יהודית חן מנור- פסיכותרפיסטית

יהודית חן מנור- פסיכותרפיסטית קליניקה פרטית לייעוץ וטיפול רגשי במרכז תל אביב- טיפול ב

שלום כולם,אני נרגשת לחזור לקליניקה לאחר חופשת לידה, לטיפולים פרטניים והדרכת מטפלים.במיקום חדש, קרליבך 10 ת"א. מוזמנים לי...
21/10/2022

שלום כולם,
אני נרגשת לחזור לקליניקה לאחר חופשת לידה, לטיפולים פרטניים והדרכת מטפלים.
במיקום חדש, קרליבך 10 ת"א.
מוזמנים ליצור קשר לכל שאלה ולתיאום מפגש, בנייד 052-2209967 (ניתן גם לשלוח וואטסאפ/הודעה מדף הפייסבוק ונתקדם משם).

כמו הספינה היוצאת למסעה בים, כך גם אנו בני האדם- זקוקים לעוגנים על מנת להרגיש בטוחים דיו לצאת למסע חיינו.
נתראה,
יהודית

התרחקות לשם התקרבות- בחדר הטיפוליםכבת לאמא ציירת, הזדמן לי לעיתים קרובות להתבונן על אימי מתרשמת מיצירות אומנות שונות. יו...
02/09/2020

התרחקות לשם התקרבות- בחדר הטיפולים

כבת לאמא ציירת, הזדמן לי לעיתים קרובות להתבונן על אימי מתרשמת מיצירות אומנות שונות. יותר מכל, זכורה לי תנועה אחת שלה שמשכה תמיד את תשומת ליבי באופן מיוחד. בשלב מסוים בעת הייתה אמא מסתכלת על יצירה, היא הייתה לוקחת כמה צעדים אחורה ומתבוננת שוב. במצבים בהם הייתה אוחזת בציור, הייתה מרחיקה את ידה זו מפניה ומטה מעט את ראשה הצידה- כך הייתה מתבוננת בו (אכן, וידאתי כי לא מדובר בפרסביופיה). היו לה עוד כמה דרכים מעניינות לייצר את אותו אפקט של התרחקות, אותו אפקט שעורר בי לא פעם סקרנות רבה.

אני זוכרת סיטואציות בהן הייתי מחקה תנועה זו של אימי כשעיני היו פוגשות בציור מעניין. הייתי עושה זאת גם כשהייתי במצב רוח עיצובי והחלטתי לסדר קצת אחרת את חדרי – הייתי משנה, יוצאת מן החדר ומביטה לתוכו מפתח הדלת כמעין עוברת אורח אקראית שעצרה לרגע להתרשם ממשהו (לרוב ברגעים אלה קולה של אימי היה נשמע ברקע: "יהודית מה קרה? יש ג'וק בחדר??). עבורי, הייתה זו התבוננות אחרת. כזו שאפשרה לי לבחון "איך זה מרגיש לי?". יכולתי להשבע שזה הרגיש שונה מאשר להתבונן מתוך פנים החדר.

בחודשים האחרונים, בזמן שיחות עם מטופלי, התחברה לי חווית ה"התרחקות" לתהליך המשותף שלנו בחדר ולתכנים שעלו בו. באחת השיחות זה קרה כשניסיתי לתאר את האופן בו אני רואה את החשיבות של הרחבת השיח בחדר לנושאים שעל פניו אינם מתמקדים ספציפית בנושא המרכזי לשמו הגיע האדם לטיפול. לעיתים זה יכול לעורר בו התנגדות, הרי באופן טבעי אנו נרצה להתמקד בעיקר בדברים מסוימים המפריעים לנו או המפעילים אותנו במיוחד. על מנת לתאר את הרציונל מאחורי הרחבת השיח לנושאים שלכאורה אינם רלוונטיים באופן ישיר הקבלתי זאת למצב בו אני עומדת קרוב מאוד לציור, מספיק קרוב כדי שאוכל לשער על סמך חוש הריח האם הוא מצויר בצבעי שמן או בפסטל. סביר כי במצב שכזה החוויה החושית תהיה עוצמתית מאוד. אך נניח וברגעים אלה אני נשאלת על מה אני מביטה או מתבקשת לתאר את הציור שלפני. כאן מימד המרחק מהציור משמעותי מאוד, הרי אם אעמוד קרוב מדי אראה רק חלק מסוים ממנו. על מנת לראות את התמונה המלאה ולהבין על מה אני מתבוננת, אצטרך להתרחק ממנה מעט. לעשות מעין "זום אאוט".
להמשך קריאה >> https://bit.ly/2EVeY8M

ליצירת קשר 052-2209967

יהודית חן מנור | פסיכותרפיסטית | תל אביב

מה היקום מנסה לומר לי? הקורונה מנקודת מבט פסיכוסומטית.רובנו שמע או נחשף מתישהו במהלך חייו למונח "מחלה פסיכוסומטית" (פסיכ...
25/04/2020

מה היקום מנסה לומר לי? הקורונה מנקודת מבט פסיכוסומטית.

רובנו שמע או נחשף מתישהו במהלך חייו למונח "מחלה פסיכוסומטית" (פסיכו=נפשי, סומטי=גופני) המתייחס למחלה גופנית המושפעת ולעיתים אף נובעת מגורמים נפשיים. יש הטוענים מגורמי לחץ, אני אאפשר לעצמי לכתוב מתנאים שאינם מיטיבים עמנו ואינם בהלימה לצרכינו. לעיתים הדיאלוג במצב זה, שלא פעם הופך לויכוח של ממש, על האם הסימפטומים הפיזיולוגיים אותם אנו חווים הם אמיתיים או מדומיינים- הוא כל כך רועש עד כי אנו זונחים את הדבר החשוב מכל- את עצמנו ואת המצוקה שלנו. לא פעם, תחושת חוסר האונים והתחושה שלא מאמינים לנו מגדילים את המצוקה ומרחיקים אותנו מלהיות קשובים לאיתותים פנימיים שלרוב מובילים אותנו למקור הבעיה או להתמודדות אפשרית עמה יותר מכל תוצאת חיפוש אצל ד"ר "גוגל".

מסיבה זו, ראיתי לנכון להדגיש כי נקודת המוצא של מאמר זה היא כי אותם הסימפטומים הפיזיולוגיים שאנו חווים במחלה המוגדרת כ"מחלה פסיכוסומטית" הם אמיתיים, הם קשים ואכן הם גם משפיעים על איכות החיים שלנו. אדם שלא מצליח לתפקד בשל כאבי ראש חזקים, כאבי שרירים, לחץ דם גבוה, אינסומניה או בעיות במערכת העיכול – סובל באופן חד משמעי. וכמו כל תופעה שדורשת התייחסות וטיפול, כך גם כאן ראוי שנבחן את הגורמים לסימפטומים אלה. לרוב טבעי שנתחיל בבדיקות רפואיות על מנת לבדוק האם נדרש טיפול פיזיולוגי או התערבות רפואית כלשהי על מנת לטפל בבעיה. במקרים בהם לא נדרשת התערבות כזו או התערבות כזו יכולה לסייע באופן חלקי בלבד, אנו נבחן גם מרכיבים נפשיים. במילים אחרות- אנו נפנה את ההתבוננות שלנו לחלקים מופשטים יותר בעצמנו. לעיתים, נמצא את עצמנו מתבוננים על מישורים שונים בחיינו, על "דרכנו בעולם" ונעיז לשאול את השאלה הבנאלית אך החמקמקה מכולן -"איך אנו מרגישים?".
להמשך קריאה >> https://bit.ly/2Ks8fmc

ליצירת קשר 052-2209967

יהודית חן מנור | פסיכותרפיסטית | תל אביב

שוטי, שוטי ספינתי."אבא, תבנה לי ספינה מנייר", ביקשתי. "כזו, שאוכל לצבוע בצבעיי האהובים ביותר ולהשיטה במים. וזו, תוכל לשו...
21/01/2020

שוטי, שוטי ספינתי.

"אבא, תבנה לי ספינה מנייר", ביקשתי. "כזו, שאוכל לצבוע בצבעיי האהובים ביותר ולהשיטה במים. וזו, תוכל לשוט לה לדרכה, שלא תמיד תהיה לה בהירה. אך לרוב, תוכל לחוש בה דיה בטוחה".

כיצד תצא ספינה למסע בים הגדול? לצד ההכרה כי הים לעיתים תכול ושקט, מאפשר לנו להשען אחורנית, להנות מהנוף המרהיב, מחום קרני השמש ומתנועת הגלים הנעימה. לעיתים תשוט הספינה בדיוק ובהרמוניה ליעדים שכיוונו אליהם. אך לעיתים יהיה הים כהה וסוער, לעיתים מזג האויר יאתגר את גליו והספינה איננה תוכל להשאר אדישה ושאננה למתרחש. ואולי אף תטולטל ותסטה היא מדרכה? מה יאפשר לה לספינה, לצאת למסעה על אף הכרה לא פשוטה זו? האם עדיף יהיה לה להמנע ממסעה, ולחפש את האדמה הבטוחה ביותר עבורה? זוהי אכן שאלה. בעיני, שאלה חשובה.

עוגן. כל ספינה היוצאת למסע בים הגדול מחזיקה בעוגניה. אלה, בין היתר, נועדו לחזק את חיבורה לקרקע בעת הצורך, על מנת שלא תסחף היא על ידי הרוחות, הגלים, זרמי הים או כל גורם נוסף אחר. ישנם סוגי עוגנים שונים- גם בצורתם וגם בתפקידם. ישנו העוגן הזמני, אותו יכולה הספינה לשאת על גביה, ולעת הצורך להיעזר בה על מנת להיאחז בקרקעית הים. ישנו העוגן הקבוע, המתחבר לבורג ענק המוברג אל הקרקעית ומאפשר את אחזקתה של הספינה במקום וישנו גם העוגן הצף, שתפקידו אינו לעצור לחלוטין את הספינה אלא להאט אותה כשצריך.

ההכרה כי המסע בים הגדול, בחלקו יכיל גם סערות; הידיעה, כי לספינה קיימים עוגנים לעת הצורך; והנחמה, כי כל סערה, גם הקשה ביותר, תחלוף- אלה המאפשרים לספינה לצאת למסעה בביטחה. וכך גם קיומנו בעולם. צבעוני, קסום וטוב ככל שיהיה מכיל גם את אתגריו הקיומיים. לעיתים יתבטאו אלה במכשול, ברגע לא צפוי או במשבר קטן ולעיתים נחווה זאת כטלטלה, כקרקע הנשמטת מתחת לרגלינו ומערערת לרגע את כל מה שהכרנו עד כה.

כיצד נצא למסע חיינו עם ההכרה כי מסע זה כרוך גם במשברים? כמו הספינה היוצאת למסעה בים, כך גם אנו בני האדם- זקוקים לעוגנים על מנת להרגיש בטוחים לצאת למסע חיינו. עוגנים שיאפשרו לנו להנות מימים שקטים וטובים ללא חשש משתק מפאת משבר שעלול להגיע בהמשך. עוגנים שנוכל להשתמש בהם בעת הצורך ובמידת האפשר.

האם עוגן הוא אחד ויחיד לכולנו או אולי עוגן הוא דבר אישי עבורי? האם עוגן הוא יחיד מסוגו או לחלופין יכול להיות מסוגים שונים ומשתנה בהתאם לנסיבות? מהם עוגני שיאפשרו לי לצאת בביטחה למסע חיי? עוגן יכול להיות כל דבר. חבר טוב, בן משפחה, או בעל חיים אהוב. עוגן יכול להיות פעילות המאפשרת לי לחוש רוגע וחיבור לעצמי ולאדמה או אולי מרחב בטוח להביא אליו את עצמי, עוגן זה שיר טוב, כתיבה, או פעילות מדיטטיבית. עוגן יכול להיות דבר חומרי, עשיה, או אמונה כלשהי. עוגן יכול להיות יחיד ואחד או כמה ויותר. לעיתים, משבר יכול להוות הזדמנות לבחון מהם עוגננו, לזהות אותם או לייצר כאלה. על מנת שנוכל להתמודד עמו ובהמשך גם לדעת כי ברשותנו עוגנים המאפשרים לנו לחיות בביטחה ולהנות ממסע חיינו.

ולא נשכח את הנחמה הגדולה מכולן- כי כל סערה, גדולה ככל שתהיה, חולפת.

אני מזמינה אתכם להגיע ולבחון יחדיו מהם העוגנים שלכם.

שלכם,
יהודית

בקרו באתר שלי:
https://www.yehudittherapy.com/

ליצירת קשר 052-2209967

יהודית חן מנור | פסיכותרפיסטית | תל אביב

רקמה אנושית אחת- הביולוגיה של חדר הטיפוליםהשבוע נזכרתי בקורס "התא" שעשיתי במסגרת לימודי תואר ראשון בביולוגיה, בתקופה שעו...
20/10/2019

רקמה אנושית אחת- הביולוגיה של חדר הטיפולים

השבוע נזכרתי בקורס "התא" שעשיתי במסגרת לימודי תואר ראשון בביולוגיה, בתקופה שעוד האמנתי כי ייעודי בחיים להיות וטרינרית. שיחזרתי בדמיוני כיצד נכנסתי לאולם הרצאות גדול באוניברסיטת בן גוריון, אולם הומה בני אדם המכונים כעת "סטודנטים". הבטתי סביב בספק סקרנות-ספק בהלה, היו אלה שנראו לי אנרגטיים ונרגשים, מתקשרים אחד עם השני בשאיפה לצמצם את פערי הזרות, אחרים נראו לי מופנמים יותר. היו אלה, שריח מדי הדקרון מהשירות הצבאי טרם התנדף מגופם ואלה העטופים בשאל צבעוני שהביאו עמם מהטיול הגדול בהודו. ואני? בעיקר חיפשתי את המושב האידיאלי בשורה הראשונה, ממנו אוכל לראות בבירור את האותיות הקטנות בהערות המצגת של המרצה. ואת אגלי הזיעה שעל מצחו.

ובכן, התא.
דמיינו לעצמכם את יחידת החיים הבסיסית ביותר המקיימת בתוכה את כל מאפייני החיים, כפי שנרמז כבר קודם, הלוא היא התא. כל יחידת חיים כזו מוקפת בקרום הנקרא "ממברנת התא". תפקידה של ממברנת התא הוא להגדיר את התא כתחום נפרד ומבודד מסביבתו החיצונית, בתוכו מתרחשים תפקודים שלא מתרחשים בסביבה שמחוצה לו.

תפקיד זה של ממברנת התא מתאפשר בזכות היותה קרום בררני, כלומר, קרום אשר מעבר החומרים דרכו איננו חופשי בצורה שווה עבור כולם, אלא נקבע על פי תכונות החומר והממברנה. במילים פשוטות יותר, חומרים מסוימים יחצו את הממברנה בקלות ולכן יכנסו ויצאו מהתא ללא שום קושי, בעוד חומרים אחרים יתקשו לחצותה באופן ישיר. לעיתים, בהתאם לצורך, יעזרו חומרים אלה באברונים מיוחדים שתפקידם לסייע ולגשר בדרכים שונות בין צידי הממברנה על מנת שיוכלו חומרים אלה לעבור דרכה לתוך התא ומחוצה לו.

תכונה חשובה נוספת של ממברנת התא היא היותה בעלת תכונות נוזליות. בזכות תכונה זו מתאפשרת גמישותה של הממברנה, כך שהיא יכולה להתרחב לצורך גדילת התא או לחלופין לאפשר את התאחות הממברנה במהירות במקרה והופעל עליה כח חזק ונוצרה פגיעה ברציפותה.

בשורה התחתונה, ממברנת התא מאפשרת לתא לקיים בתוכו תנאים מסוימים ולתפקד כיחידה עצמאית, בעלת זהות, מאפיינים ותפקידים משלה. ואלה מאפשרים לתא היחיד לתפקד בבטחה, ביעילות ובהרמוניות גם כחלק מרקמה חיה גדולה ומורכבת.

אם הגעתם לשלב בו אתם תוהים מה לכל זה ולחדר הטיפולים (גם לי זה קרה בדרך) אתייחס לכך כעת. סקרנותי התמימה בנוגע להתנהלותו של תא חי יחיד והעובדה כי כל אחד מאיתנו הוא מכלול של עשרות טריליוני תאים כאלה המקיימים בתוכם את כל מאפייני החיים ומתנהלים יחד בצורה מבוקרת על מנת לקיים את עצמם ואת המערכת הגדולה אליה הם שייכים (במקרה זה גוף האדם), הובילו אותי למחשבה כי חוקיות טבעית זו מתנהלת גם במובן הרחב יותר- בקיום של כל אחד ואחת מאיתנו- כאינדיבידואל בעולם וכחלק מחברה רחבה ומורכבת. כל אחד ואחת מאיתנו הוא תא, אתה תא (שעשוע מילים קטן), המקיים בתוכו את כל מאפייני החיים ויחד- אנו רקמה אנושית אחת.

השהות המשותפת בחדר הטיפולים מאפשרת לנו להתקיים ולהתבונן ביחידת החיים הבסיסית ביותר- בך. להתבונן ולהתחבר לכל מאפייני החיים המתקיימים בה- במימד הפיזי והגשמי, במימד החברתי והבין אישי, במימד הפסיכולוגי המכיל בתוכו בין היתר את המרכיבים האישיותיים ואת הזהות שלנו. ובמימד הרוחני הנוגע למשמעות יחידת החיים הזו ברמה הקיומית הרחבה- דרכך בעולם.

לא פעם אנו מגיעים לחדר הטיפולים בתחושה כי "ממברנת התא" שלנו פגועה או לחלופין עם צורך לגדול ולהתרחב. פגיעות ממברנת התא מוכרת לכולנו, כך או אחרת, לאור זה כי הקיום שלנו מכיל מגוון כוחות חזקים המופעלים עלינו ולעיתים פוגעים בחווית רציפותנו, בדיוק כפי שתיארתי קודם לכן בנוגע לממברנת התא היחיד. לעיתים הפגיעה היא קטנה ונקודתית, לעיתים רחבה יותר. והצורך לגדול ולהתרחב? אני מניחה כי כולנו מבינים שזה נובע מתהליך התפתחותי טבעי ובריא.

בעיני חדר הטיפולים, מהווה בשלב הראשון מעין ממברנת תא "מלאכותית". זו העוטפת, המגנה, המאפשרת את הנפרדות שלנו מאחרים, את בחינת ה"כבלים", התדמיות והדפוסים ששוייכו אלינו במהלך השנים. נפרדות חדר הטיפולים מהסביבה החיצונית היא חשובה וקריטית בשלב זה. זהו מרחב מוגן, נפרד ונייטרלי. מרחב המאפשר לנו להתבונן יחד על הדברים מזווית אובייקטיבית, סקרנית ואמפתית; מאפשר לנו לבחון את הדברים, לשאול שאלות ולהכניס יותר בהירות - בנוגע לעצמי ובנוגע לדרכי בעולם.

בתהליך המשותף ובהתאם לצורך האישי "נכניס" למרחב החדר, באופן בררני ומבוקר, חומרים ותכנים מהסביבה החיצונית- דמויות מחייך, חוויות, זיכרונות, תחושות, רגשות, דפוסים, הרגלים, דילמות ותפקידים שרכשת מבחירה או בלית ברירה במהלך חייך. במידת הצורך, נעזר בכלים ובדרכים שונות על מנת לסייע ולגשר לחומרים מסוימים לעבור דרך ממברנת החדר, בדיוק כפי שאותם אברונים מיוחדים הנמצאים בשני צידי ממברנת התא מסייעים לו להעביר חומרים מסוימים לתוך התא ומחוצה לו. עם הזמן, נוכל גם לזהות את תנועת החומרים מתוך החדר החוצה, לסביבה החיצונית. תובנות, הארות, רצונות, בחירות, החלקים שהתחזקו והתגבשו, יהדהדו מבפנים לבחוץ, יבואו לידי ביטוי וישפיעו.

התהליך הטיפולי שואף לאפשר את התנאים האופטימליים לחיזוק הממברנה וגמישותה. גמישות שתאפשר הרחבה לצורך גדילה וצמיחה או לחלופין את התאחות החלקים הפגועים. וזאת, על מנת להעצים את יחידת החיים שנוכחת בחדר- אותך. אנו נכיר, בין היתר, בחשיבות ההבנה כי אנו קודם כל יחידה עצמאית, בעלת זהות ותפקידים משל עצמה. יחידת חיים בעלת יכולת לבחון ולברור מה יכול לפלוש לתוכה ולהגדירה. ישנם חלקים שהם חלק ממי שאנחנו, קיבלנו אותם כנתונים (givens) מעצם הגעתנו לעולם, אך ישנם חלקים שאנו יכולים לבחון ולבחור את רלוונטיותם בחיינו.

הגמישות שתיווצר בחדר תאפשר את איחוי הממברנה והתפתחותה באופן המתאים לך. אני מאמינה כי ככל שאנו יציבים ובטוחים בתוכנו, ככל שאנו יכולים לחוש בגבולותינו כך נוכל לגלות יותר גמישות, קבלה ותנועה- הן בינינו לבין עצמנו והן בינינו לבין סביבתנו החיצונית.

שלכם,
יהודית

בקרו באתר שלי:

https://www.yehudittherapy.com/

ליצירת קשר 052-2209967

יהודית חן מנור | פסיכותרפיסטית | תל אביב

תחרות ביציםזיכרון שלא מרפה ממני בחודש האחרון. בשלב מסוים עייפתי מלנסות להבין מה שלף אותו מתוך אותן מגירות פנימיות מאובקו...
28/06/2019

תחרות ביצים

זיכרון שלא מרפה ממני בחודש האחרון. בשלב מסוים עייפתי מלנסות להבין מה שלף אותו מתוך אותן מגירות פנימיות מאובקות ובחרתי להתמקד במה שזיכרון זה מעורר בי כעת.

ובזיכרון אני ילדה עם רעמת שיער לא פורפורציונלי על הראש. יושבת נרגשת במדשאות של פארק מים הומה אדם, בבגד ים צבעוני מנוקד לקראת תחרות הקיץ השנתית- "תחרות ביצים". אכן, אני מודעת לקונוטציות הבעייתיות ששם זה מעלה, אך אני רוצה להצליח להתעלות על המבוכה ולהשאר נאמנה לגרסה המקורית.

הייתה זו תחרות שהתקיימה בכל חופשת קיץ מטעם מקום עבודתו של אבי. בתחרות השתתפו זוגות ההורים ותריסר ביצים, לכל זוג ביצה אחת בלבד. ההוראות היו פשוטות כדלקמן: כל זוג עומד האחד מול השני, שתי שורות מקבילות בסך הכל. בשלב הראשון, עומד כל זוג במרחק קטן זה מזה והאחד מוסר לשני את הביצה שבידו מבלי שהיא תישבר. לאחר כל מסירה, בהנחה שהביצה לא נשברה, התבקש כל אחד מהצדדים לקחת צעד אחד אחורה מבן זוגו ולמסור לו שוב את הביצה. בכל שלב, הלך וגדל המרחק בין בני הזוג ומסירת הביצה מבלי שתישבר הפכה למשימה יותר ויותר מאתגרת.

במהלך השנים קטפו הורי בקרב עובדי החברה את התואר הנחשק "אלופי תחרות הביצים". אני זוכרת כיצד ישבתי מרותקת וצפיתי בהם מוסרים אחד לשני את הביצה, זוכרת את קולות התדהמה בכל פעם שנזרקה הביצה למרחקים ונחתה מבלי להישבר בידיו של השני. "זו בטח ביצה קשה מהבית!", "תגלו כבר את הסוד", "נו, מה הטכניקה שלכם?" הגיבו בהומור שאר חבריהם המשתתפים. על אף שהורי שיתפו בהשערותיהם בנוגע לאופן הטכני בו הם מוסרים ותופסים את הביצה, עמוק בתוכי האמנתי שיש כאן רובד נוסף.

אני מניחה שבזמנו כילדה לא יכולתי להבין את המשמעות של מה שהרגשתי, אך אין לי ספק שהבנתי מעצם עוצמת הרגשות- שזה חשוב לי. אני זוכרת את דפיקות ליבי בכל פעם שהביצה נזרקה לאויר, את תחושת הרווחה שהתעוררה בי כשנחתה הביצה בידיהם של הורי מבלי להשבר. אך יותר מכל אני זוכרת את תחושת הביטחון, האמנתי בכל ליבי שהביצה בידיים טובות, תרתי משמע. האמנתי בהם.

באותם רגעים נדמה היה שאין שם איש מלבד שניהם. מבטם אחד לשני, הייתה זו תקשורת. תקשורת הדדית, כנה ובגובה העיניים. הייתה שם רגישות ואמפתיה. היה שם שיתוף פעולה ומטרה אחת משותפת. הייתה שם אמונה ומשמעות. בכל פעם שנמסרה הביצה לאויר, כאילו ונמסרו עימה גם רגשותיו, מחשבותיו, חוויותיו, זכרונותיו, פחדיו ותקוותיו של האחר. בכל פעם שנחתה הביצה בידיו של השני, היא נחתה ברכות וברגישות, היא נעטפה בידיים מקבלות ומגנות. היו אלה ידיהם של הורי, שעברו יחדיו תלאות ואתגרים, כנגד כל הסיכויים, על מנת לעלות יחדיו לארץ ישראל, לממש את האהבתם ולהקים כאן בית. היו אלה הורי שלימדו אותי שאהבה מנצחת הכל.

עם אמונה זו אני יושבת בחדר הטיפולים.
כאשר אנו יושבים בחדר האחד מול השני, אנו מייצרים מרחב שהוא אך ורק שלנו. באותם רגעים אין שם איש מלבדנו. וברגעים אלו, אני מודה לכל הטכניקות והתיאוריות אליהן נחשפתי עד היום, אך לא פחות אני מודה למרכיבים האנושיים שמתאפשרים ובאים לידי ביטוי בחדר, אלה שהופכים את המפגש שלנו קודם כל למפגש בין שני בני אדם שיכולים להביט אחד על השני.

ובינינו- רגישות, כנות, אמפתיה, הדדיות ומטרה משותפת. אנו מוסרים לידיו של השני את רגשותנו, מחשבותנו, חוויותנו, זכרונותנו, פחדנו ותקוותנו. ואלה, נמסרים בכל פעם לצד השני אל ידיים מקבלות. בכל שלב בתהליך, אנו מעיזים לקחת עוד צעד אחד לעבר מקומות מאתגרים יותר, לעיתים לצאת מאיזור הנוחות שלנו, וזה לא תמיד קל. במקומות אלה אנו פוגשים גם את הציפיות והכמיהה אך גם את הפחד מלהתאכזב. ברגע שאנו מצליחים לאט לאט להתמסר ולהעניק לעצמנו הזדמנות, ברגע שאנו מחזיקים יחד ובאהבה את המשמעות- הדבר הופך לאפשרי. אלה מבחינתי, מנצחים את הכל.

כל אותם הדברים שנוצרים בינינו בחדר יהדהדו עם הזמן ובטבעיות גם מחוץ לחדר הטיפולים, למישורים ומרחבים נוספים בחיינו, למערכות יחסים נוספות, וישרו בהם את אותן תחושות ביטחון ומשמעות.

ליצירת קשר 052-2209967
בקרו באתר שלי

יהודית חן מנור | פסיכותרפיסטית | תל אביב

סליחה.  א.אני רוצה לבקש ממך סליחה, אמרתי.הבטחתי כי אראה, אך לא קיימתי. יכולתי יותר, אולי גם אכזבתי.אני רוצה לבקש ממך סלי...
22/04/2019

סליחה.

א.
אני רוצה לבקש ממך סליחה, אמרתי.
הבטחתי כי אראה, אך לא קיימתי.
יכולתי יותר, אולי גם אכזבתי.
אני רוצה לבקש ממך סליחה, על שהכאבתי.

אני רוצה לבקש ממך סליחה, אמרתי.
על המרחק שנפער בינינו בזמן שלא הבנתי.
יכולתי אחרת, אולי גם הפתעתי.
אני רוצה לבקש ממך סליחה, על שהכאבתי.

אני רוצה לבקש ממך סליחה, אמרתי.
גם אם פגעתי בך מבלי שהתכוונתי.
יכולתי למנוע, לו ידעתי.
אך אני בעיקר רוצה לבקש ממך סליחה, על שהכאבתי.

ב.
אני סולחת לך, אמרתי.
הפנית את גבך אלי, כך הרגשתי.
פגעת בי, דיממתי.
לו רק ראית אותי, פיללתי.

אני סולחת לך, אמרתי.
כי ניתנה לי כעת ההזדמנות להבין את אשר הרגשתי.
כי באפשרותי לראות את שהוסתר מעיניך,
ולשמוע את שהוחרש באוזניך.

אני סולחת לך, אמרתי.
ובכך מעניקה הזדמנות לליבי,
לך, את האפשרות לבחון את חלקך
ולכל אחד מאיתנו, את הזכות לעשות את בחירותינו.
אני סולחת לך.

ג.
אני סולחת לעצמי.

האם יש אדם שלא חווה בחייו את טעמה המר של הפגיעה?
כזה שהצליח לפסוח על אותותיהם העמוקים של הכעס, העלבון או האשמה?
האם יש אדם שלא טעם את טעמו המר של הכאב?
הכאב שיכול להשתכן ולהשתמר בתוכנו ללא תלות במימדי המרחב וביחידות הזמן.

בסליחה כנה ישנה הכרה. הכרה בכאב שנגרם לי או בכאב שגרמתי לאחר, הכרה בשונות בינינו- בתפיסותנו, ברגשותנו. בסליחה כנה יש לגיטימציה. לגיטימציה להרגיש את אשר התעורר בי או בך, במודע או לא במודע, בכוונה או לא בכוונה. בסליחה כנה ישנן גם התבוננות והבנה, כי אחרת על מהי? יש בה גם כנות, כי אחרת מהו ערכה?
הסליחה מעניקה משמעות וקבלה, לקיומי ולקיומך.
זהו בעיני, כוחה המרפא של הסליחה.

הסליחה איננה מבטלת את מה שנעשה, נהפוך הוא, היא מעניקה לכך את המקום וקוראת לדבר בשמו. היא איננה מסירה אחריות, אלא משיבה לכל אחד את אחריותו שלו. הסליחה גם איננה קובעת את בחירותיי העתידיות, היא מרחיבה את האפשרויות הפרוסות בפני. היא איננה מקטינה אותי, היא מעצימה- מבפנים ומבחוץ.

סליחה כנה היא תולדה של התבוננות נקייה משיפוטיות, של תהליך הכולל הכרה ולגיטימציה, הכלה ואמפתיה. לעיתים סליחה מצריכה זמן ותהליך, היא מתהווה.
סליחה איננה חובה, היא זכות.
ובעיקר,
היא תוצר של אהבה, כלפי עצמי וכלפי האחר.

אני מזמינה אתכם לתת מקום לתחושות אלה שלכם, במידה והן מתעוררות ומבקשות. כחלק מהותי מתהליך השינוי וההתפתחות הטבעית ולקראת תקופה שיכולה להביא עימה הזדמנויות חדשות ומיטיבות.

ליצירת קשר 052-2209967
בקרו באתר שלי

יהודית חן מנור | פסיכותרפיסטית | תל אביב

"היי, אני יהודית ואני עברתי סובלימציה"- מדיכוי עצמי לתיעול עצמימאז ומתמיד הייתי אדם מאוד רגיש. לא לא, תרשו לי להדגיש- מא...
25/02/2019

"היי, אני יהודית ואני עברתי סובלימציה"- מדיכוי עצמי לתיעול עצמי

מאז ומתמיד הייתי אדם מאוד רגיש. לא לא, תרשו לי להדגיש- מאוד רגיש. נדמה היה לי שדבר לא נסתר מעיני, שאני רואה ושומעת הכל, גם את מה שאני לא בטוחה שאני רוצה. הייתי ילדה קטנה שלא פעם הרגשתי "על בשרי" את כאבם של אחרים- מכרים וזרים גם יחד. לא פעם מצאתי את עצמי ניגשת לאדם זר שנחווה על ידי במצוקה ומבקשת להיות שם איתו. זה אולי יישמע רע, אך התחושה הייתה שנכפה עלי "תפקיד" שלא בחרתי.

הייתה זו תחושת אחריות לא מובנת, לכאורה מעבר לכל רציונל, ולעיתים גם מעבר ליכולת שלי. אני זוכרת רגעים בהם הייתי יוצאת מפתח ביתי ונשבעת לעצמי שהיום אהיה ממוקדת מטרה, על מנת להבטיח שלא אתקל בדרכי לאנשהו בסיטואציה שתפעיל אותי. "פשוט תסעי ישר ואל תסתכלי לצדדים, תתמקדי ברמזורים. ותשירי עם הרדיו, כן, תשירי יהודית".

בעל חיים מבוהל משוטט לבדו ברחובות, אישה קשישה המתקשה לשאת את סליה או הומלס ברמזור המחפש מטבעות שנפלו מכיסו- כל סיטואציה יומיומית שכזו יכלה למשוך את תשומת ליבי במיידית ולהפעיל אותי. אותה רגישות הובילה אותי לא פעם גם לסיטואציות מסוכנות... להמשך קריאה >> http://bit.ly/2GIsbkN

ליצירת קשר 052-2209967

יהודית חן מנור | פסיכותרפיסטית | תל אביב

החלום שהפך למציאות- התמודדות עם פחדים  יש לי חלום שמלווה אותי במשך שנים, מאז היותי ילדה קטנה ועד היום. בחלום אני נמצאת ב...
27/01/2019

החלום שהפך למציאות- התמודדות עם פחדים

יש לי חלום שמלווה אותי במשך שנים, מאז היותי ילדה קטנה ועד היום. בחלום אני נמצאת בבית ילדותי, מביטה אל עבר דלת הכניסה של הבית. אני מביטה בה ויודעת כי מצידה השני עומד לו אדם שרוצה לפרוץ לביתי ולפגוע בי. בכל פעם, על אף שאני תובעת מעצמי להמנע מלעשות זאת, אני ניגשת בשקט אל הדלת ומציצה מבעד לעינית. הזהירות בה אני עושה זאת לא מונעת מהאדם הנמצא בצידה השני של הדלת להבחין בי ולנסות לפרוץ לביתי בכח.

לרוב בשנים אלו הייתי מתעוררת מהחלום בזמן המאבק על פתיחת הדלת, רגע לפני שהייתה נפרצת. אני זוכרת היטב את תחושת הפחד והכאב שהרגשתי בזמן היקיצה, כאב חד בחזה שהמשיך במשך שניות אחדות ונחלש בהדרגתיות. לעיתים היה זה כאב כל כך חד, שגם שעות לאחר מכן הייתי משחזרת אותו בזכרוני. אני גם זוכרת, כיצד נמנעתי כל חיי מלספר לאנשים על החלום שלא מוכן היה להרפות ממני.

אותו חלום המשיך להופיע מדי פעם במהלך השנים, באקראיות וללא התרעה מוקדמת. אך עם הזמן התרחש דבר מעניין, יכולתי להבחין בשינויים מסוימים שחלים בו. אחד מהשינויים האלה, שהלהיב אותי במיוחד, היה היכולת שלי לזהות את החלום במהלך השינה ולהזכיר לעצמי בזמן החלימה כי אני מכירה את הסיטואציה הזו היטב. לעיתים ברגעים אלו יכולתי אף להעיר את עצמי מהשינה ולצהול על הניצחון: "אה אה! הראתי לך מה זה &%$@ #$^&@!"

שינויים נוספים החלו להתרחש בחלום במהלך השנים, עד שהוא הפך לגרסה מחודשת של ממש. התחלתו של החלום נשמרה פחות או יותר זהה, אך בגרסתו המחודשת האדם מצליח לפרוץ לביתי. לעיתים בחרתי להפסיק מיוזמתי את המאבק מולו. לא נעים לי להודות אך לא עשיתי זאת מתוך רצון אמיתי שייכנס לביתי, אלא מתוך תחושה שזה חזק ממני, שאני לא רוצה להמשיך את המלחמה המייסרת הזו על הדלת. פשוט אפשרתי לו להכנס.

הוא עומד מולי, מביט בי במבט מאיים. "את מכירה את זה יהודית", אני מזכירה לעצמי בזמן החלום. "את מכירה את זה היטב". אני מביטה אליו ישירות, מפחדת אך מתקרבת אליו לאט ובנחישות מדומה. זה מרגיש לי חסר היגיון ועדיין, משהו מניע אותי לעשות זאת וכך אני פועלת. כשאני קרובה אליו מספיק, אני אוחזת בידו, מקרבת אותה אל גופי ומחבקת אותו.

ברגעים אלו משהו מהותי בחלום משתנה. אני מרגישה כי שיניתי את התסריט. זוהי תחושת התעלות והקלה עצומה, סוג של סיפוק עמוק, בכל פעם מחדש. אני שם, עומדת קרוב לאדם שלא מזמן היווה איום על קיומי, אך לא עוד.

בשנים האחרונות, הלכה והתחזקה לה גרסת החלום הזו. המבט המפוחד בעינית עוד ישנו, אך המאבק על הדלת הלך והתקצר באופן משמעותי וההחלטה להפסיק את המאבק ולפתוח את הדלת מגיעה אלי בשלב מוקדם יותר. המפגש עם האדם המאיים והיכולת שלי לעמוד מולו בכנות ובנחישות הלכו והתעצמו.

ולמה אני משתפת אתכם בדבר כל כך אינטימי ופגיע? שאלה טובה. אני חושבת שאני עושה זאת כי אני מרגישה שזה יכול להיות שיתוף בעל ערך, לפחות עבור חלקכם. אני עושה זאת כי אני מרגישה כי חלום זה שלי שליווה אותי במהלך השנים משקף תהליך התפתחותי עמוק שחל בי. זהו לא תהליך שחל ביום אחד, זהו תהליך מתהווה שמתרחש בזכות הרצון שלי להתמודד, לחשוף ולהחשף על מנת שאוכל להתפתח ולנסות לממש את עצמי בחיים האלה. במובן זה, השיתוף שלי הוא גם עבור עצמי, סוג של הצהרה והכרה בהתמודדות הזו.

החלום הזה הלך והשתנה בעקבות תהליך אותו עברתי במציאות, תהליך שהוביל אותי להבנה שאינני מתביישת להודות בה כיום, כי תמיד יהיו דברים שיעוררו בי פחד. אני יודעת כי הפחד הוא תגובה ראשונית, טבעית, אנושית ואף השרדותית מאוד. אך יחד עם זאת, אני יודעת שהיום אני יכולה להתבונן בדברים שמפחידים אותי, לנהל מולם דיאלוג כנה ולבחור כיצד נכון לי להתנהל.

לעיתים אני אבחר לתת לגיטימציה לפחד שלי ולהמנע ממשהו על מנת לשמור חזק על ביתי ויהי מה. אך לעיתים אני אבחר להתבונן עליו, להבין אותו ועדיין לבחור לפעול באופן בו חשוב לי לפעול. וזוהי עמדה אחרת לחלוטין. זהו מעבר מעמדה בה אין לי בכלל חוויה של בחירה, אין לי את היכולת להתבונן בפחדים שלי ולבחון אותם, עמדה בה הפחד מהווה מצב נתון והתגובה שלי אליו תמיד תהיה אחת וזהה- המנעות. לעמדה בה אני מרגישה שיש לי את היכולת לבחור, להפעיל שיקול דעת ולקחת שליטה על חיי, לפחות בדברים שאני כן יכולה לשלוט בהם. עמדה שכזו לא רק משנה את ההתנהלות שלי בחיים אלא גם משנה לחלוטין את האופן בו אני חווה את דרכי בעולם. את התפיסה שלי לגבי עצמי.

במצב בו אני משקיעה את מירב האנרגיה שלי בלשמור על הדלת נעולה כדי שאיומים לא יכנסו לביתי, אני אולי מספקת לעצמי, על פניו, את התחושה שאני מוגנת, אך אני גם מבוצרת בביתי שלי. אם איני יכולה לפתוח את דלת ביתי, אני בסוג של כלא- כלא עצמי. כל עוד לדלת אסור להפתח, לא רק איומים אינם יכולים להכנס לביתי, אלא גם הרבה מאוד דברים טובים לא יכולים להכנס אליו. שום דבר לא באמת יכול. אני מונעת מעצמי להחשף לעולם, לדברים חדשים שיכולים להכניס צבע ומשמעות לחיי. אני מונעת מעצמי להרחיב את גבולות ביתי, לטייל בעולמות נוספים ולהתפתח מעצם החשיפה והתמודדות. במצב בו אני משקיעה את מירב האנרגיה שלי בלהמנע מאיומים אני מונעת מעצמי להשקיע את האנרגיה שלי בדבר החשוב באמת - בחיים. האם אין זה המחיר היקר ביותר? האם אין זה, באופן אבסורדי, שימור של המצב המאיים ביותר?

אני רוצה להניח כאן אפשרות. אפשרות לעשות את הצעד שיספק לך את המרחב המוגן, הבטוח והמבוקר להתבונן בפחדים שלך ובכל מה שקיים בך, בכל מה שגורם לך להמנע מאותם הדברים שהיית רוצה לעשות ולחוות. ואני מזמינה אותך לעשות את זה יחד איתי.

בשלב הראשון נהיה, נביט יחד אל הדלת הנעולה ונתאר מה עלול להמתין לנו מצידה השני. לאט לאט, נוכל להציץ בעינית, להתעמת מול האיום האפשרי. לא נתקוף אותו, לא נאבק בו ולא ננסה לבטל אותו. להפך, ננסה להבין אותו, לתת לו לגיטימציה, לעמוד מולו ולנהל עמו דיאלוג אותנטי.

לעיתים ניווכח לגלות שהאיום בכלל לא איום ולעיתים ניווכח לגלות שזה אכן מאיים ולא נעים לנו. כך או כך, אנו נכיר ביכולת שלנו להתנהל מול ולצד הפחדים, להחזיק במושכות של חיינו. ונשים לב לשינויים המתרחשים עם הזמן, בנו ובחיינו, בעקבות התמודדות מעוררת השראה זו.

בקרו באתר שלי:
https://www.yehudittherapy.com/

ליצירת קשר 052-2209967

יהודית

יהודית חן מנור | פסיכותרפיסטית | תל אביב

"משבר הלובסטר"- התמודדות עם שינויים בחייםלא פעם שינויים מהותיים בחיינו, גם הצפויים, השגרתיים והמיוחלים ביותר- מביאים עימ...
13/01/2019

"משבר הלובסטר"- התמודדות עם שינויים בחיים

לא פעם שינויים מהותיים בחיינו, גם הצפויים, השגרתיים והמיוחלים ביותר- מביאים עימם חוויה של משבר. כאשר מדובר בשינוי הנובע מאירוע שלילי כמו פיטורין, פרידה או טראומה- חווית המשבר והתחושות הנלוות אליו נעטפות באופן טבעי בחמלה, בהבנה ובאמפתיה.

אך כאשר מדובר בשינוי הנתפס כחיובי או שגרתי, כמו סיום השירות הצבאי, הבאת ילד לעולם, יציאה לפנסיה ואפילו ירידה משמעותית במשקל- חווית המשבר נתפסת כפחות לגיטימית ומקובלת, מה שמותיר אותנו לא פעם מתמודדים לבדנו עם תחושות קשות מאוד הנחוות לכאורה כבלתי הולמות את השינוי בחיים.

כאנלוגיה לשינויים המעוררים תקופה משברית אתייחס לתופעה המתרחשת בטבע, בחייו של הלובסטר. הלובסטר 'סבסטיאן' (שם בדוי), ממשפחת הסרטנים, הוא בעל שלד חיצוני קשה המשמש להגנתו. בתקופות מסוימות, כמו תקופות של גדילה ושינויים בהתפתחותו, חייב הלובסטר להשיל את המעטפת הקשיחה שלו על מנת לגדול.

בזמנים אלה חשוף הלובסטר לסכנות ממשיות, עורו רך מאוד ופגיע מהתקפות של בעלי חיים אחרים ומזג האויר. על מנת לשרוד, מחפש הלובסטר מקומות מחבוא שיפצו על השיריון החסר. הוא אף מזין את עצמו בסידן לקראת בנייה מחודשת של שריונו ומקיים את התנאים שיאפשרו לו לספק לגופו את כמות החמצן המקסימלית, לה הוא זקוק.

תקופות שינויים אלו של הלובסטר הן אומנם טבעיות ונובעות מהתפתחותו התקינה אך הן עדיין מהוות עבורו תקופה משברית של ממש, במלוא מובן המילה.

בתום תקופה רגישה זו הלובסטר מצמיח שריון חדש, כזה המותאם לגופו שעבר שינוי. עם התפתחותו של השריון החדש שבים אל חייו גם הביטחון והשליטה. לכן נחשבות תקופות אלה כתקופות קשות אך גם מאד חיוניות, המאפשרות ללובסטר התאמה מחודשת לשינוי שחל בעולמו.

דוגמא פשוטה זו מדגימה תופעה טבעית ואפילו די קסומה, המראה כיצד תקופות שינויים מהותיות, שאינן פוסחות על אף אחד מאיתנו, עלולות לעורר בנו גם חוויה של פגיעות וסכנה קיומית.

למרות שדוגמא זו ממחישה כיצד משברים מהווים גם הזדמנות להתאמה מחודשת שלנו לעולם, בחרתי להציג את הדברים דווקא מהזווית ההפוכה- זו שמעניקה לנו את הלגיטימציה לתחושות ורגשות לא פשוטים בכלל גם כאשר מדובר בשינויים מהותיים וחיוניים לחיינו, ולהראות כי לא באמת קיימת כאן סתירה.

גם שינויים המובילים אותנו למקום מיטיב ומותאם לנו יותר עלולים לעורר בנו תחילה חוויה של משבר כי הם קודם כל שינוי, שינוי אותו אנו צריכים לעבד, להפנים ולהערך אליו באופן המותאם לנו.

לעיתים קרובות שינויים בחיים מותירים אותנו תחילה בסוג של חשיפה, של פגיעות ושל דיאלוג עם נושאים הקשורים לקיומנו בעולם. לא פעם שינויים אלה מעוררים בנו מחדש את התחושה של "מושלכות לעולם" כפי שהגענו אליו לראשונה, אך הפעם מושלכות זו כוללת בתוכה את ההבנה כי אנו האחראים על גורלנו ועל החיפוש אחר משמעות לחיינו, וזוהי משימה לא פשוטה בכלל. כמובן לא לאחר שנים רבות בהן אנו נתונים למסגרות אשר נקבעות עבורנו ובמידה רבה מעניקות לנו גם תחושה של ביטחון ווודאות.

תקופות של שינויים בחיים עוצרות לא פעם את "האוטומט" שהתפתח בשגרה מתמשכת ומציבות אותנו בעמדה לא קלה, עמדה שהיא חדשה עבורנו. אנו בסוג של מרחב ביניים- כבר לא במקום הקודם והמוכר אך גם עדיין לא במקום החדש והמותאם. זוהי תקופה שמאופיינת באי ודאות, בסימני שאלה רבים, בציפיות ולעיתים אף בצורך ממשי להתאבל על מה שהיה.

יש משמעות רבה בלעבד את התחושות ואת הקשיים המתעוררים בתקופות אלה בדיוק כפי שהלובסטר נערך בתקופה זו ומעניק לעצמו, בטבעיות ובלגיטימציה רבה, את התנאים להם הוא זקוק על מנת להערך באופן מיטבי לשינוי ולהזדמנויות החדשות המגיעות עימו.

אני מזמינה אתכם ליצור עימי קשר ולתת מקום לתחושות אלה שלכם, במידה והן מתעוררות כמובן. כחלק מהותי מתהליך השינוי וההתפתחות הטבעית לקראת תקופה שיכולה להביא עימה הזדמנויות חדשות ומיטיבות.

ליצירת קשר 052-2209967
בקרו באתר שלי

יהודית חן מנור | פסיכותרפיסטית | תל אביב

דמיינתי לעצמי חיים ללא כאב פיזי, בכלל. אין יותר כאב ראש, כאב בטן, כאב גרון, כאב שיניים, כאב שרירים.הצהרתי כי אני מוותרת ...
19/12/2018

דמיינתי לעצמי חיים ללא כאב פיזי, בכלל.
אין יותר כאב ראש, כאב בטן, כאב גרון, כאב שיניים, כאב שרירים.
הצהרתי כי אני מוותרת על כל התסמינים הפיזיולוגיים הרעים.
חיים ללא בחילה, ללא סחרחורות, ללא חולשה- כלום!
אני מודה בחוסר צניעות, כי התגובה הראשונית שלי הייתה: "וואו. אני גאון"

לחץ על הקישור להמשך קריאה

חרדה? שלא נדע! ואולי דווקא- שכן? החרדה, כמו הכאב הפיזי, היא רק הסימפטום. היא הדרך האנושית, הטבעית של גופנו להתריע לנו כי עלינו להפנות את תשומת ליבנו לעצמנו, לה

אני נזכרת כיצד נהגתי בילדותי לשבת על אדן החלון שבחדרי ולכתוב.אהבתי להשחיל את רגליי מבעד לסורגים.אכן, היו תקופות בהן מבנה...
01/12/2018

אני נזכרת כיצד נהגתי בילדותי לשבת על אדן החלון שבחדרי ולכתוב.
אהבתי להשחיל את רגליי מבעד לסורגים.
אכן, היו תקופות בהן מבנה גופי אפשר לי לעשות זאת.

נהגתי להניח את ראשי על הכר ולרחף לתוך נבכי נפשי.
עשיתי זאת בכל פעם שהרגשתי שאני מתקשה להביע את רגשותיי והגיגיי;
ברגעים בהם הרגשתי מבולבלת או מוזרה,
שאף אחד לא יכול להבין את דבריי,
שאני בעצמי לפעמים איני מבינה.
ברגעים בהם מצאתי את עצמי מפחדת,
לעיתים מהדברים הבנאליים ביותר;
ברגעים בהם הרגשתי בודדה בעולם,
על אף היותי מוקפת אנשים.

ריחפתי בכתיבה שעות על גבי שעות,
ולרוב רק קולה הנסער של אמי, אשר הורתה לי לרדת מיד מהחלון,
היה זה שהזכיר לי כי עלי לשוב לקרקע הקיום.

אהבתי גם כן לתעד בכתיבתי רגעים מחיי היומיום.
אחד הרגעים שתיעדתי הוא שלי בגיל שמונה,
יושבת עם חברתי הטובה על ספסל שכונתי.
הייתה זו סיטואציה שגרתית לחלוטין,
אותם הריחות והצלילים כבכל יום,
אותם המראות המוכרים שאת חלקם שבעתי מלראות.

על אף שהייתי בסביבה הטבעית שלי,
חוויתי דבר אשר לא ידעתי לשיימו.
לפתע המוכר הפך לזר, הבטוח הפך לספק, הבנאלי הפך למשונה.
אני זוכרת כי התבוננתי במכוניות הנוסעות,
ואפילו תנועתן נראתה לי יוצאת דופן.

"פעם הרגשת שאת לא מבינה מה קורה פה?", שאלתי אותה.
"איפה פה?" היא ענתה.
"פה, בעולם. שאלת את עצמך פעם מה אנחנו עושים פה?
מה בעצם המטרה של כל זה?".
אני זוכרת את תקוותי התמימה שבעוד רגע חברתי הטובה תענה לשאלותיי, ועם תשובתה תשוב אלי גם תחושת הביטחון שאבדה.

"מממ...לא יהודית", ענתה בזריזות.
"קחי תאכלי במבה" אמרה, כאילו וביקשה לסתום את פי ולהסיח את מחשבותיי בעזרת ניחוח הבוטנים שהתפשט במהרה באויר.
אני זוכרת שאפילו מראה הבמבה הרגיש לי משונה,
אך למען ההגינות זה לא מנע ממני לחסלה.
ברגעים אלה גם הביחד הפך ללבד.

אז, לא ידעתי להסביר לעצמי את מה שחוויתי בספסל,
היום אני יודעת לומר כי הייתה זו חרדה קיומית.
כזו, שלא מדלגת על אף אחד מאיתנו.
כי היא טבעית, היא אנושית, היא חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו.

המרחב הטיפולי עבורי הוא קודם כל מפגש אנושי.
זהו מפגש בטוח, אינטימי, אובייקטיבי ומאפשר.
זהו "הדף" המכיל את מילותיי,
"החברה" המקשיבה להרהוריי ולשאלותיי.
זו ששואלת על מנת להבין עימי את ההיגיון שבתחושתיי,
זו המגלה סקרנות ל"מה שקורה פה" בעיני רוחי.

זהו מפגש שלא ממהר לקטלג או לשפוט.
הוא מעניק לגיטימציה והכרה.
כזה שרואה את האדם הסובייקטיבי, האמיץ,
הבוחר להקדיש זמן ומקום לבחינת חייו.

מפגש המאפשר לשיים את החוויות האישיות, המשונות, הקשות,
הלא בהירות ככל שיהיו.
על מנת שתתאפשר התבוננות, הבנה,
שיח פתוח ומקדם. וביחד.

אתם מוזמנים לבקר בקליניקה שלי.

לתיאום מפגש 052-2209967
ניתן לפנות אלי גם בהודעה פרטית ואשוב אליכם בהקדם.

יהודית.

Address

קרליבך 10
Tel Aviv

Opening Hours

Monday 08:00 - 21:00
Tuesday 08:00 - 21:00
Wednesday 08:00 - 21:00
Thursday 08:00 - 21:00
Friday 08:00 - 14:00
Sunday 08:00 - 21:00

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when יהודית חן מנור- פסיכותרפיסטית posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to יהודית חן מנור- פסיכותרפיסטית:

Share