01/02/2018
לפני שנתיים בדיוק בשעה 7 בבוקר תמרה נולדה :) התעוררתי לקראת חמש בבוקר בלילה חורפי וקר לכאבי צירים ומהר מאוד תמרה הייתה בזרועותיו של אביה, יובי, וברקע נביחותיו של פאפי. באותו יום לפני שנתיים נוצרה המשפחה שלנו ובהמשך העסק הביתי שגדל עם תמרה ועם המשפחה שלנו. לי-צ'י, העסק שלנו, המשפחה שלנו, גדל אט אט יחד איתנו ולכן אני מרגישה שזה המקום לשתף בחוויה שמציפה אותי במיוחד היום.
היום, כשהגיעה השעה 16:00 דאגתי להיות לבד ולחוות את הבטן שלי מתהפכת כשאני עם עצמי.. יושבת באוטו. ביום הלידה הקסומה והמרגשת,
מאחר והלידה לא תוכננה כלידה ביתית נסענו מייד אחרי לחדר יולדות. שם לקחו את תמרה לסדרת בדיקות ולתינוקיה, שם החליטו לא לתת לי להוציא את תמרה מחדר התינוקות עד שאסכים שיבדקו אותה בדקירה, בדיקת דם לרמת גלוקוז או שאתן לה תחליף חלב. אנחנו סרבנו. ההסבר של הרופאים היה שאם רמת הגלוקוז שלה תרד ולא נדע, בהמשך היא תהיה "דפוקה", אני מצטטת. ולדבריהם, לא נוכל לדעת את זה עד גיל 3. הייתי מותשת.. התעוררתי ללידה ממש לא מזמן .. כואב לי.. אני מלאת הורמונים.. נולדה לי תינוקת.. עכשיו.. אני רוצה אותה, להחזיק אותה, לנשום אותה, להניק אותה.. והם לא נותנים לי. שולחים עוד רופא ועוד רופא שיסביר לי איך ייתכן ובינתיים הגלוקוז שלה יורד וחייבים לבדוק את זה. והזמן עובר. ההסברים הפכו לאיומים להוצאת צו בית משפט. הפחד החל להשתלט עלי.
ישבתי שם בוכה על הרצפה והתחננתי. הרגשתי שאני רוצה לצרוח ולבעוט אבל אין בי טיפת כוח.. רק לשבת ולבכות.
בשעה 16:00 קיבלתי אלי את תמרה להנקה ראשונה. וזה רק אחרי פנייה ליח"צ של אותו בית יולדות. רעדתי כולי. הפחד כבר היה נוכח. פחד שלא היה קיים לשבריר שנייה בכל הלידה הטבעית המופלאה שחווינו.
החלה להתקיים בי המחשבה שההזנה שלי את תמרה לא מספיקה, חיפשתי איפה היא "לא בסדר". ההיגיון לא היה נוכח, היגיון שאומר שהחלב שלי הוא בדיוק הדבר הנכון לה. הרי ככה הטבע יצר. וככה הוא מתקיים. שנים. בלי תחליפים. הדרך שלי פתאום נראתה מפחידה. עברתי תקופה קשה. הימים חלפו ופתאום הגיע היום שהייתי מסוגלת להיזכר ולא לבכות, להיזכר ולראות את הילדה המופלאה שגדלה ומחייכת ואוהבת ומלטפת ויונקת ממני מאותו יום כל יום , להסתכל על תמרה ולהבין מה היה השיעור שלי מהחווייה, לא לכאוב אותה שוב. והיום כשהגיעה השעה, ישבתי באוטו לבד והבטן קצת התהפכה ומיד הבנתי שאני פשוט צריכה לשחרר את זה החוצה, פה. לשתף את זה לראשונה. החלטתי ונסעתי חזרה הביתה, קודם לחבק אותה ולהגיד תודה.
