27/06/2025
הסערה חלפה,
אבל בפנים עוד גועש…
עברנו 12 ימים של איום קיומי אמיתי.
חווינו דריכות, פחד, לחץ וחוסר אונים.
הגוף והנפש היום מגוייסים לגמרי,
הלב פעם חזק, הנשימה היתה קצרה והמחשבות היו דרוכות.
בתוך כל זה, לא היה לנו מקום לשיפוט.
פשוט היינו בתוך זה.
ידענו שזה מה שיש.
זה מה שאנחנו מרגישים. והכול לגיטימי.
ואז הפסקת האש הגיעה בהפתעה.
היה קצת אוויר לנשימה שנמהל בתקווה.
הגיע הרגע שבו הכול יכול לחזור כבר "למסלול"...
אבל במקום הקלה מלאה – לחלקנו הופיעו תחושות אחרות:
עייפות כבדה, אי שקט, בלבול, לעיתים ריקנות או עצב לא מוסבר.
ואליהם הצטרף השיפוט.
"מה לא בסדר בי?"
"למה אני עדיין לא מרגישה טוב?"
"אני הרי אמורה כבר לתפקד!"
וכאן מתחיל הוויכוח הפנימי –
לא עם המציאות החיצונית כמו שהתרגלנו,
אלא עם המציאות הרגשית שלנו.
פתאום לא מספיק לנו רק להרגיש
אלא מצפים להרגיש אחרת.
מודדים את עצמנו לפי מה שחשבנו שצריך להיות.
שופטים את עצמנו על איך שאנחנו כעת.
אבל זה בדיוק מה שמעמיק את הסבל.
לא הרגש עצמו – אלא ההתנגדות אליו.
הציפייה להשתחרר מיד, הרצון "לחזור לעצמי".
כאילו אנחנו יכולים פשוט ללחוץ על כפתור – והכול יתאפס.
אבל הגוף זוכר. הלב צריך זמן.
ואין באמת "לחזור לעצמנו" –
כי אחרי מה שעברנו אנחנו כבר לא אותו דבר.
אז במקום לשאול שוב ושוב
"למה אני ככה?"
אפשר לשאול ברכות:
איך אני יכולה לעזור לעצמי עכשיו?
לא להסביר, לא לתקן, לא לנהל –
רק לעזור
כמו בגשם – לא תמיד צריך להבין למה הוא יורד,
אלא פשוט לפתוח מטריה.
כאן השחרור מתחיל,
ברגע שבו אנחנו מפסיקים להתווכח עם איך שאנחנו מרגישים,
לומדים מחדש להיות עם מה שאנחנו מרגישים,
מבלי לשפוט, מבלי לדרוש מעצמנו אחרת.
אני מזמינה אתכם להצטרף למפגשי מיינדפולנס שבועיים בזום, ללא עלות,
כל שישי 17:00-18 ללמוד איך לעזור לעצמנו גם כשכואב.
כאן קישור ההצטרפות👈 https://bit.ly/3AMzkf7
