30/06/2024
אז האכילה הרגשית שלי מתבטאת בשוקולד 85% אחוז. לא סוף העולם, אבל משהו בתוכי דורש את זה ממני. זו לא הצעה, זה אילוץ. בכל פעם שאני נכנע לזה אני מחזק את כוחו של האילוץ הזה עלי.
ומה כ״כ נורא בזה? מותר להנות לא?
מותר. מותר לעשות הרבה דברים, אבל האם זה מה שאני רוצה? להיות מאולץ? שיבחרו בשבילי?
הרי האילוץ השוקולדי המופלא הזה (ושוקולד הוא אכן דבר מופלא) הוא לא צורך תזונתי כרגע, הוא צורך רגשי מהסוג שמחפש נוחות, מחפש להתמלא ולהתנחם מבלי להשתנות או לצמוח, למלא חוסרים.
ומה רע בנחמה ובמילוי? המונחים ״טוב״ או ״רע״ הם אינם אבסולוטיים, הם יחסיים, ביחס למשהו, הנחמה הרגעית יש לה מחיר בדיכוי של יכולת אחרת שאני אולי צריך כדי לממש את עצמי, או לכל הפחות לנהל יום שבו אני עושה עבור עצמי.
אז אני יושב ומקשיב למשהו מעניין ביוטיוב שמחזיר את המחשבה שלי לפרספקטיבה טובה. פתאום מגיחה פרסומות של איזו סבתא שמפרסמת לי חטיפי שוקולד של אחת מחברות המזון המונופוליסטיות. היות ולחברה הזו מאוד איכפת ממני כאדם, הם טרחו להביא את הסבתא שתזכיר לי את ימי הילדות שבהן הייתי מקבל סיפוקים ללא מאמץ, הייתי טוחן סוכרים ועוד כל מיני.ויש לה ארון מלא לסבתא הזו. הרכיבים התזונתיים של אחד מחטיפי החברה המפורסמים הוא סוכר, סירופ גלוקוזה, 32% שוקולד, כותרת מסתורית : שמנים מן הצומח, ועוד דברים שהגוף שלנו משגשג בצריכתם.
האם זה לא בסדר לאכול חטיף כזה? זה בסדר, זה לא בסדר, כל אחד שיחליט בשביל עצמו בתוך הרגע. תאכל ותבדוק איך זה מרגיש אחרי, אולי שמחת הסיפוק גדולה מנפילת הסוכר.
הבעיה היא שבתוכי הקול שרוצה סיפוק במקום מאמץ גדילה כבר קיבל את הטריגר. אני קורא לו ״קול״ אבל זו מערכת תפיסתית שלמה שכשהיא תופסת פיקוד, היא מביאה איתה מצב רוח מסויים, אמונות מסויימות, מגבלות מנטליות ורגשיות ולו רק בגלל שהיא מאיימת להסיט אותי מדרכי ולהכניע אותי. פתאום מתחיל אצלי הדמיון של השוקולד 85% שלי בסוף ארוחת הבוקר, נם נם נם, קול מפתה שאומר ״מגיע לך, תראה מול כמה אתגרים אתה עומד, נו כולה קצת שוקולד״. ואני מרגיש את כוח הפיתוי, כמה קל יהיה להיכנע הבוקר, אבל לא הבוקר, הבוקר לא.
כל הפוסט הזה הוא לא כדי לשתף אותכם באהבה שלי לשוקולד, כי עזה כמוות האהבה לשוקולד, אלא יותר על האינדולג׳נס שבזה. אין לנו מקבילה מוצלחת לדעתי בעברית למילה הזו. היא לא רק ״פינוק עצמי״ אלא גם תוספת של אווירה כמו ״יד רכה״, רכה מידיי, יד שכשתצטרך אותה חזקה היא לא תהיה שם לעזרך.
החליפו את המילה שוקולד בכל תגובה רגשית, מעשה, אקט, חומר צריכה שעומד בניגוד לרצון שלנו. אקט שרוצה לצאת מתוכנו למרות שאנחנו לא רוצים שייצא, הוא חזק עלינו. כשאנחנו נכנעים לדפוס מסויים אנחנו מחזקים אותו, וזה משחק ההתפתחות בתוך החיים. איך אני יכול להפוך מודע לדברים שמנהלים אותי ולהחזיר את השליטה ואת הניווט לידיים שלי. למה? כדי שלא אעשה את הדבר הזה שאני כל הזמן נופל אליו שהורס לי את מערכות היחסים, כדי שלא אביא לידי ביטוי את דפוסי ההתנהלות הכלכלית הגרועים, כדי שאוכל לשגשג ובאמת להרגיש מעולה.
ואז כשזה קורה יש קושי להכיל את הסתירה, את האכזבה שלי מעצמי ואת חוויית חוסר האונים, כי אמרתי שאני לא אעשה את זה וזה היה חזק ממני. זה ככה גם בדברים עם השלכות גדולות יותר משוקולד. מניין יבוא עזרי? אבל אנחנו לא רוצים להיווכח בכך שייתכן ויכולת הבחירה שלנו מועטה ביחס למה שאנחנו מדמיינים שהיא אז עולה איזה משפט שמצדיק עבורנו ואומר ״הייתי צריך את זה...מחר… מחר זה יהיה אחרת״. אני מגלה שאלכוהוליזם למשל היא בעצם דוגמת קיצון למצב חוסר יכולת הבחירה. הכוח של האלכוהול פגש את חוסר המיומנות שלהם להיות במרכז שלהם וסחף את המערכת אל תוך תלות. הם שהגיעו למצב קיצון ונכנסים לתוכנית 12 צעדים מבינים שיש צורך במשטר חיצוני קבוצתי. הם מבינים שהם לא מסוגלים לסמוך על אמינות שיקול הדעת שלהם ויש שם קול מספיק בריא כדי לראות את זה. וככה גם האדם הלא אלכוהוליסט, ״רגיל״, מכור להימנעות מכאב בכל מיני דרכים קטנות ומשונות, מכור ללהישאר מה שהוא ולא לצמוח למרות שהוא נורא רוצה. רק חיזוק הרצון יכול לשחרר אותו מעצמו, השחזת הכלים, המאמץ לפתח בתוכו משהו שלא נשאב ונמשך ונמעך, המאמץ לפתוח משהו שיכול להכיל את חולשתו אם הוא כבר נמעך תחת החיים, להכיל את ההתפרקות, הפחד, הבורות השחורים. לראות. זו המתנה שקיבלנו, היכולת הפוטנציאלית להבחין - רק אז אפשרי באמת ״לבחור״. זוהי עוצמתנו וזוהי חוזקתנו זוהי חוכמת ליבנו.
אז שוקולד היום?
