שירלי קליין טיפול זוגי, מיני, משפחתי ופרטני (2025)

11/04/2025

פסח או לא פסח, גם הלילה הזה לא השתנה דבר.
למעשה, הכל נעצר מאז גיל המעבר. פשוט לא בא לה.
זה לא שום דבר נגדו, היא אוהבת אותו.
אבל החשק? החשק נעלם, נדם, נקבר, כנראה, מתחת לערמת הורמונים.
"יש לי יותר תשוקה לבער חמץ מאשר להבעיר ולהדליק את עצמי" היא אומרת בבדיחות, מסתירה המון תסכול וכאב.
היא יודעת שהיא לא לבד.
ירידה בחשק המיני היא ללא ספק מאחת מ"מכות מיצרים" שנשים חוות כחלק מתסמיני הגיל.
ולא, זה לא מנחם אותה ובטח לא את בעלה שלא מבין מדוע היא כבר לא יוזמת.
בשיח נשי, אישי, מקצועי, דיברנו על החשיבות של הרצון שלה, גם אם כרגע לא במיטה, אלא, לשינוי המצב.
משברים שמטופלים נכון הם לעולם גם הזדמנות לשיפור, לצמיחה ליצירת דרך חדשה ומדויקת.
"באווירת החג נעשה סדר לליל" היא אמרה בחיוך "שלא יהיה לנו במיטה מרור".
דיברנו על החשיבות של מגע, שלא תמיד מחייב יחסי מין מלאים.
על האפשרות לגרות ולהנות מההנאה שהיא מסבה לבעלה.
שוחחנו על כמה חשוב להעלות את הדברים, לייצר אינטימיות דרך כנות והבנה.
לדעת שהניצוץ יכול להידלק בחזרה בכל מיני דרכים.
"הכנסת לנו אביב למערכת היחסים" היא אמרה לי בתום התהליך " המאמץ להבעיר את החשק הפך אותנו מאד יצירתיים" והוסיפה בנימת חג ובקריצה "מזל שאני אגוז קשה..."

מרגישה שאת זקוקה לסדר במערכת היחסים?
אל תחכי לאליהו הנביא😊 אני כאן לרשותך
חג שמח

21/03/2025

"כמעט אחרנו בגללו" גיא אמר בהתרסה "אין פעם שהוא לא רואה אותנו ונזכר שהוא צריך עזרה עם משהו" הוא הוסיף והביט בקרן כאילו היא אשמה.

גיא וקרן נמצאים כבר כמעט שנה במלכוד.
הם רצו לחסוך כסף, לשמור את מה שיצברו לקראת הריון עתידי, אולי דירה, שאיפות לא חסר.

אבא של קרן, אלמן ובעיקר איש מסור ואוהב, הזמין אותם להתגורר ביחידה שלו בחצר.
הם חשבו שזה לא אידאלי אבל התמקדו ביתרונות:
הם יוכלו לצמצם הוצאות,
הוא יוכל להנות מקצת חברה, לדאוג פחות.

מה שהחל כביכול ב WIN WIN עבור כל הצדדים, התפתח מהר מאד לתחושת חוסר פרטיות וגבולות לא ברורים.

כל התעניינות מוגזמת לדעתה או שאלה מצידו של אבא שלה, גורמת לה להרגיש שוב הילדה הקטנה.
גיא ביקורתי כלפי כל העזרה שאביה מבקש, קרן מרגישה שהוא פשוט כפוי טובה.
בראש, הם מאוד מעריכים את כל מה שהם מקבלים, בפועל המתח מחלחל ליחסים, הכעסים מצטברים.

הם הגיעו מתוך חשיבה קדימה ולא רק על הכסף שיחסכו.
יחסים בריאים וטובים אחרי הכל, שווים זהב.
נפגשנו להתבונן על המשולש המורכב,
להגדיר מחדש ציפיות ובחירות, להציב גבולות.

"מעורבות והתערבות נשמעים דומים אך הם שונים" אמרתי להם בחיוך.
יצאנו לתהליך עם כלים של תקשורת נכונה, רצון ולב פתוח, לחשב מסלול מחדש.
לחסוך, מעבר לכסף, גם הרבה כאב ראש ולב.

14/03/2025

לא משנה כמה פעמים העוזרת מגיעה בשבוע, זה לא עוזר.
מתחת לשטיח שלהם מצטבר עוד ועוד, וזה כמובן לא בגללה.
כלנית וליאור אלופים בשתיקות ארוכות, אצלם על פניו הכל בסדר.
הבית כביכול שקט ונעים, אין צעקות ואין ריבים, הכל מתוקתק, הם מאד תפקודיים.
אבל בפועל, הריחוק ביניהם רק גדל, הנושאים הלא מדוברים מעלים אבק.
שום דבר שעולה לא באמת מטופל, הבטן מלאה, אבל אף מילה.
הם מומחים בבליעת צפרדעים,
בכעסים לא מדוברים,
בלתת לזמן לעשות את שלו.
אבל עמוק בפנים שניהם יודעים, שחבל על הזמן. זה לא באמת עוזר.
זה לא שהם פטפטנים גדולים, ובכל זאת, המחסור בתקשורת ניכר.
כאשר הילדים הולכים לישון הבית מתעטף בשתיקה רועמת,
באכזבה ותסכול שלא מקבלים מקום.
אחרי שנים שלא היה ביניהם שיח בריא וכנה, הם לא ידעו איך לייצר תקשורת.
כיצד ניגשים לפרום את קשר השתיקה, לפתוח ולהיפתח אחרי זוגיות ארוכה של מערכת יחסים בה הדברים אינם נאמרים.
הם הגיעו לטיפול במטרה למצוא סביבה מוגנת, מקום בו יוכלו להיות אמיצים מול עצמם וזה עם זו.
לאט לאט התחלנו לנקות, לגעת בכל אותם מקומות שצברו שתיקה.
הם גילו, ככל שנפתחו, כמה הם מתקרבים, גם כאשר הם רבים או מוצפים, כמה חשובה התקשורת.
יש דברים שהשתיקה יפה להם, אבל לא כאשר מדובר במערכת יחסים.
מרגישים שאתם זקוקים לליווי מקצועי ומכיל על מנת לשחרר את מה שלא נאמר והצטבר? בואו נדבר...

07/03/2025

קצת אחרי שהחלה המלחמה היא איבדה את הצפון.

בכל מובן המילה.

שרה, תושבת שלומי, פונתה מביתה ובעיקר, שלומה נפגע.

"את מקבלת אולי בזום?" היא שאלה אותי עם המון תקווה בקולה "חזרתי סוף סוף הביתה, אבל לא חזרתי לעצמי".

זה כמובן לא אידיאלי מבחינתי, לקרבה הפיזית, למבט העיניים ולקליניקה החמה שעיצבתי עבור מטופלי, יש יתרונות.
ובכל זאת, זה בטח ובטח עדיף על פני תחושת חוסר האונים וחוסר הודאות שהיא עלולה להמשיך ולהרגיש אם לא תקבל עזרה.

שרה מאז ומעולם היתה חולת שליטה.
אוהבת את השגרה השקטה שלה, את ההרגלים הנוחים שלה סביב הבית והגינה, וכמובן, את הנוף, המרחבים והטבע שעוטפים אותה.

מזו שנה ארוכה שהיא מבולבלת, מרגישה שאיבדה שליטה על כל מה שבנתה לעצמה.
"אומרים משנה מקום משנה מזל" היא אמרה לי באחד המפגשים "מבחינתי משנה מקום משנה הכל" היא תארה.

אחרי מלחמה ארוכה, גם עם עצמה, היא הרגישה שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.
לטפל ולשקם לא רק את הצמחים שנבלו אלא בעיקר את עצמה.

"איך אני מייצרת משהו חדש בתוך חיים שיצאו לי משליטה?" היא שאלה בסקרנות וקצת ייאוש.
"בדיוק ככה" עניתי "כמו בחירה לקיים מפגש בזום ולא פרונטלי, על פני הימנעות מטיפול. ההחלטה הזו מראה לך שתמיד יש בחירה, החיים החדשים דורשים תיעדוף, גמישות מחשבתית והרבה שחרור מהאחיזה במוכר" תיארתי.
"מוטב הזום על כלום" היא השיבה בהבנה, בונה מחדש שגרה שונה, אחרת, מדויקת.

28/02/2025

היא הגיעה מבוהלת ובעיקר מבולבלת - למה היא מרגישה רע עם עצמה?
"אנחנו רק מדברים" היא אמרה בהצטדקות, וחיוך קטן התגנב על פניה.
נעים לה לחשוב על דורון.
דורון, אבא של נטע הוא הפרטנר שלה לשיחה בזמן שהם מחכים לבנות במהלך החוג.
שעה שבועית שהייתה סתמית, עד שהוא פנה אליה בשאלה.
הקליק נשמע באוויר.
משהו בחיבור הידידותי ביניהם עבד.
הם מעולם לא נפגשו מחוץ למסגרת הזו, אבל היא לא הצליחה לרמות את עצמה.
הרבה זמן שהיא לא הרגישה כזו התרגשות, כזו ציפייה, כזו הנאה.
היא תפסה את עצמה על חם חושבת כמה פעמים על מה היא תלבש, מחדשת את הבושם והאיפור.
מחכה ליום ולשעה שהבת שלה הולכת לחוג והיא להנות מכך שדורון חג סביבה.
במבטים, בתשומת לב, גורם לה לצחוק ולהרגיש טוב.
המפגשים עברו גם לכמה התכתבויות, הכל מאד זהיר וענייני אבל היא הרגישה, עמוק בפנים, שזה לא לעניין.
עובדה שהיא מסתירה את הקשר מבעלה, מתקשה להסתיר את התחושות הטובות מעצמה.
"מה קורה פה?" היא שאלה אותי "הרי לא קרה כלום, למה אני לא מרגישה בסדר עם עצמי?"
ככל שהעמקנו בשאלות התשובות התגלו – הקשר עם בעלה רדום.
השיגרה שוחקת, הריגוש בקושי קיים, עם דורון זה פרפרים, בבית זה נעלם.
היא החליטה לאמץ חוג חדש משלה, חוג זוגיות עם בעלה.
לשתף אותו בכל מה שהיא מרגישה ובעיקר ברצון לרענן וליצר חיים בתוך החיים .
"בזכות החוג, היחסים שלי בבית עכשיו הם חגיגה" היא סיכמה בשמחה, בתום התהליך. והוסיפה בקריצה "או במילים אחרות, דורון הביא לנו שי..."

14/02/2025

במובן מסוים אפרת ואילן יכלו להמשיך ככה שנים.
הם באמת ממש זוג טוב.
הורים נהדרים לשני בנים קטנים, מפרגנים אחד לשני וחיים את אותם ערכים.
הם מרגישים המון סיפוק בעבודה והמון סיפוק מגידול הילדים, אבל שם זה נגמר.
סיפוק במיטה כבר אין כמה שנים, מאז הלידה הטראומטית של הבן הצעיר.
אפרת מאד רוצה, מאוד מנסה, מאד נמשכת לאילן.
אבל משהו שם נאטם, התייבש, מת. ואולי פשוט מת מפחד.
הגוף לא מה שהיה, המחשבות בורחות לסידורים וכביסות, והיא מאד עייפה.
לפחות זה מה שהיא מסבירה לעצמה.
אילן מצידו מאד מנסה להתחשב, וגם מאד מתגעגע לאפרת המינית, הקלילה, זו שהייתה מלאה בתשוקה.
לאן היא נעלמה?
אם הוא לא יוזם הם לא מקיימים יחסים, ואם הם מקיימים היא כמעט מנסה לגמור עם זה. העיקר שהוא יגמור כי היא גמורה.
בזכות האהבה שלהם הם הגיעו לטיפול, התיישבו על הספה שלושה.
אילן, אפרת והפיל שבחדר.
כל כך קשה להם להודות מול עצמם ובטח זו מול זה, שמשהו מבחינה מינית ביניהם נסגר, מגודר, בקושי קיים.
עם כל האהבה שלהם ושלי לחיות, שחררנו את הפיל שבחדר חזרה לטבע.
הסרנו מחסומים ועכבות, קרבנו לבבות.
אילן ואפרת למדו איך להנות מחדש ממין טוב ומספק.
מתעלסים באהבה ובתדירות, כמו שפנפנים😊
לא צריך לחכות לוולנטיין על מנת לשפר את הקשר. אשמח לדייק איתכם את מערכות היחסים ולשפר את איכות החיים הזוגית, המינית והמשפחתית.

07/02/2025

היא ממש לא ראתה את זה מגיע.
"זה פשוט החלום ושברו" ניצה אמרה "עם מי התחתנתי?" היא זרקה את השאלה לחלל החדר.
אחרי 30 שנות נישואין וגידול שתי בנות מדהימות, ניצה כבר ממש חיכתה ליום בו עודד יוריד הילוך בעבודה, והם יהיו יותר יחד.
לא יחד כצוות, לא יחד כהורים, יחד כזוג מלא בפנאי וזמן איכות.
כל כך הרבה שנים הם הקדישו לקריירה, כאשר היא במקביל גם מנהלת את הבית לבדה, ביד רמה.
היא מעולם לא התלוננה אבל בהחלט ציפתה לרגע שהוא יגיד שמספיק, כעת הוא עושה לביתו.
אז איך זה כזה גהינום איתו? ניצה פשוט לא מבינה.
מאז שעודד יותר בבית, מתנה שהעניק לעצמו לגיל 60, המתח ביניהם רק עולה.
על פניו, הוא אמור להיות יותר נינוח, אחרי הכל הוא התפנה לתחביבים, להגשמות, לעצמו.
בפועל, הנוכחות המלאה שלו חדשה לה, זרה לה, דומיננטית מידי. היא לא רגילה.
"על כל דבר יש לו מה לומר", "הוא כל הזמן מתערב", "לא ידעתי שהוא כזה דעתן" היא תארה בפליאה, מאוכזבת מהנוכחות החדשה שלו כל היום, כל הזמן.
עודד מצידו, לא מבין מה ניצה רוצה מחייו, הם כל הזמן מתווכחים ורבים.

נפגשנו במטרה ברורה לייצר "חוזה" חדש.
כעת שהמציאות הזוגית השתנתה, כדאי גם לתאם ציפיות, רצונות, לעשות התאמות.
"בדרך כלל, אם יש רצון יש דרך" אמרתי להם בחיוך ובתחושה שבאמצעות תקשורת טובה, גמישות מחשבתית והבנה, הם יוכלו להנות מעוד שנים רבות וטובות יחד.
"תן לי דקה להתרגל אליך שוב" ניצה ביקשה בקריצה, וסקרנות לקראת הזוגיות המתחדשת.

29/11/2024

אומרים שיש דברים שלעולם לא נשכח,
הגוף זוכר.
זה נכון לגבי רכיבה על אופנים, וזה נכון לגבי טראומות של הגוף, הנפש או גם וגם.
ובעיקר, זה מדהים איך האמירה הזו כל כך מדויקת ונכונה לגבי דני שלי.
בדיוק לפני שנה זה קרה.
רכיבה על אופנים, שגרמה לתחושת לחץ בחזה,
שהובילה לניתוח מעקפים.
ככה, פתאום, באמצע החיים.
נכון שתודה לאל, תודה לרפואה, תודה לדני הממושמע, עברנו משלב ההלם לשלב ההחלמה בהצלחה אדירה ובכל זאת – פחדנו.
פחדנו לעלות שוב על הסוס, או במקרה הזה על האופנים.
טריגר? חשש משידור חוזר? הימנעות? סתם שטות?
יתכן וכל התשובות נכונות אבל בעיקר הן כבר לא רלוונטיות.
בשבת האחרונה עשינו זאת.
רגע של אומץ הביא לרגע של שפיות, דני עלה ורכב על האופניים לראשונה מזה שנה.
וכאילו שכל היקום התרגש וחיכה, זה היה מושלם.
השמש התל אביבית שטפה אותנו, ילדים שחקו על המדשאות, משפחות חגגו יום הולדת.

לרגע אחד היה נדמה שהמציאות שבה לאיתנה,
שהשגרה חזרה להיות מבורכת.
שמותר ואפשר להנות מהדברים הקטנים, הפשוטים המובנים מאיליו.
אני יודעת שזו רק אשליה ובכל זאת, חשוב לעצור, להתעכב ולציין את הדברים הקטנים
שמסבים לנו אושר.
להודות ובעיקר לחיות.
בינתיים, מאחלת לנו שבקרוב נוכל להנות מימים שקטים בכל המובנים,
שהמחסור היחיד באוויר יהיה, לכל היותר, בגלגל האופנים.

01/11/2024

כשהם הכירו, צעירים, מאוהבים, קלילים,
היה ניתן לגשר על הפערים.
הוא עכבר העיר, חי ונושם את הסיטי,
היא עכבר הכפר, מושבניקית בנשמתה.
הוא כל כך רצה לרצות אותה, הסכים לגור מחוץ למרכז.
כך תוכל להיות בסמוך להוריה, לאחיותיה, למשפחתה.
הבכור שלהם נולד שם, בין עצים וכרמים וטבע עוצר נשימה.
ועל אף כל היופי הזה, הוא לא מצא את עצמו, את מקומו.
היא פורחת ונהנית גם מהטבע והפריחה,
הוא נובל, משתעמם לא מצליח להחזיק עבודה.

בשלב מסוים הוא החל להתעקש – הגיע תורו.
למרות יוקר המחייה, למרות שהיא לא רגילה, הוא חייב לשים את עצמו במרכז
וגם לעבור לשם.
החיידק האורבני מציק לו, הוא מתעקש לשוב הביתה.
היא התנגדה,
היא הרגישה נתלשת ותלושה,
ולבסוף נכנעה.
עקרה אותם ואת בנם לעיר הגדולה, למורת רוחה.

אז נכון, הוא סוף סוף מביא פרנסה, ובכל זאת – היא לא יודעת מנוחה.
הכעסים שלה מצטברים,
הגעגוע גדל,

אומנם היא עובדת, אבל בעיקר מרגישה אבודה.
כבר תקופה שהם מרגישים שזכות הבחירה נשמטת מהם,
פעם בגללו, פעם בגללה.

הם הגיעו לטיפול על מנת לשקם את מערכת היחסים מבלי שאף אחד מהם יחוש קורבן או ממורמר.
בין אם מדובר בעיר או בכפר, יצאנו למצוא את העמק השווה...

25/10/2024

מהצד אפשר רק לקנא בהם. למרות שכולם סביבם פרגנו.

רעות ושי הם הזוג הזה שיש להם הכל.

את המשכורת עם הכמות הנכונה של אפסים,

את הילדות עם החינוך המרשים,

את הבית הזה שכולם רוצים להתארח בו,

גם עוזרת וגם עזרה מההורים,

וטונות של קסם אישי.

הם ממש הרגישו על הסוס,

עד אותו יום ששי קנה את המכונית.

ולא, היא לא היתה סוסיתא.

מה שהחל כתחביב של רכב אספנות, הפך לבולען של תשומת ליבו,

לצד הוצאות יקרות שהולכות וגדולות.

מועדוני יוקרה אקסקלוסיביים,

מפגשי אספנים בחו"ל,

הזמנות של חלקי חילוף במחירים גבוהים,

כיסוי חדש, מערכת שמע מתקדמת, ועוד ועוד.

לא שי ולא המכונית ידעו שובע.

בסופו של דבר, הדלק שלה אזל, הכוונה לרעות.

למרות שהיא שמחה עבורו,

למרות שהיא תמכה בהתחלה,

המכונית הזו שלו, לתחושתה, עומדת לדרוס להם את מערכת היחסים שלהם, שלא לומר את חשבון הבנק.

היא ביקשה אור ירוק להגיע לטיפול, "להביא את הקשר למוסך" היא אמרה בחיוך כשנפגשנו.

הם לא זוג בזבזן, וגם לא רצו לבזבז זמן,

יצאנו לדרך על מנת להכניס איזון חדש לזוגיות.

שי הבין כי הרכישות הגוברות לא יאפשרו לו לרכוש את האושר,

מתחת לרכב האספנות התאספו כאבים שדרשו מענה.

ממפגש למפגש הצלחנו להשיב את היציבות לתוך הזוגיות,

להשכין שקט בלב, וגם בכיס.

שבת שלום, שנה טובה ושכולם יחזרו הביתה במהרה בשלום ובבריאות ❤️

11/10/2024

כבר חלפו למעלה משנתיים והיא עוד לא מרגישה שהיא מסוגלת.

על פניו, היא כבר סלחה לו, בפועל היא מרגישה שהזמן גם בוגד בה, לא עושה את שלו.

לילך זוכרת בדיוק את הרגע, המקום והשעה בו היא גלתה שלגידי יש אישה אחרת, השנייה הזו בה כל הסימנים הפכו לכתובת ברורה.

זו לא היתה בגידה חד פעמית, זה היה מיני רומן של כמה חודשים

ובעיקר הלם, שבר וכאב עצום.

היא לא ראתה את זה מגיע ובטח לא חשבה שזה מגיע לה.

מאז עברו הרבה מים בנהר והמון דמעות.

לילך וגידי הגיעו לטיפול זוגי והבינו שהקשר שלהם סבל מהרבה סדקים –

היא לא באמת ראתה אותו, היתה נשואה לעבודה, הוא לא באמת אהב את עצמו כבר תקופה ארוכה. מחפש תשומות לב מבחוץ על הריקנות מבפנים ולא יודע שובע.

הם כבר רחוקים מאותו מקום בקשר, למדו לדבר, להציף, לחזק את מה שחיבר ביניהם.

הכל פתוח וגלוי, מערכת היחסים נבנתה מחדש.

אז למה היא עדין לא מצליחה לסלוח?

לא משנה מה גידי עושה וכמה הוא משתדל, לילך עוקצת, לפעמים מתרחקת, לפעמים מתפרצת, מתהפכת בשנתה וסובלת מחרדות.

אולי היא לא באמת מסוגלת למחול?

היא הגיעה לקליניקה עם סימן שאלה גדול, מבקשת לדעת האם סליחה אמיתית אפשרית.

בסופו של תהליך היא הבינה, שהסליחה היא בעיקר עבורה, למען בריאותה הפיזית והנפשית, איכות החיים שלה היא זו שנפגעת.

עיבדנו שוב את הפגיעה, לילך הכירה בכך שהיא זו שסובלת ומחלישה את עצמה כאשר היא חייה חיים ללא אמון.

"העובדה שסלחת, שאת מאפשרת לעצמך להנות ממערכת יחסים איכותית יותר, לא אומרת ששכחת או שלא הצטלקת" הבהרתי לה, מאפשרת לה לשחרר את הכעסים,

לא לפחד לסלוח לעצמה, וגם לו.

יום כיפור זו הזדמנות אחת מיני רבים, להעניק לנו ולסביבה את מתנת הסליחה.

מתקשים? אני כאן כמובן ובעיקר מאחלת לכולנו גמר חתימה טובה.

27/09/2024

על פניו יש להם הכל.

אורלי ורני הם צוות מנצח, הזוג הזה שצולח כל אתגר.

הגדולה שלהם נולדה בקורונה, בתזמון בהחלט לא מושלם.

אין עזרה מהסבתות,

אין משחקיות עם חברות,

בעיקר יש לחץ, חרדה ומסכות.

הם לא נשברו.

עבדו, טיפלו, התחסנו וגם חוסנו.

אולי מרפי הרגיש שיש להם סיבולת,

או סתם ביש מזל,

הקטנה נולדה לתוך מלחמה.

הרבה סיבות ללילות ללא שינה, מבחוץ ומבפנים.

לא, הם לא נשברו.

עבדו, טיפלו, תיפקדו וגם תרמו.

כעת, משהמשפחה התרחבה, הם היו זקוקים לדירה יותר גדולה, בדיוק מצאו אחת.

למרות הבלגן הם לא מתלוננים, פורקים ארגזים, מפנים, מנקים.

כן, הם מעולים יחד, משלימים, מתקתקים, מביאים לתוצאות למרות הנסיבות,

ובכל זאת – משהו מהותי חסר.

אולי זה קשור לראש השנה,

ואולי זה בגלל הנוף מהדירה,

הם התישבו במרפסת.

סוף סוף מנוחה,

סוף סוף שקט,

סוף סוף יש להם פניות לראות, לדבר ולעלות על הנקודה הכואבת –

המיניות ביניהן נעלמה.

נדחקה בין מגפות, לידות, מלחמות ופריקות,

נזנחה בין כל מה שצריך וחייבים לעשות.

הם מרגישים יותר כמו שותפים בדירתם החדשה,

מאשר זוג אוהבים מלא בתשוקה.

הם הגיעו לקבל עזרה, להבין כיצד משמרים, בונים ומטפחים מערכת יחסים למרות כל האתגרים שהחיים מזמנים.

התחלנו את התהליך עם המון רצון מצידם להנות בחדר המיטות החדש שלהם,

קשר מיני טוב ובריא הוא הכרחי תמיד ולמרות הכל.

ובעיקר, כולנו תקווה, שהילד השלישי, יגיע בשלום לימי שלום. ❤️❤️

שירלי קליין טיפול זוגי, מיני, משפחתי ופרטני

11/04/2025

21/03/2025

14/03/2025

07/03/2025

28/02/2025

14/02/2025

07/02/2025

29/11/2024

01/11/2024

25/10/2024

11/10/2024

27/09/2024

Address

Telephone

Website

Alerts

Contact The Practice

Shortcuts

Share