26/04/2026
כשהייתי בת 23, בשנת 2008, גרתי בירושלים, למדתי יוגה בקורס מורים, והחלטתי להפסיק לקחת גלולות למניעת הריון.
כבר הייתי אז במערכת יחסים יציבה עם גלעד, ורציתי להפסיק להכניס חומרים ותרופות לגוף שלי ולהתחיל להכיר את המחזור החודשי שלי באמת.
בפועל, הווסת לא ממש הגיעה.
ולפעמים זה באמת לוקח זמן אחרי טיפול הורמונלי, אבל אצלי בדיקות אולטרסאונד הראו שיש לי שחלות פוליציסטיות. הווסת היתה מגיעה בערך פעם בשלושה חודשים, וככה נסעתי one way בספטמבר 2008 לארה״ב בידיעה שיש לי תסמונת כלשהי עם שם מוזר, והעיקר שהיא אולי יכולה למנוע ממני להיכנס להריון 😉
רומנטיקה של גיל 23, מה שנקרא.
במאי 2009 התמקמנו בברקלי, קליפורניה, והתחלתי ללכת למדקרת סינית מופלאה בשם שושנה, ששלחה אותי לבתי מרקחת סיניים לקנות צמחים בשקית חומה ולבשל אותם בבית. במקביל לקחתי קפסולות של שיח אברהם וצמחים נוספים.
את השיטה הטבעית למודעות לפוריות למדתי דרך ספר שקניתי בחנות יד שנייה. למדתי על הפרשות, מדידת חום השחר, תחושה של צוואר הרחם, ומילאתי דפים שלמים בטבלאות (מי שיודעת יודעת).
תוך חודשים ספורים המחזורים שלי התקצרו, ויכולתי ממש להרגיש ביוץ.
במקביל קניתי גם את התנ״ך
״גופה של אישה, תבונתה של אישה״ של כריסטיאן נורתרופ, וקראתי את מה שהיא כתבה על שחלות פוליציסטיות בהיבט ההוליסטי.
לא הכל הייתי כותבת היום באותה נחרצות, אבל אז זה פתח לי שער: להתחיל לשאול שאלות על הנשיות שלי, על דימוי הגוף שלי, ועל הקשר שלי לדם, למחזור, ולגוף.
אף פעם לפני כן לא באמת עסקתי בזה.
להפך. שנאתי את הגוף שלי. לא הייתי מחוברת אליו, למרות שכבר תרגלתי יוגה כמה שנים.
בהדרגה התחלתי לקבל את עצמי כמו שאני.
את העור הבהיר שלי שנהיה אדום בשנייה בשמש.
את זה שאני שעירה.
את כל מה שכל כך סבלתי ממנו.
את הגוף הזה, שלאט לאט הפך ממקום של מאבק- למקום של קשר.
למדתי על צמחי מרפא לנשים, הלכתי כמה פעמים ל־Women Herbal Symposium - פסטיבל נשים היפי בצפון קליפורניה, חמישה ימים של צמחים, אצות, אוכל בריא, שירה וריקודים בעירום מלא או חלקי.
בכל זאת, קליפורניה דרימינג.
כן כן, הייתי היפית על מלא אז.
במהלך השנים שם גם נכנסתי להריון לא מתוכנן, ועברתי הפלה. אחריה טיפלתי בעצמי בעזרת צמחים כדי לתמוך ברחם שלי ולהחזיר את עצמי לעצמי.
במשך ארבע וחצי שנים ראיתי רופא נשים פעם אחת (כשגיליתי שאני בהריון).
ואני לא כותבת את זה כדי להגיד לא ללכת לרופאים. ממש לא.
מאז ההריונות והלידות אני מקפידה ללכת לגינקולוגית- כעוד דרך לדאוג לעצמי ולהיות בקשר עם הגוף שלי.
אבל אז הייתי צעירה, סקרנית, רחוקה מהבית, וחקרתי את עצמי ואת העולם.
וככה גם החלטתי לחזור לארץ ולהירשם ללימודי נטורופתיה והרבליזם.
שלושה חודשים אחרי שחזרנו לארץ, ב־2013, נכנסתי להריון מתוכנן- על ה־one😊 וכך היה גם עם לב ולולי.
משם המשכתי להעמיק.
בחיבור לנשיות, בבחירות של נשים איך ואיפה ללדת, בגוף, בצמחים, במחזוריות, וגם בהגשמת חלום לידת הבית של לב.
עם השנים, ברמה המקצועית, מצאתי את עצמי נמשכת יותר ויותר לעבודה בקליניקה עם מערכת העצבים: ויסות, כאב, נשימה, מגע, יוגה תרפיה והחזקה רגשית.
רוב הקליניקה שלי היתה ונשארה נשים, אבל השפה המרכזית שלי הפכה להיות מערכת העצבים.
ואז קרה החיבור עם יעל.
ומהרגע שהוא התחיל לקרום עור וגידים- קרו כמה דברים:
א. הווסתות שלנו הסתנכרנו, שזה היה מטורף כשלעצמו.
ב. בדיוק נהייתי בת 40, וכל השנה הזו היתה בסימן: מה לעזאזל קורה לי??? אני בטרנספורמציה. אני עדה לשיפט שמתחיל את תחילת תחילתו של השלב הבא.
ג. איזה אושר שיש לי את יעל איתי. שמתמחה בענייני נשים, שמבינה את השפה ההורמונלית מבפנים, ושיכולה לשים עליי יד כמו אחות גדולה ולהגיד לי: כן אחות, אני איתך.
ומכאן נולד החיבור שלנו.
אתמול, בסוף הסדנה, אמרתי ליעל שהרגשתי שהיום הזה היה גדול מסך חלקיו.
שאנחנו ממש 1+1=3.
והיא צחקה ואמרה שיש לי פומו למרות שהייתי בסדנה- כי יצאתי בכזה היי, עם תחושה שכל אישה צריכה לפגוש את החומרים האלה.
ואני באמת חושבת שהחיבור בין מערכת העצבים למערכת ההורמונלית הוא לא “עוד ידע נשי נחמד”.
הוא ידע בסיסי על הגוף שלנו.
אז אני מניחה כאן את הסיפור שלי, ואת האופן שבו הוא פגש את יעל ואת מרווחת.
הסדנה הבאה כבר בדרך.
אם את מרגישה שזה קורא לך - בואי.
