08/04/2026
לפעמים כשאני גוללת ברשת,
אני רואה שוב ושוב את אותן סיסמאות-
“לשחרר”, “לחשוב חיובי”,
“הכול אשליה”,
“הכאב חולף”.
ואני שמה לב שמשהו בי כבר לא קונה את זה.
כי כאב-
הוא לא אשליה.
הוא חלק מהחיים.
ולהגיד לעצמנו שזה “לטובה”
או שצריך פשוט לשחרר-
לא באמת עוזר ברגעים שזה פוגש אותנו באמת.
יש תקופות שבהן המציאות פשוט כואבת.
וזה לא משהו שצריך לעקוף עם מילים יפות.
אבל מעניין-
כשיש לנו טוב,
כשיש שמחה,
כשיש אושר-
אנחנו לא ממהרים לקרוא לזה “אשליה”.
אנחנו לא מנסים לשחרר את זה.
לא מדביקים לזה פלסטר.
דווקא שם,
נעים לנו להישאר.
להחזיק.
להעמיק.
אז למה כשזה כואב
אנחנו ממהרים לברוח למילים?
אולי דווקא להפך-
להפסיק לרגע עם הסיסמאות,
ולהסכים להישאר.
להסתכל על מה שיש.
על החיסרון.
על הרצון.
על מה שכואב באמת.
כי חיסרון/כאב הוא לא תקלה-
הוא הזמנה.
הזמנה לפגוש,
להבין,
לעבוד עם מה שנמצא כאן.
לא למהר לתקן,
לא למהר לצבוע את זה באור חיובי,
אלא להיות רגע בתוך זה.
כי גם כאב
וגם אושר-
הם לא אשליה.
הם חיים.
