13/05/2025
הילד הוא לא הוריו אבל גם לא לא הוריו.
לא פעם נמצא את עצמנו נדבקים במצבנו הנוכחי ונגדיר את עצמנו לפיו. יש לי זוג נעליים יחיד עם סוליות שחוקות כבר שנים? אני שחוקה. אני ביחסים מנוכרים עם עמיתיי לעבודה? אני ניכור. יש לי מינוס בבנק ואני לא מצליחה להשתלט על ההוצאות שלי? אני חסרת שליטה. להידבק במצב זו דרך מקובלת לייסר את עצמנו במידה נסבלת כדי שנוכל להמשיך להחזיק מציאויות לא רצויות ולתת להן פשר. כמו בשיר "הייאוש נעשה יותר נוח..." לכל אחד לונדון משלו!
כמטפלים לרוב נבקש להפנות את תשומת לב מטופלינו לרעיון כי הם לא המצב שלהם, אלא המצב הוא חלק ממי שהם... ההפנמה של אותו רעיון מביאה תועלת קריטית להתקדמות אל עבר אחיזה מחודשת בחיים ותנועה בתוכם. אבל יש רעיון נוסף.
לאורך השנים אני פוגשת הרבה הורים לשיחות ליווי והכוונה כחלק בלתי נפרד מהעבודה הרציפה עם ילדיהם. רבים ההורים שמניחים באופן טבעי כי הטיפול בילד הוא העיקר ועצם העובדה כי בוחרים לשלוח אותו לדמות טיפולית מעידה עליהם כפטורים מהשתתפות פעילה בו. באופן מפתיע הגישה הזו קלה יותר לשינוע עבור המטפל, בזכות הישירות שבה. 'כן, טוב שהבאתם את הילד לטיפול, אבל לא, אתם לא פטורים מלקחת בו חלק!' וישנם אלה המעידים על עצמם, בכנות ובמלוא הכוונה, כי הם נכונים להיות חלק מהטיפול מתוך הבנה כי מצבו של הילד כרוך (גם) ביחסו עם הוריו. אלה הורים המסוגלים בטבעיות לרתום את המטפל ולגייסו למאמץ משותף. אך לא פעם הכוונה הטובה מתגלה כדקלרטיבית, ככל שמצוקות הילד נחשפות בטיפול וגרוע מכך – מתבררות כמעגליות ובלתי חדירות. שם, ברגעים האלה, הייאוש של ההורים לא נעשה יותר נוח והם מוצאים דרכים לנטוש. 'את המטפלת, תעשי משהו' או 'איך יכול להיות ששנה הילד אצלך ועדיין לא הבנת למה הוא ככה?' במלים אחרות הם מבקשים מהמטפלת 'ללכת לחפש'. אז אני הולכת, בחזרה אליהם.
וכאן נכנס הרעיון הנוסף. הנטייה להידבק בקושי שלנו או להתנכר לו מזיקה לנו – אבל גם הנטייה האנושית לפחד מעצם ההידבקות או הניכור. במלים אחרות, במקום להציע להסתכל בתמונה ולזהות את הקושי בכאן ועכשיו כחלק מהמסגרת, כדאי להבין משהו על ההידבקות או לחלופין הניכור, בבחינת חומר נמשך לחומר או נדחה על ידו. כמו מגנטים - זה רק עניין של התמקמות.
אז אני עם ההורים, כן? ואני אומרת להם 'הילד הוא לא אתם אבל הוא גם לא לא אתם. יש אצלכם ידע נפשי אודות מצבו, ידע שלא עומד לרשותו. אני מבקשת שנעבוד יחד כדי לגלות מהו.' באופן הזה אני מציעה להתעכב על הדומות ביניהם על פני השונות ולהעביר מסר: יחסי ההורים עם ילדם הוא אגודת פרחים. ההורה גם כורך את הזר וגם כלול בו באותו הזמן. והפוטנציאל לניחוח תמיד קיים! עכשיו לך תבין את זה על מינוס בבנק או מצב הנעליים או גרוע מכל אלה, ובפער מה שנקרא – על הילד שלך שסובל, שרע לו. מי רוצה לשמוע שהוא דומה למשהו מכל אלה? איזה הורה רוצה לשמוע שמשהו בו קרוב לסבל משלו... אבל זו שאלה שיש לשאלה, במצבים בהם היחס שלנו אל אותם מקרים בחיינו הוא של הידבקות או של ניכור. כלומר כשיחסנו אל משהו מעורר קונפליקט בתוכנו כדאי להקשיב לו על פני להפנות לו גב, פשוט כי הוא מדבר אלינו בלאו הכי ולא סוגר את הפה.
