09/05/2025
מלאת בן חיים היא שורדת מהנובה. כמו רבים אחרים היא סובלת מפוסט טראומה.
הנה דברים חשובים שהיא כתבה שהחכימו אותי וכדאי שכולם יכירו ביחס לאנשים שסובלים מפוסט טראומה:
**
דברים שלמדתי מאז שיש לי פוסט טראומה והלוואי שכולם יבינו
כשיש חוויה טראומיתית קשה - המוח ממש משנה את עצמו. המסלולים המוחיים שנוצרו במשך חיים שלמים משתבש ים ולמרות שחוזרים אחר כך לסיטואציות ״נורמטיביות״ המוח מפרש דברים מתוך החוויה הטראומתית. כל זה כדי להגן עלינו, רק שלפעמים זה מרגיש שזה הורס לי את החיים.
התגובות שלנו של חרדה, עצב עמוק, בכי, פחד או שיתוק - נראות לפעמים מוגזמות וקשה לעין חיצונית לא לחשוב שאנחנו סתם דרמטיים. משפטים כמו ״את במקום בטוח אין סיבה ללחץ״ לא מספיקים כדי להרגיע או להוציא מהמצוקה. כי כמו שהסברתי - המוח שלנו פיזית השתנה. התגובות שלנו, קיצוניות ככל שיהיו, הן אמיתיות לחלוטין ומצריכות כלים טיפוליים עמוקים יותר מהסברים פשוטים שאנחנו רגילים לתת לחבר.ה שלחוצים או עצובים. הגיון לבדו לא יוציא אותנו מזה. המוח שלנו כבר למד שגם ב״מקום בטוח״ כמו בית או פסטיבל - אפשר לחוות סכנה ממשית.
רוב הזמן המוח עסוק בטראומה. זה הופך אותי לחסרת סבלנות. אני לא רוצה להיות כזאת אבל האמת היא שכמעט כל סיטואציה מעמיסה על המוח והלב שלי כל כך עד שאין לי כוח להיפגש או אפילו לדבר עם אנשים. כשאני בחרדה אני יכולה להיתפס כקצרה, לא נחמדה או תוקפנית. זה לא אישי נגד אף אחד. אלה תגובות לא רצוניות שנובעות מתוך פרשנות שגויה של המציאות שאין לי שליטה עליה.
כמעט כל דבר יוביל את המוח שלי לחשוב שאני במצוקה ואז או שאברח, או שאתקוף, או שאקפא. קיפאון יכול להיראות כמו קושי ביכולת לזוז ואי יכולת לדבר. זו תחושה נוראית כי ברגעים האלה אני מרגישה כלואה בתוך עצמי. אני רוצה לצעוק מלא דברים ואני רוצה טישו ומים וחיבוק ולברוח. אבל אני קפואה ומבוהלת.
כל יציאה מהבית, כל מפגש חברתי וכל משימה - דורשת ממני פי חמש יותר אנרגיות מפעם. יש ימים שלענות לוואטסאפ, להתקלח או להכין לעצמי קפה - מציף אותי ומרגיש לי בלתי אפשרי. בימים האלה אני שופטת את עצמי מאוד. מה שמתיש אותי עוד יותר. וככה יכול לעבור יום או שבוע שאני בלופ. לא יוצאת מהבית, לא עונה, לא מתקלחת, לא מצליחה להביא לעצמי מים. ואני חושבת כל הזמן - מה דפוק בי? רק קומי לקחת מים. אבל עוברות עוד שלוש שעות על הספה. ואין לי כוח. ועם הזמן אני מנסה ללמוד לפחות לא לשנוא את עצמי על זה.
חשוב לזכור - בזמן של תגובה קיצונית אי אפשר לצפות לקיים שיח מיטיב וללמוד בו איך לעזור. ולא מומלץ להיכנס לדיון או ויכוח. אם את.ה מכיר מישהו עם פוסט טראומה נסו ללמוד כיצד לעזור להם *ביום נטול טריגרים* כדי שבזמן הטריגרים תוכלו לתפקד טוב בלי לשאול הרבה שאלות את מי שבמצוקה. ועם כל הקושי - נסו לא להיעלב ולא לקחת אישית שום אמירה או התנהגות. אם ברחתי, תשמרו עליי ותוודאו שאני במקום בטוח. אם אמרתי משהו מעליב תנסו לראות את זה כהבעת מצוקה ולא כנסיון לפגוע. זה קשה אבל זה יכול להציל מערכות יחסים.
לפעמים אני צריכה שיאמינו בי ויראו לי שיש בי כוחות לקום.
לעיתים הרבה יותר קרובות אני צריכה שיעזרו לי לא לבקר את עצמי. לא להרגיש כל כך דפוקה.
ותמיד אני צריכה שיהיו מודעים לכמה אני רגישה וינסו להתחשב או לפחות להבין כשאני מגיבה בצורה קיצונית.
אם מצאת את עצמך בתיאורים שלי - אני שולחת חיבוק ומקווה שעזרתי לנרמל קצת.
אם את.ה מכירים מישהו עם פוסט טראומה אני מקווה שזה יעזור לכם להיות שם עבורם.
שתפו כדי שעוד אנשים ילמדו על המצב של שליש מהמדינה שלנו❤️🩹
