17/02/2025
Hazut
לאישה הזרה והיקרה שטסה איתי היום מתל-אביב לאילת, בטיסה שמספרה 6H431, בשעה 11:45:
ישבת בכיסא אחד מלפניי, יחד עם בנך הקטן. מרגע העלייה למטוס, הוא החל לבכות. אם אדייק: לצרוח. להשתולל. לבעוט לכל עבר. ההמראה העצימה את תגובותיו, והוא התקשה להירגע גם כאשר המטוס התייצב. רציתי להציע לו צעצועים ומשחקים של הבן שלי, אבל לצערי הם לא היו בתיק הגב שנשאתי עימי. גם לך לא היו פתרונות. כל החטיפים ודברי המתיקה שפרשת בפניו, לא סייעו גם הם. נעת במושב שלך באי-נוחות, וניסית להרגיע אותו ברוך. היית סבלנית, מכילה, רגישה, ואוהבת. למרות-זאת, מאמצייך כשלו, ובשלב זה כבר ננעצו בך מבטים זועפים. ליבי נחמץ. כאשר ילד נוסף החל גם הוא לבכות, הרגשת שאלו רגעי חסד כיוון שלשניות בודדות לא היית ה"מוקד", ה"פוקוס". צרת רבים, נחמת יחיד. לפתע צעקה אחת הנוסעות: "אפשר להשתיק אותם?!" 😳 הזדקפת, והשבת לה בקול יציב ובטוח: "אפשר להשתיק ילד עם צרכים מיוחדים?!", כמובן שאיש לא פצה את פיו לאחר-מכן. בנך המתוק לא מצא מנוח, ואת התייסרת איתו. חיבקת ונישקת אותו. עשית כמיטב יכולתך, על-אף שידעת שזה לא תלוי בך. ובטח שלא בו. רק בעת הנחיתה, אנחת רווחה פרצה ממך. אפילו התנצלת בפניי ובפני הסובבים אותך. כל-כך התביישתי! והתרגשתי. עד דמעות. אמרתי לך שאני זו שצריכה לבקש ממך סליחה. כולנו בעצם. עבורי, ועבור שאר הנוסעים, היו אלו סיומה של הטיסה, ותחילתה של חופשה. עבורך, זהו המשך מאבק מתיש בחברה אטומה ושיפוטית. אומנם היית יחד איתנו באותה הטיסה, אך לעומתנו את עלית על מטוס קרב היוצא למלחמה. הלוואי שתתיקלו בדרככם רק באנשי שלום. את אמא אדירה, לילד מדהים! אינני יודעת אם אי-פעם תיחשפי לפוסט הזה, אך תדעי שלימדת לפחות אמא אחת, אותי, להיות טובה הרבה יותר! תודה ❤
