
06/08/2025
אני, הנערה שבי – והנערה שלי.
כשהבת שלנו צורחת "את לא מבינה כלום!"
כשהבן שלנו מסתגר, לא עונה, מבטל.
משהו בתוכנו מתכווץ – ואולי גם מתעורר.
כי כשאנחנו מגדלים מתבגרים, אנחנו לא רק הורים.
אנחנו גם הילדים שהיינו.
ובעיקר – הנערים והנערות שבתוכנו.
הם סוערים, רגישים, מבולבלים.
כמו גם המציאות שסביבם:
קורונה, מלחמות, חטופים, אנטישמיות ברשת, אינסטגרם, מיניות, לחץ חברתי, והציפייה... להיות משהו.. שאולי הם לא.
על פי הפסיכולוג אריקסון, זו תקופה של חיפוש זהות מול טשטוש זהות. שאלות ותהיות לגבי העצמי, תהיות "למי אהפוך להיות, איך אני מאמין שרואים אותי, איך אני באמת"..
ובתוך כל זה – הם גם פשוט רוצים לדעת:
"תאהבו אותי גם כשאני קשה?"
"יש לי על מי לסמוך?"
והתשובה שלנו צריכה להיות ברורה:
כן. גם כשקשה – אנחנו כאן.
יש לך על מי לסמוך.
אבל כדי שנוכל להיות שם באמת –
אנחנו צריכים לפגוש גם את עצמנו.
לזכור לא להגיב מתוך הפצע הישן,
לשים גבול – וגם יד על הלב.
לפתח יותר חמלה למתבגרים שלנו.
להיות בחמלה אל ההורים שאנחנו
וגם אל הילדים שהיינו.
שלכם
שרון
(וגם שרונה הנערה שבי מהתיכון)