי לפני שעתיים בערך. "אני מזהה את התנודה אצלך. את נראית אותו הדבר, אבל את כבר לא ל...
20/02/2026

"נראה לי שעברת פאזה... " אמר לי האיש שלי לפני שעתיים בערך. "אני מזהה את התנודה אצלך. את נראית אותו הדבר, אבל את כבר לא לגמרי פה. החזקת מעמד יפה כל השבוע, הצלחת להרגע, לישון, לקרוא... והנה נגמר" (הוא תיבל את זה בעוד כמה עקיצות קטנות שיהיה חריף).
מזה 8 ימים אני יושבת מול הים על אי פיצפון. אין כמעט אנשים סביבי, אני, האיש ושני המתבגרים שלנו וסאי, בעלת המקום שדואגת לכל צרכינו. אין פה ממש אטרקציות במקום הזה. הצעיר עושה שיעור אגרוף הבכורה עושה קצת יוגה. יש את הים, האוכל טעים.
אפילו גיחות קטנות של המציאות שהגיעו אלי דרך מיילים של עבודה או הודעות וואטסאפ לא הצליחו לגייס ממני נוכחות מוחית מלאה.
לפני יומיים התחלתי לתהות אם מהפוזיציה המנוחתית הזו אצליח להתניע מחדש את חיי, ההקטיים משהו.
נראה לי שתת המודע שלי שלח אותי לעשות משהו שאולי יעזור לי לעשות מעבר. מנחשים מה? ברור... לבשל.
ביקשתי מסאי שתפגיש אותי עם הטבחית של המקום שתלמד אותי מנה או שתים. זה היה מפגש מוזר ומצחיק כי הטבחית לא ידעה מילה באנגלית ולא בדיוק הבינה למה אני רוצה לבשל בחופשה. כנראה שזה בכל זאת עשה את העבודה. עמדתי על הרגליים, קצת קצצתי, קצת ערבבתי, קצת הקפצתי בווק. קראתי ממעמקים לחלקי העצמי האקטיביים שלי ששמתי בצד בימים האחרונים. "בואו" אמרתי להם, מחר בצהריים מתחילים את הדרך הארוכה חזרה הביתה.
יש בפעילות בישול משהו מעברי שאינהרנטי לפעילות עצמה. הרי מהותו של בישול הוא להעביר חומרי גלם ממצב אחד למצב אחר. לשנות אותם, להתאים אותם, להפוך אותם אכילים ועכילים.
איך נעשה המעבר הבישולי? או! זו כבר השפה הטיפולית הבישולית הכל כך אישית הייחודית לכל אחד.
אולי אני קצת מתגעגעת לקליניקה שלי?

אח שלי, On Barak , צחק עלי שאני חיה בארץ של יצורי פלא כשסיפרתי לו שהמחמצת שלי, אמציה, והסיר דויד (duvid- ע"ש סבא שלי, נצ...
23/01/2026

אח שלי, On Barak , צחק עלי שאני חיה בארץ של יצורי פלא כשסיפרתי לו שהמחמצת שלי, אמציה, והסיר דויד (duvid- ע"ש סבא שלי, נצר למשפחת אופים מהעיר קובל בפולין) הכינו אחלה לחם השבוע...
כן, לסירים שלי יש שמות, ולמחמצת... נו טוב, היא לחשה לי שקוראים לה אמציה, מה נעשה? אני לא שופטת.

האנליטיקאי כריסטופר בולאס מציע את הרעיון שמשמעות של חפץ אינה תלויה רק בתכונות החומריות שלו או השימושיות אלא, בעיקר, ביכולתו לעורר, לשמר ולהחזיר תכנים נפשיים.
חפצים משמשים קפסולות של עולם פנימי והם בעלי פוטנציאל טרנספורמטיבי לאדם דרך מנגנונים לא מודעים.
אנו "טוענים" חפץ במשמעות דרך עוררות של זיכרונות, רגשות או תחושות שלא יכולנו לחשוב עליהם באופן מפורש.
כאשר חפץ מדבר אלינו, הוא לא מייצג רק את הפונקציה המילולית שלו, למשל "סיר" אלא הוא מוציא מתוכינו חוויות, תשוקות או פנטזיות (יש משהו כל כך מחבק בסיר...).
כך, החפץ מאפשר לנו לבטא חלקים בעצמנו שאינם בהכרח מילוליים ומשמש גשר בין העולם הפנימי שלנו לבין המציאות.

בתמונה: דויד אופה לחם עם בלורית חיננית

הגיגי מטבח שכאלה....בשיעור על אוכל ומגדר השבוע שוחחנו עם הסטודנטים על הסוגיה הבוערת של נשים במטבח. על המקורות הביולוגיים...
06/01/2026

הגיגי מטבח שכאלה....
בשיעור על אוכל ומגדר השבוע שוחחנו עם הסטודנטים על הסוגיה הבוערת של נשים במטבח. על המקורות הביולוגיים של תפקידן המזין של נשים ועל ההבניות החברתיות ששולחות אותן למטבח.
ראינו כמה מורכבת הפעילות הבישולית הביתית: איך היא מצד אחד עוד עבודה שקופה ולא מתוגמלת כלכלית במרחב הביתי, שמבוצעת לרוב על ידי נשים/אמהות (כן, כן, עדיין) ומנגד, כמה משמעות א.נשים מייחסים לה.
בפגישה בעניין אחר עם איש חינוך, גבר, הוא שיתף אותי שרק כשהתגרש, לפני שנה, נאלץ לראשונה להכנס למטבח. הוא המום מכמה סיפוק וכמה משמעות יש לארוחות שהוא מבשל למתבגרים שלו כמה מקום יש לארוחות הללו בקשר איתם וכמה הוא מצר על כך שלא לקח עליו את התפקיד הזה מוקדם יותר.
בסוף השבוע יצאתי לחופשה קצרה. טיבן של חופשות קצרות, משמחות ככל שיהיו, שהן נדחקות לתוך לוז עמוס ומביאות איתן מרדף השלמות של כל מה שנשמט. רק הבוקר התפנו לי שעתיים להכנס למטבח שלי בבית. מלבד המרק והקוסקוס והעוף בתנור שהכנתי לצהריים, אפיתי גם לחם מחמצת ביתי ותבנית מאפינס שיבולת שועל ואוכמניות (שיש פה תמיד במקפיא והילדים מנשנשים בין לבין), עוגה ביתית כי סבתא תבוא וחברים של הילדים ו.. ו... ו... עם על ערבוב וכל תוצר שהוצאתי מהתנור הרגשתי איך אני לוקחת שוב בעלות על הבית, הופכת את המרחב הפיזי הזה לשלי, מבטאת את מה שחשוב לי ואת סט הערכים שלי ומנכיחה אותם. כשחזרתי, הבית אמנם היה מסודר ונקי להפליא (כזה הוא האיש שלי, מנקה ללא הרף) אבל אני באתי קצרת נשימה ומתרוצצת. עם הכניסה למטבח, תחושת המרדף שחוויתי ביומיים האחרונים הוחלפה בתחושת שליטה. גיליתי שוב כמה כח יש לפעולה הבישולית עלי ואולי גם עליכן.ם?

בתמונה: לחם מחמצת עם חורים שמזכיר לי את הדיאלקטיקה של אין ויש/ חור ופרוסה

לפני כמה ימים היתה לי שיחה עם האיש שלי שאמר שהוא לא מבין למה אני מכינה אוכל על בסיס יומיומי (כולל השכמה מוקדמת כדי להכין...
12/12/2025

לפני כמה ימים היתה לי שיחה עם האיש שלי שאמר שהוא לא מבין למה אני מכינה אוכל על בסיס יומיומי (כולל השכמה מוקדמת כדי להכין ארוחת צהריים לפני שאני יוצאת לעבודה) ולמה הילדים שלנו לא יכולים לאכול אוכל מאתמול??? ... זה סתם פינוק, הוא אמר, זה לא חייב להיות ככה. שחררי!
אחרי שסיימתי להתווכח איתו, נשארתי עם השאלה. למה בעצם? הרי גם עבורי, שאוהבת את המטבח באמת, לפעמים מדובר במטלה מעיקה. שוב שניצלים?... שוב בולונז?.. מה המשמעות של זה עבורי? למה אני נאחזת בזה כל כך?

היום נחתה עלי התשובה כשקראתי איזה פוסט של אמא למתבגר.
יש לי שני מתבגרים בבית. הם הופכים להיות יותר ויותר עצמאיים. יש להם חיים משל עצמם שכבר אינם כוללים אותי. לפעמים אני ממש מתגעגעת אליהם. ברור לי שההורות שסיפקתי עד עכשיו וטיב הנוכחות, הולכות והופכות פחות רלוונטיות. אני מחפשת את דרכי מחדש כאמא בתוך השינוי, לפעמים ממש מצליחה להרגיש שמצאתי מקום מתאים, שאני רצויה להם ומחוברת. לפעמים פחות.
בתוך השינוי, ארוחת הצהריים היומית, גם אם אנחנו לרוב לא אוכלים אותה יחד, היא סוג של עוגן הורי עבורי (אולי גם עבורם). הם אוכלים את הנוכחות שלי גם אם היא כרגע רק ברקע של החיים שלהם. אני מדברת איתם דרכה. אכין מנה מסויימת עתירת חלבון ביום שיש אימון, מנה אחרת, קלילה יותר, ביום שיש להם תוכניות בערב. אחפש עבור הגדולה סלט חדש ומעניין כי אני רואה שהיא רוצה יותר ירקות, אוסיף עבור הצעיר משהו חדש לתפריט כי שמתי לב שהוא בתקופה של פתיחות לטעמים.
בעיקר כנראה אמשיך לחפש את עצמי תוך כדי ערבוב.

בתמונה: קדירת הצהריים שלנו אתמול

חברתי אפרת בן שלום Efrat Ben Shalom Chapnick שלחה לי את הסרטון ואני משתפת אותו לכבוד הגישמון שבחוץ... מי מרים את היוזמה ...
09/12/2025

חברתי אפרת בן שלום Efrat Ben Shalom Chapnick שלחה לי את הסרטון ואני משתפת אותו לכבוד הגישמון שבחוץ... מי מרים את היוזמה המעולה הזו?

ללכת את הדרך יחדאפרת פרץ Ephrate Peretz חברה וקולגה אהובה ואני חילקנו אתמול תעודות סיום התמחות לבוגרים הראשונים שלנו בהת...
28/11/2025

ללכת את הדרך יחד
אפרת פרץ Ephrate Peretz חברה וקולגה אהובה ואני חילקנו אתמול תעודות סיום התמחות לבוגרים הראשונים שלנו בהתמחות מדריך בישול טיפולי בקריה האקדמית אונו הקריה האקדמית אונו
שנים רבות של עבודה משותפת, עם מישהי לצידי שדוברת בישולית, שיש בה שקט וסבלנות ויכולת השתהות שכל כך חסרים אצלי, שהיא מסודרת...
מישהי שלא משנה כמה שנים נעשה משהו היא תמיד תשאל ותאתגר לחשוב אם זה עדיין מתאים, חשוב ורלוונטי. שותפה.
התרגשנו יחד, שתי אמהות, אתמול עם הבוגרים הבכורים שלנו. כמובן שבישלנו יחד, שמענו מה שלומם, רובם כבר התחילו לעבוד ופוגשים מגוון אוכלוסיות במטבח. סביב שולחן האוכל חשבנו על המשפחה המורחבת שלנו שמתכנסת במטבח הטיפולי ולמרות שהיא גדלה, מרגישה קרובה כל כך.

Address

Tel Aviv

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when אילת ברק - טיפול בבישול - Culinary Art Therapy posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to אילת ברק - טיפול בבישול - Culinary Art Therapy:

Share